בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איפה הילד

חמי רודנר גילה את אסף ארליך לעולם כבר בתחילת העשור, אבל כדי שתתקיים ההבטחה הכמוסה היה ארליך צריך לגלות את עצמו - ולנתק מגע מרודנר. עכשיו זה קורה

תגובות

כאשר יצא אסף ארליך ביום שישי אחד ממונית מול הטיילת של תל אביב עקבו אחריו עיניו של זר. ארליך לא הבחין בו וחצה את הכביש לתומו, בדרכו אל בית הקפה "טיילת" שבו הוא עובד כמנהל משמרת. האלמוני לא הזדהה ולא פצה את פיו אך כעבור מספר ימים שלח לעולם מסר במחשב.

"אני מסתכל וחושב לעצמי, רגע, זה לא אסף ארליך?" כתב "ג'דו", חבר פעיל בפורום המוסיקה הישראלית של Ynet. "הוא יוצא מהמונית ועכשיו אני כבר בטוח, אסף ארליך עוזב את המונית והולך באטיות לעבר בית הקפה הקרוב. אף אחד לא ניגש, אף אחד לא מזהה, רק אני בוהה לי מרחוק באסף ארליך הגאון. שוב קצת עצוב לי, זה לא הרוח שמעכירה את הקיץ, זה סתם תחושה כזו שאסף ארליך היה צריך להיות כוכב, שמישהו היה צריך לזהות אותו חוץ ממני, שמישהו היה צריך לגשת ולבקש חתימה, להגיד לו שהוא גאון. מישהו צריך לאהוב את אסף ארליך חוץ ממני".

ג'דו הוסיף והתפייט בכישרון על גדולתו של מנהל המשמרת. הוא אפילו חיבר מראש ביקורת על הופעה של ארליך שעוד לא התקיימה, תוך שהוא מביע חרדה עמוקה מכך שאולי יחמיץ אותה.

ההופעה התקיימה בדיוק כפי שהבטיח, במועדון "בארבי" בדרום תל אביב לפני פסח, למן הסיגריה התלויה בקצה גיטרתו של עידו אגמון ועד לדלילותו של הקהל. "שוב אני אסתכל על 'בארבי' חצי ריק", חזה ג'דו, "ואני לא אבין איך לעזאזל הם לא מכירים אותך, איך מוכשרים הרבה פחות ממך ממלאים את המועדונים האלה, וכשאני אגיד שאני הולך להופעה שלך הם ירימו גבה וישאלו מי".

ארליך פונה לקהל מצומצם מאוד של חובבי מוסיקה צעירים ונלהבים, כאלה שחופרים בבוץ כדי למצוא צירוף אקורדים לוהב ושורה שנושאת עמה אש פנימית. ממש שבוע לפני איתורו על ידי ג'דו כיכב ארליך בביקורת של עינב שיף, בן 18 וחצי, מבקר המוסיקה של המקומון "זמן תל אביב", שבה הוא כינה אותו "מלך ללא ממלכה" וכתב בביטחון ש"אסף ארליך השאיר לעולם בערך שני קבין של כישרון כתיבה". הוא כינה את עצם היותו של ארליך יוצר עברי "לא פחות מנס" וניבא באוזני קוראיו שעוד יבוא היום ויגלו אותו.

חמי פה

בעשר בלילה ביום שלישי, השעה שבה אמורה להתחיל ההופעה של ארליך, ריק ה"בארבי" לגמרי. מצויים בו מעט מלצריו ומנהל נרגן שמביט בי מזמין בירה ואז ניגש ומזהיר: "איך שנפתחת הקופה אתה יוצא שוב החוצה וקונה כרטיס, ברור?" בשלב זה לא ברור אם תהיה קופה, אם יהיה קהל ואם בכלל תהיה הופעה. ארליך עומד ליד ומזמין ארבעה שוטים של ויסקי, עבור חברי להקתו.

לקראת אחת עשרה ניכרת תכונה בחוץ והקהל מתחיל לזלוג אל תוך ההאנגר כהה הקירות. מעריצים צעירים בחולצות טריקו כהות, בני משפחה של ארליך המקפיצים את רף הגיל, מספר פרצופים חדשים שנסחפו הנה בכוחו של העניין המחודש בארליך וגם אורח מפתיע, חמי רודנר.

יש מן הדרמה בנוכחותו של רודנר במועדון: הוא קוטע הערב נתק בן למעלה משנה בינו לבין ארליך. בשנת 2002 הפיק רודנר מוסיקלית את אלבומו הראשון והיחיד של ארליך, "טוקשואו" (הד ארצי), יצירה שסימנה את שיא שיתוף הפעולה ביניהם - ואת ראשית סופו. הסיבה לריב שפרץ ביניהם אינה ברורה. אפילו הקרובים לשניים אינם מכירים את פרטיה. "שאלה של אגו", מניח חבר קרוב של ארליך, "לזה יש קצת וגם להוא לא חסר".

רודנר עומד באפלת ה"בארבי" ומקשיב לארליך ולאנשיו כשהם מזקקים את הרוק המקומי ליצירה חיה מלנכולית ורבת עוצמה. קולו העבה של ארליך מזכיר את זה של ברי סחרוף, אבל ההגשה שלו גמישה ומוסיקלית יותר. הוא גבוה ונאה ובן 32, גיל טוב לזמר ישראלי אינטרוספקטיווי. ידיו מטיילות לצדי גופו תוך כדי שירה מבלי משים, מוסרות עצמן לשיר.

ג'דו ויתר החברים לפולחן שקם סביב ארליך בשש שנות פעילותו כמוסיקאי מקצועי מביטים ברודנר בערגה; הם מזהים בנוכחותו את ההילה הגוברת סביב ארליך באחרונה. הם אינם מצפים ואולי גם לא רוצים שהשניים ישובו לעבוד יחדיו, אבל כל תגבור אנושי שנרשם בספירה של ארליך נושא עבורם עידוד. משהו עומד להשתנות.

"אסף הוא אחד מכותבי השירים הכי טובים בארץ", אומר רודנר, "חשבתי כך אז ואני חושב כך גם היום. זה היה ברור ליניב דוידסון שניהל את הפקת את התקליט ולכל מי שהיה מעורב בו, שרבים מהם עבדו בהתנדבות. היה ברור שמדובר במשהו מיוחד, משהו לא מסחרי, קול שראוי שיישמע פה. רק עכשיו מתחיל תהליך של קשר עם הקהל. חשבתי שזה יקרה יותר מהר, אבל בכל אופן זה קורה. אני סמוך ובטוח שבעשור הקרוב אסף יהיה קול משמעותי בארץ ושיהיה לו קהל. כל אמן מגיע באופן טבעי למצב שהכתיבה שלו מסתנכרנת עם הקהל. זה טוב שזה קורה בתהליך, טוב שזה אטי".

סיגריות מרכלות

התהליך אטי עד מאוד, וזה מוזר, משום שהכל החל בהתפרצות. "אני עצלן כפייתי", אומר ארליך, "ולכן טוב שאני חי בתל אביב, מקום שיש בו תנועה מתמדת, מקום שעושה לי חשק כל הזמן ליצור, לזוז. הכישרון האמיתי של עצלנים זה שהם מתעצלים מתעצלים מתעצלים ואז בשניות, זה מתפוצץ. זה מה שקרה עם חמי, הנחתתי את זה עליו".

זה קרה ברחוב שינקין בצהרי יום שישי הומה ב-2001. ארליך היה אז תל אביבי טרי. את עיר הולדתו נהריה נטש לאחר שטיול ארוך בחו"ל הותיר אותו, מצד אחד אובד דרך, ומצד שני משוחרר דיו כדי לבחור בצלילים כדרך חיים. הוא נופף לשלום לצפון ובא העירה, החל לעבוד בבתי קפה, צופה ארוכות בטלוויזיה, כותב שירים לעצמו ובימי שישי יוצא לספוג את המולת הרחובות. באותו יום שישי קלט בתוך ההמונים את הפוני של רודנר.

מה עושה לילד מן הפריפריה היתקלות בכוכב רוק ישראלי? במקרה של ארליך, היא הפיקה מתוכו חוצפה טבעית. "הוא התביית עלי והכריז באוזני שאני מוכרח לשמוע את השירים שלו", מספר רודנר. בטח זה קרה לו הרבה באותה תקופה. "זה לא קרה לי אף פעם", הוא אומר, בנימה שעדיין מורגשת בה התרשמות.

מרגע ההאזנה המשותפת בדירתו של ארליך אל רגע פריטת האקורד הראשון באולפן היתה הדרך קצרה, והיא עברה במשרדי הד ארצי, שבה חתם ארליך על חוזה לחמישה אלבומים. התוצר היה "טוקשואו", תקליט שלא קרה, עוד תקליט רוק ישראלי שלא קרה.

איש מן המעורבים אינו מאשים את הד ארצי במחדל. עשרות אלבומים מקומיים המופקים מדי שנה עוברים מתחת לרדאר הציבורי, ולארליך לא היה יתרון ברור על אלה שהצליחו להיקלט בו. אין לו הסקס-אפיל של דנה ברגר, או הייחוס של אביב גפן או משפחת בנאי, אפילו לא את עברו הטלוויזיוני של ירמי קפלן. מה יש לו? שירים.

הוא פתח את האלבום בהתייחסות להיותו נהרייתי שהיגר אל הכרך: "תעבור לעיר הגדולה, תחזיק שם חודש, אולי ניתוח". מכאן לא שב ונגע עוד בנושא. את מקומו בתוך ההוויה העירונית-מוסיקלית סיכם כבר באותו השיר, "כוכב" שמו: "אולי תהיה כוכב שמאוהב בקיומו, אולי תהיה כוכב שמאוהב בבדידותו". מכאן והלאה הוא פנה לעסוק בהווייתו מבפנים, בלי הערות שוליים. אלא שכתיבה על הוויית התל אביבי המהורהר היא עניין מסוכן. אתה מתחרה באינספור רווקים או רווקים לשעבר שהם עגמומיים כמוך או יותר ממך, מרפי פרסקי ועד ארקדי דוכין, ולוקח את הסיכון סכנה שתיפול לקלישאות.

מלותיו של ארליך אינן חופשיות מהדפוסים של הרווק העירוני הקודר לדורותיו, אבל הן אינן נופלות בפח המחזור. הוא יודע לבודד את ההומור העצוב ואת העצב ההומוריסטי "זמן זו המצאה מבלבלת", הוא כתב ב"כוכב", וב"לטייל" הוא פונה לנערתו בהצעת ייעול: "אני מבקש ממך תגדילי את השדיים". הוא גם יודע מה כוחם של שילובי מלים מפתיעים: הסיגריות שלו "מרכלות", האור המאיר עליו "מרוח", הוא מתאר אדם ש"נדבק באכזבה" כמו במחלה. אזכור של "דמעות מאופרות על שמלה" הוא אות לפיזיות ולתעוזה של הטקסטים שלו. אצל יעקב רוטבליט ויהודית רביץ ב"סוף לסיפור", כזכור, נותרו הדמעות "על האיפור".

ומה עם המנגינות? ארליך, שהחל את דרכו כגיטריסט "של קומזיצים" כהגדרתו, הצליח לשזור סביב מלותיו לחנים רוקיים נגישים. ביכולתו לחלץ שיא דרמטי מתוך שיר, ואפילו לחזור עליו בלי לגרום לזילות של עוצמתו. בשיר "כשאני הולכת" הוא עושה זאת על ידי חריגה מלודית מפתיעה מרצף צלילים מורכב, כמעט דיסוננטי. המלים המלוות את השיא הן מונולוג קצרצר ואכזרי של אשה המושכת בכתפיה נוכח לבו השבור של הזמר. המאזין נותר נרגש, סקרן ואפילו קצת כועס - אם על הדוברת אם על ארליך, שמי נתן לו זכות לדבר בשמה. כך או כך, אדיש הוא לא.

וואלאק הלב

לאחר סיום הקלטת "טוקשואו", בסוף הופעה שנערכה באותם ימים, עלה ארליך להדרן וניגן שיר חדש שחיבר. שמו: "כמה מדרגות". השיר מתאר רגע של הפוגה במערכת יחסים מתפוררת. רגע בו אוחזת האשה בזרועו של הגבר תוך שהם מטפסים בחדר המדרגות, ומאלצת את שניהם להתבונן במי שהפכו להיות:

היחסים בינינו נוסטלגיים, היא אמרה

הזכות להיפגע נשללה ממך.

הטיפוס במעלה המדרגות המשיך בעוד בקהל נפערו פיות, בהם פיו הרחב של רודנר. לא היה לאיש ספק שהם מאזינים לשירו הטוב ביותר של ארליך עד כה, ואולי לאחד השירים החזקים שנכתבו אז ברוק הישראלי:

את בטח זוכרת את שני האנשים ששיחקו אותנו בחודש הראשון

דיברתי איתם היום.

הם אמרו שהם עדין בקשר איתנו

כדי שבמקרה ויקרה לנו משהו טוב הם יוכלו לספר על זה.

וואלאק, הרבה זמן לא בכה לי ככה הלב - האור מרוח.

מה הופך שיר ישראלי לשיר ישראלי מעולה? עליו להיות מעולה, אבל עליו גם להיות ישראלי. ארליך השיג את המטרה בצירוף של מלה פשוטה, עכשווית ומקומית אחת, "וואלאק", למשפט קרוע מרגש. זו ההילה של חדרי מדרגות חשוכים שמהבהבת כאן החוצה, זוהי הגשמתו של ארליך להתרברבותו של המשורר האמריקאי וולט ויטמן: "גם אני לא מבוית בכלל, גם אני לא ניתן לתרגום, אני משמיע את נהמתי הברברית מעל גגות העולם". נסו לתרגם את משפט המפתח של "כמה מדרגות" לכל שפה שהיא ותיתקלו בבעיה: מדובר בנהמה ברברית שהיא שירה צרופה.

המפיק המוסיקלי הנסער פגש בארליך אחרי ההופעה ותבע ממנו לשוב לאולפן ולהקליט את מה שנועד להיות להיט רוק ישראלי גדול. "כמה מדרגות" הספיק להיכלל כרצועה הרביעית ב"טוקשואו", ובמשך זמן קצר אכן היה ללהיט בצפון הארץ, לאחר שאומץ על ידי עורכי "רדיו צפון". אבל כמה אנשים שרו אותו הבוקר במקלחת? איך זה שלא הרעיד עדיין את גגות העולם?

הבטחה חדשה

רודנר רומז שארליך הוא שפגע בפוטנציאל השיווקי של האלבום בכך שלא אירגן הופעות מיד עם צאתו. אין ספק שבכך טמון לפחות חלק מהקרע בין השניים. היום ארליך מאמץ את הביקורת. "היא מוצדקת לחלוטין", הוא אומר, "כל מה שעניין אותי אז זה זה שיש לי תקליט. אני, שכמה שנים לפני כן לא כתבתי שורה אחת, פתאום יש לי מפיק מוסיקלי וכל מיני נגנים שהכרתי מהקלטות של אחרים באים ומנגנים איתי. הייתי במין אופוריה כזאת ולא ממש עניין אותי לשווק אותו. היה לי אז הרכב ומתוך ההתנהגות הזאת שלי הוא התפרק. למדתי מאז דבר או שניים ואני מתנהל טיפה אחרת. מצד שני, סבלנות היא דבר נורא חשוב בעיני".

משום היותו אדם פרטי מאוד הוא מעדיף לדבר על המוסיקה ועל הג'וק היצירתי ולא, למשל, על עניינים אישיים כמו מותה של אמו ממחלה בימי נעוריו. "קרו לי כל מיני דברים בילדות, זה לא המקום לדבר עליהם וזה גם לא הנושא", הוא אומר. גם על יחסיו עם רודנר הוא מסרב לדבר. למעשה הוא מביע תקווה ששמו כלל לא יוזכר. לא בגלל טינה, אלא מכיוון שגם זה "לא הנושא. עברתי למקום אחר מאז. אני עושה דברים אחרים".

יש בזה משהו. ארליך עובד היום בריכוז על הידוק הפן הרוקי בשיריו. אם בימי הקלטת האלבום הראשון עמדו לצדו שחקני חיזוק כמו אסף שריג בגיטרות וטל שגב בקלידים, הרי שהיום, עם הכניסה לאולפן להקלטת אלבומו השני, הוא אחד מארבעה מוסקטרים: אורן רביב בתופים, אורן לאור בבס ועידו אגמון הווירטואוזי בגיטרה. אגמון עצמו יהיה מפיק התקליט הפעם, והדבר מבטיח תקליט שייבנה אורגנית, על פי טבעו. כולם בעד אחד, אחד בעד כולם.

בניגוד לצורה העבודה על "טוקשואו", מתוזמרים השירים הפעם בעבודת צוות מאוזנת והדרגתית של ארבעת המוסיקאים. "אני בא עם שיר ומנגן אותו על הגיטרה", מסביר ארליך, "ככה, בעירום. כלומר, לא בלי בגדים, אלא בלי ליווי, ופתאום נהיה מזה שיר ובמקביל נוצרת תחושה אמיתית של להקה".

צורת החשיבה והעבודה הנוכחיות משווה לשירים הישנים זרימה ומיידיות שנעדרו מהם בתקליט. השירים החדשים, בהם "לא שונה בעיר הזאת" שזוכה לתהודה חזקה בקרב קהלו של ארליך, מופיעים כשהם נישאים על כנפי הגיטרה החזקה והמספקת של אגמון ונהנים מן הדינמיקה המעמיקה המתקיימת בין חברי הלהקה. אם בימי יציאת "טוקשואו" תיאר אחד המבקרים את המוסיקה של ארליך כבירה איכותית שנמזגה אל הכוס בצורה לא טובה, הרי שהפעם, דווקא באין ברמן, האיכות קולחת.

מה חושב על כך רודנר? "ברור ששיר יישמע על במה אחרת מאשר בתקליט", הוא אומר, "כך זה צריך להיות". אבל מי ששמע את ארליך על במה לפני שלוש שנים יודע שמשהו השתנה. הקול שהיה חשוב שיישמע כבר נשמע. ארליך מוצא את הצליל הפנימי שלו. גם אם הוא נשמע עדיין רק במובלעת הנידחת של לילות שלישי, הוא נושא הבטחה חדשה.

בין פסטה לפיגוע

ארליך לומד לא רק משגיאות העבר אלא גם מהישגיו. את "טוקשואו" בחר לסיים בשיר שאת מלותיו חיבר חברו, התמלילן ב' יוסף (יוסף בלוך). אלה שהאזינו ל"טוקשואו" יכירו אותו בתור מי שהעניק לתקליט נשיקת לילה טוב שכולה אירוניה עצמית יקרה מפז:

בובות חלון הראווה לבשו בגדים יפים היום

האנשים חיפשו סיבה לנשום,

הן מפשקות את הרגלים בקלות

תורמות ייאוש מוסתר אחרי חיבוק יודע כל

אחר כך מחבקות ומסבירות לי כמה שאני אוהב לסבול.

כמחצית השירים באלבום החדש ייהנו ממגע עטו של בלוך. באחד מהם מצבצות שורות על חיים "בין פסטה לפיגוע", על חברה המבצעת "התאבדות אפלטונית". האם במסגרת תהליך התחדדותו כאמן פונה ארליך, או מפנה את בלוך, למקומות פוליטיים יותר? "פוליטיים ברמת החוויה של האיש ברחוב", הוא אומר, "אין לי עניין להפיל ממשלות". הוא זה שאחראי לגירוי תאיו האפורים של בלוך במחשבות קודרות על פסטה ופיגוע. "השיר התחיל מסיפור שאני פיברקתי. ישבנו באיזו מסעדה בוכרית, אכלנו דושפרה וסיפרתי לו שישבתי אצל חבר שלי, שראינו בטלוויזיה שהיה פיגוע ושהחבר שלי אמר: 'בוא נזמין משהו לאכול'. עשינו שליחות והמשכנו לראות טלוויזיה. שאלתי את בלוך מה הוא חושב על הסיטואציה והתחיל דיון על איך התרגלנו ואיך אנחנו מתנהלים בתוך הדבר הזה. איך השקט הרגעי הזה נותן לנו תחושה שהכל בעצם בסדר".

אחרי הרהור קל הוא מודה שהסיטואציה לא מפוברקת לגמרי ונזכר בערב שבילה עם חברתו, הצלמת דפנה אילן. "עמדנו לצאת מהבית ופתאום, רגע לפני היציאה, ראינו בטלוויזיה שהיה פיגוע בדולפינריום. החזקתי את השלט בלי לדעת מה לעשות ואז כיביתי ויצאנו לשתות בירה". היום הוא זועק על כך תחת גג ה"בארבי".

בביקורתו ב"זמן תל אביב" הצביע שיף על מלות השירים החדשים כקודרות במיוחד. הוא תיאר את ארליך כמי ש"מדמם" בעברית וכתב שהשירים החדשים "מדגישים ניכור אורבני שחותך בבשר החי". ארליך אינו חש שהוא מוכר מלנכוליה אלא שהוא מצוי במעין ניסוי רוחני מודע. "אני הולך באופן טבעי למקומות האלה. אני חופר, מעניין אותי לחפור ולפעמים זה כרוך בקושי רב, זה מתחיל בתור מין לחץ באזור הריאות ואני לא יכול לדעת מראש מה זה הולך להיות. היום יש לי ביטחון שכשאלך למקומות האלה, אוכל גם לחזור מהם. בתקופה שבה יצא התקליט הראשון עניין החזרה עדיין לא היה כל כך ברור, אבל הלכתי גם אז כי לא היתה לי ברירה, היה לי צורך להפוך לעצמי את הקרביים".

בניגוד לקמצוץ מעריציו השרופים, הוא אינו מקונן על התהילה שבוששה לבוא. בעיניו חשוב יותר לדעת שאם תגיע ההצלחה, היא תגיע בגלל נגיעה טבעית שלו בקהל, לא מתוך התגמשות או דילול של יצירתו. "אם תבוא ההצלחה לא אכעס", הוא אומר, "אני פה כי כיף לי לעשות את זה". עצוב לו להחמיץ הופעה קרובה של שלום חנוך שבה ישוב לגיטרה חשמלית, אבל מועד ההופעה מתנגש עם משמרת בקפה ומישהו צריך לדאוג שהמלצריות ירוקנו את המאפרות. *



אסף ארליך. הכישרון האמיתי של עצלנים זה שהם מתעצלים מתעצלים מתעצלים ואז בשניות, זה מתפוצץ


על יחסיו עם רודנר הוא מסרב לדבר. למעשה הוא מביע תקווה ששמו של רודנר כלל לא יוזכר. לא בגלל טינה, אלא מכיוון שזה "לא הנושא. עברתי למקום אחר מאז"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו