בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מדוע דווקא באזורים אלה

My z Jedwabnego

תגובות

Anna Bikont. Proszynski i S-ka. 417pp., 59zl

הספר "שכנים" של יאן טומאש גרוס, שבו נחשפו פרטי הרצח ההמוני של יהודים בידי שכניהם הפולנים בעיירה ידוובנה (Jedwabne), בקיץ 1941, ראה אור בפולין בקיץ 2000. בסקירתי שהתפרסמה ב"הארץ, ספרים" (3.12.2000) טענתי שהספר אינו רק בבחינת פצצה היסטוריוגרפית, אלא הוא עשוי לפתוח מחדש את הדיון הציבורי בנושא הטעון והכאוב של יחסי פולנים-יהודים בשנות מלחמת העולם השנייה והשואה. למרות תחושת הבטן שלי כהיסטוריון וכאדם שהנושא קרוב ללבו, לא שיערתי אז את היקפו ועומקו של השיח שהתנהל במשך זמן רב סביב גילוייו של גרוס בפולין ומחוצה לה. בעקבות אותו שיח היסטוריוגרפי ותקשורתי נרחב הפכה יידוובנה, עיירה שכוחת-אל בצפון מזרח פולין, לשם דבר בלקסיקון המרטירולוגיה היהודית, ולאבן בוחן כמעט בכל דיון ביחסים שבין שני העמים.

אנה ביקונט, פעילה לשעבר ב"סולידריות", היא עיתונאית בכירה ב"גאזטה וויבורצ'ה", העיתון החשוב ביותר בפולין. תוך כדי עבודת התחקיר שלה על יידוובנה, שנמשכה כארבע שנים, הלכה והחריפה מודעותה לפרט אוטוביוגרפי משמעותי: ביקונט גילתה עוד בשנות השמונים שאמה היתה יהודייה. הדבר השפיע לפחות במידת מסוימת על מעורבותה האישית העמוקה בנושא התחקיר, שהפך עד מהרה למעין דיבוק שהשתלט על חייה.

מעורבות זו גרמה להתהוותה של ידידות מופלאה בינה לבין בני הזוג ראמוטובסקי. הבעל, סטניסלב, אחד ממרואייניה של ביקונט, הציל את אשתו העתידה. כשביקונט פגשה אותם שניהם כבר היו זקנים וחולים, והיא ליוותה אותם וטיפלה בהם בשנותיהם האחרונות. תגובות של מכרים וזרים במהלך איסוף החומר לכתיבת הספר יצרו אצלה תחושה של "זרות" בין הפולנים. היא מתוודה בספרה שתחושת השייכות שלה בניו-יורק יותר חזקה מאשר בוורשה. אולי אין זה מקרה שפרופ' גרוס, שתמיד מזדהה כפולני (אביו גדל במשפחה יהודית מבוללת לחלוטין), חקר וכתב את ספרו שנים רבות אחרי שעזב את פולין.

המבנה של הספר עב הכרס (יותר מ-400 עמודים בפורמט גדול) אינו קונבנציונלי. מרביתו כתובה בצורת יומן עבודה המתחיל בספטמבר 2000 ומסתיים ביוני 2004, חודשים אחדים לפני הדפסתו. ביקונט בעצם מתעדת את התהליך והרצף של חיפושיה אחר תיעוד מעשה הרצח, את פגישותיה עם אנשים הקשורים בצורה זו או אחרת עם הנושא ואת הרהוריה.

הספר מלווה בכמות מרשימה של צילומים, שבהם מופיעים יהודי יידוובנה מלפני המלחמה, ועדים שעמם נפגשה המחברת בשנים האחרונות. מפות צבעוניות מפורטות מאפשרות להכיר כמעט כל בית יהודי בעיירה. מבחינה זו ספרה של ביקונט אינו רק מחקר ותגובה אישית, אלא מעין ספר זיכרון לקהילה שכמעט כולה נשרפה ביום קיצי אחד. בין קטעי היומן ממוקמים פרקים העוסקים בנושאים ובדמויות הקשורים ברצח יידוובנה ובאירועים דומים בסביבתה.

אחת השאלות העולות בעקבות קריאת ספרה של ביקונט היא: האמנם יש מקום לספר נוסף אחרי ספרו המרעיש של גרוס? נראה לי שלמרות שלוז הסיפור על הרצח ביידוובנה חוזר כאן על עצמו, ספרה של ביקונט שונה. נוסף לתיעוד ארכיוני נרחב ביקונט משתמשת גם בחומר החקירה של המכון לזיכרון הלאומי בפולין, שלא עמד לרשותו של גרוס. אולם עיקר עבודתה הן מאות פגישות עם עדים, לא רק עדי ראייה ושמיעה פולנים ויהודים, אלא גם עם אנשים שחיים כיום באותה עיירה. סיפורה של ביקונט הוא על כן לא רק סיפור הרצח שהתרחש לפני יותר מ-60 שנה, אלא גם דיווח על גלגולי הזיכרון של אותו המעשה במשך השנים ותגובותיהם של תושבי יידוובנה בראשית המאה ה-21.

יידוובנה של היום היא כאמור עיירה נידחת בפרובינציה, לא רחוק מגבול פולין-ליטא. חלק מתושביה מקורב ישירות למי שחיו שם בשנות הארבעים של המאה הקודמת. חלקם אנשים או צאצאים של מי שהתיישבו שם כבר אחרי המלחמה. מה שמאחד את כולם היום היא הסטיגמה הנובעת מעצם המקום ושמו. בביקוריה הראשונים ביידוובנה נתקלה ביקונט בקבלת פנים די צוננת, שהלכה והחריפה ככל ששם העיירה קנה לו מקום בתקשורת הפולנית והבינלאומית. הדבר הגיע לא פעם לטריקת דלתות ואף לאיומים.

יחד עם זאת היו פה ושם תושבים שהבינו את חשיבות עבודתה, ביניהם ראש העיר, קשישטוף גודלבסקי. אך גם הוא אולץ בסופו של דבר להתפטר בגלל חוסר ה"לוקל-פטריוטיזם", הרואה בחשיפת ההיסטוריה של המקום מעין בגידה. מוסדות פוטנציאליים לעשיית חשבון נפש והתעמתות כנה עם העבר הקשה של המקום, כגון הכנסייה ובית הספר המקומי, נקטו עמדה של חוסר אכפתיות ואף עוינות גלויה כלפי מי שנובר בעבר. ביולי 2001 התקיים ביידוובנה טכס זיכרון מרשים, אולם מרבית משתתפיו ונואמיו הגיעו מוורשה ומחו"ל. המקומיים התייחסו לעניין בחשדנות ובעוינות. הדבר מצביע פעם נוספת על ההבדל הגדול בהתעמתות עם העבר בין המרכז לפריפריה, בין האינטליגנציה ל"עמך".

ביקונט מנסה למקם את יידוובנה של טרום מלחמת העולם השנייה בסביבתה הגיאו-פוליטית ושואלת: "מדוע דווקא באזורים אלה הגיעו הפרעות ומעשי הרצח לממדים גדולים יותר מאשר באזורי פולין האחרים?" תשובתה, המבוססת על קריאת העיתונות המקומית ועל שיחות עם אלה שחיו שם באותם זמנים היא, שהדבר נבע בעיקר מהדעות הלאומניות הקיצוניות, מהאנטישמיות החריפה ומעמדות קיצוניות של הכנסייה.

בין הרוצחים של יהודי העיירה ב-1941 היו פעילים בימין הפולני הקיצוני. מחקר שערכתי על עיירה בדרום מזרחה של פולין (בז'זני) מצביע על כך שהאנטישמיות הפולנית שם לא היתה קיצונית, וככל שידוע לנו לא התרחשו באזור זה פוגרומים של פולנים בשכניהם היהודים נוסח יידוובנה. יש לקוות שמחקרים לוקליים שעניינם אזורים שונים בפולין יבהירו מדוע באזור מסוים רק שנאו יהודים וסירבו לסייע להם, ואילו באזור אחר רצחו אותם.

ספרה של ביקונט מנסה, לדעתי, להקיף יותר מדי. חציו מחקר היסטורי וחציו רשמים אישיים של המחברת, הוא אקלקטי במהותו, וקוראים שונים יוכלו למצוא בו חלקים ונושאים שיעניינו אותם. אך הוא מהווה ללא ספק עוד נדבך בשיח הפולני-יהודי על עבר קשה ומסובך.

ספרו של פרופ' שמעון רדליך, "יחד ולחוד בבז'זני", ראה אור בהוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון בנגב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו