בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חיים חדשים בוקעים מתוך החשיכה

"כשהנערים שרים"

תגובות

אל הרשימה הארוכה מאוד של סרטים המציגים את סיפורם של מורים ששינו את חייהם של תלמידיהם מצטרף "כשהנערים שרים", סרטו העלילתי הארוך הראשון של כריסטוף בראטייה, שהיה אשתקד ללהיט ענק במולדתו צרפת.

שלא כמו ברוב הסרטים האלה, קלמאן מתייה (ז'ראר ז'ינו), גיבור סרטו של בראטייה, אינו דמות סגפנית (כמו זו שגילמו רוברט דונאט ופיטר אוטול בשתי הגרסאות של "היה שלום מר צ'יפס"), וגם לא דמות לוחמנית (כגון זו שסידני פואטייה גילם ב"לאדוני באהבה"). בסוף דרכו הפדגוגית הוא אינו זוכה בהערכה קולקטיווית, כפי שזכה ריצ'רד דרייפוס, כשגילם את דמות המורה למוסיקה בסרט "סימפוניית החיים". הוא גם אינו רואה את תלמידיו מופיעים בקרנגי הול לצד אייזק שטרן ויצחק פרלמן, כמו מריל סטריפ, המורה לפסנתר ב"מנגינה מהלב".

הכל בעולמו של קלמאן קטן יותר, צנוע יותר. הוא עגלגל, קירח ומודע היטב למעמדו כמוסיקאי כושל בגיל העמידה; מינויו ב-1949 למורה במוסד סגור לנוער בעייתי הוא נקודת שפל נוספת באין-קריירה שלו. מעט מאוד מתגלה במשך הסרט על חייו הקודמים והפרטיים; כמעט כל מה שיודעים הוא שקלמאן הוא כישלון. ואולם, "כשהנערים שרים" מצטרף לרשימת הסרטים הארוכה אף היא שבהם הכישלונות הגדולים ביותר נהפכים להצלחות הגדולות ביותר. אין זה מפתיע איפוא שהסרט עצמו זכה להצלחה גדולה.

"כשהנערים שרים" מבוסס על סרט צרפתי נשכח, "כלוב הזמירים" מ-1945, בבימויו של במאי צרפתי נשכח אף הוא ששמו ז'אן דרוויל. בראטייה מספר בראיונות שבחר ליצור גרסה חדשה לסרטו של דרוויל מכיוון שהסרט ריגש אותו מאוד כשצפה בו לראשונה בטלוויזיה בשנות ה-70, וגם משום שהסרט מעולם לא התקבל לחיקה של הקלאסיקה הקולנועית הצרפתית.

בקולנוע הצרפתי יש מסורת של סרטים המתרחשים בפנימיות ובמוסדות סגורים לנוער בעייתי, שבהם העלילה אמורה להיות גם אלגוריה למתרחש בחברה הצרפתית כולה. הסרט המכונן את המסורת הזאת הוא "אפס בהתנהגות" המופתי של ז'אן ויגו מ-1933, שהשפעתו הורגשה גם ב"400 המלקות", סרטו העלילתי הארוך הראשון של פרנסואה טריפו מ-1959. "כשהנערים שרים" אינו מתקרב ברמתו לשתי יצירות המופת האלה; כוונותיו ויעדיו קטנים ומצומצמים יותר, גם אם פה ושם ניכרת בו השפעתם.

סיפור המסגרת של הסרט מתרחש בהווה, כששניים מתלמידיו לשעבר של קלמאן (דידייה פלמאן וז'אק פראן, שהוא אחד המפיקים של הסרט) נפגשים לאחר פרידה של 50 שנה. עיקר העלילה מוצגת במסגרת פלאשבק ארוך ומתמשך. בראטייה העתיק את עלילת סרטו של דרוויל ל-1949, כלומר שנים ספורות אחרי המלחמה והכיבוש בצרפת, והוא משתמש בכך כדי ליצור אלגוריה על המאבק בין טוטליטריות לחופש.

המוסד שקלמאן נכנס אליו בתחילת הפלאשבק מנוהל על ידי רודן ושמו ראשאן (פרנסואה ברלאן), שגוער בצוות שלו באותה מידה של תוקפנות שבה הוא מתייחס לדיירי המוסד הצעירים, בהם ילדים ונערים בני גילים שונים, קצתם בעלי אופי נינוח ונחמד וקצתם עוינים ואלימים. בתחילה יש לצופים הרגשה שקלמאן לעולם לא יוכל להסתדר עם המעביד שלו ולעולם לא יצליח להשתלט על חבורת התלמידים הפרועים בכיתתו; אך עד מהרה מתברר שמאחורי החזות המחוקה שלו מסתתרת דמות נחושה ואינדיווידואליסטית, שיודעת היטב כיצד לתמרן את המציאות למטרותיה הפדגוגיות והאנושיות.

המהפך בחיי קלמאן ותלמידיו, ובעקבות זאת גם בגורלו של המוסד, מנהלו וצוות עובדיו - שתחילה מזוהים עם המנהל, אך בהדרגה מתגייסים לעזרתו של קלמאן - מתרחש כשקלמאן מחליט להקים מקהלה במוסד. הוא מגלה שלכמה מתלמידיו יש קולות מופלאים, בראשם לפייר מוראנז' (ז'אן-באטיסט מונייה), גיבורו הצעיר, הרגיש והמיוסר של הסרט, בן לאם חד הורית (מארי בינל), שלזמן קצר אף משמש מושא לתשוקות הרומנטיות של קלמאן.

קלמאן משתמש בעבודת המקהלה כאמצעי לשחרר את תלמידי המוסד. כמו בסרטים רבים (אפילו "צלילי המוסיקה"), המוסיקה ב"כשהנערים שרים" מזוהה עם חופש, ופעילותם של קלמאן ותלמידיו מבקשת לברוא צרפת חדשה מתוך האפלה שבה היא שקועה. הסרט מתייחס למלחמה ולכיבוש כמה פעמים: למשל, כאשר אחד התלמידים, בזמן האודישן שלו למקהלה, פורץ בשיר הלל למרשל פטן, וקלמאן פוטר אותו באומרו ש"השיר מיושן".

צריך להיות ציניקנים ללא תקנה כדי לא להיענות לסרטו של בראטייה, גם אם מודעים כל הזמן לאופן שבו הסרט מפעיל את המתגים הרגשיים הנכונים. אך הוא אינו עושה זאת בגסות או בתוקפנות, ולפיכך אפשר להיכבש על ידו מבלי להרגיש מבוכה או רתיעה. להצלחתו של הסרט גם תורמת הופעתו המיומנת של ז'ראר ז'ינו בתפקיד קלמאן, וגם הצילום המעט דהוי, שיוצר אווירה אקספרסיווית נכונה.

תסריט ובימוי: כריסטוף בראטייה; צילום: קרלו ואריני, דומיניק ז'אנטי; מוסיקה: ברונו קולה; שחקנים: ז'ראר ז'ינו, פרנסואה ברלאן, ז'אן-באטיסט מונייה, גרגורי גאטיניול, מקסאנס פראן, מארי בינל, ז'אן-פול בונר, ז'אק פראן, דידייה פלמאן



מתוך "כשהנערים שרים". צריך להיות ציניקנים ללא תקנה כדי לא להיענות לסרטו של כריסטוף בראטייה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו