בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הומואים במבט לאחור

לזכותה של תערוכת הקבע במוזיאון ההומו-לסבי בברלין ייאמר שהיא מסרבת ליהפך למבשם אוויר. היא מאירה באומץ וביושר פינות אפלות, ובעיקר רדיפת ההומואים בימי המשטר הנאצי וגם אחריו

תגובות

ברלין, סוף פברואר
א

על הקיר בתחנת הרכבת בכיכר נולנדורף שבברלין חקוקה אנדרטה זעירה, זוהרת בנזירותה, לזכרם של ההומואים שנרדפו ונרצחו במשטר הנאצי. לא כל ההומואים הגרמנים היו קורבנות פסיוויים; חלקם מילאו תפקידים אקטיוויים בתנועה הנאציונל-סוציאליסטית, צידדו בפעולותיה ובתפישותיה והתפעלו מהאסתטיקה הגברית והאגרסיווית שלה, לפני - וגם אחרי - שהחלו רדיפות ההומואים ברייך השלישי. "גברים, גיבורים והומואים נאצים", סרטו התיעודי של הבמאי הגרמני רוזה פון פראונהיים, בוחן את המשיכה ההומואית לנאציזם כמקרה פרטי של הקשר ההדוק בין הומואים לבין תנועות ימין קיצוניות. הסרט, שהוקרן בראשונה בפסטיבל ברלין האחרון, משרטט את דיוקנותיהם של מנהיגים ופעילים הומואים במפלגה הנאצית (הידוע ביניהם היה ארנסט רהם, מפקד האס-אה וידיד קרוב של אדולף היטלר, שנרצח ב"ליל הסכינים הארוכות" ב-1934), בקבוצות ניאו-נאציות בגרמניה כיום (אחד מראשיהן, מיכאל קיהנן, שמת באיידס בסוף שנות השמונים, טען כי הומואים הם לוחמים אמיצים מסטרייטים, מכיוון שאין להם משפחות) ובארגונים ימניים אחרים (כמו פים פורטאון ההולנדי, שנרצח לפני שלוש שנים, ויירג היידר האוסטרי).

סרטו של פון פראונהיים הוא דוגמה אחת לעיסוק האינטנסיווי במקומם של הומואים ולסביות בהיסטוריה הגרמנית ולניסיונות ההנצחה של רדיפותיהם. סעיף 175, החוק הפלילי הגרמני שאסר יחסי מין בין גברים, שהונהג ב-1870, נותר בתוקף במשך שנים לאחר הבסת הנאצים ובוטל רק בסוף שנות השישים של המאה העשרים. בניגוד לנפגעיו האחרים של השלטון הנאצי, מערב גרמניה סירבה לתת פיצויים למי שנכלאו במחנות הריכוז בעוון הומוסקסואליות. רק ב-2002 חנן הפרלמנט הגרמני, הבונדסטאג, את כל ההומואים שהורשעו בתקופת הנאצים וביקש את סליחתם, ולפני כשנה הוחלט על הקמת אנדרטה גדולה לזכר הקורבנות ההומואים של הנאציזם. האנדרטה החדשה תזדקר בפארק טירגארטן, סמוך לשער ברנדנבורג, ובקהילה ההומו-לסבית בברלין יש מי שרואים בכך סגירת מעגל, שכן הומואים ניצלו את מרחביו ומחשכיו של הפארק לצורך מפגשים מיניים מזדמנים כבר מאז אמצע המאה ה-18.

ב

"להיות הומוסקסואל - משמע להיות הווה תמיד", הטעים מישל פוקו, אך אין פירוש הדבר כי אין להומואים היסטוריה. התערוכה "מודעות עצמית והתמדה", שנפתחה לאחרונה במוזיאון הגייז (Schwules Museum) ברובע קרויצברג בברלין, מתבוננת בהומואים בגרמניה בכלל ובברלין בפרט במבט לאחור. התערוכה, ובה מאות יצירות אמנות, תצלומים, קטעי ספרות ועיתונות, מסמכים רשמיים ומכתבים פרטיים, "סוקרת כמעט שתי מאות של שינוי חברתי, מ-1800 ועד 1970, שנים שבהן ידעו ההומואים והלסביות עליות וירידות מרובות", כתב האוצר הראשי, הד"ר אנדריאס שטרנוויילר, בקטלוג התערוכה. לדבריו, "בחרנו להתמקד בנקודת המבט של ההומואים עצמם ולהראות אפשרויות שונות של גיבוש זהות והתפתחות תת-תרבות על רקע הדיכוי, הרדיפה והענישה. במרכז התערוכה עומדת השאלה כיצד התהוו ההכרה והביטחון העצמיים של ההומואים לאורך ההיסטוריה הגרמנית המודרנית". התערוכה תשמש תצוגת הקבע של המוזיאון, שנוסד ב-1985.

המוזיאון, שלצדו פועלים ארכיון וספרייה, ממומן בעיקר מתרומות. ישראל מסייעת למוזיאון כדרכה, באמצעות ייצוא התוצרת הביטחונית שלה. שניים מהמאבטחים במקום הם ישראלים, שעזבו את הארץ והיגרו לבירה הגרמנית.

ג

מאחת התמונות בתערוכה ניבט פרצופו של גבר מזקין, מקריח, משופם, ממושקף; פניו טבועות על גב אחד מספריו, בעוד הספר מושלך לתוך המדורה שהובערה בכיכר האופרה בברלין ב-10 במאי 1933. לנאצים היו סיבות רבות לשרוף את כתביו של מאגנוס הירשפלד (1935-1868) - רופא ואינטלקטואל יהודי, ציוני, סוציאליסט, הומו ואחד ממנהיגיה העיקריים של תנועת השחרור ההומו-לסבית בגרמניה במשך יותר משלושה עשורים. בברלין ייסד הירשפלד ב-1897 את "הוועדה המדעית-הומינטרית", ארגון התמיכה ההומו-לסבי הראשון בתולדות האנושות, שהחל במאבק פוליטי לביטול סעיף 175. בין היתר נתנה הוועדה סעד משפטי ורפואי להומואים, החתימה על עצומה שנשלחה לרייכסטאג, ובה נטען כי הומואים אינם חולים או חוטאים, והפיצה עלוני הסברה, שנשאו את הכותרת "מה הציבור צריך לדעת על המין השלישי".

בתערוכה מוקרנים קטעים מהסרט ההומוסקסואלי הראשון בעולם, שהופק בברלין ב-1919: "אחר מן האחרים" (Anders als die Andern), בבימויו של ריכרד אוסוולד ובכיכובו של הירשפלד, ששמו המקורי - והמוצלח יותר - היה "אחר כמו האחרים" (Anders wie die Andern). באותה שנה הקים הירשפלד בברלין את המכון לסקסולוגיה, שפעל להרחבת המחקר האקדמי בתחום זה, להגברת החינוך המיני ולהפצת אמצעי מניעה; במכון גם בוצע הניתוח לשינוי מין הראשון בעולם (הניתוח הצליח והמנותחת אימצה את הדפוסים המיגדריים של זהותה החדשה: היא הועסקה כפועלת ניקיון במכון). בסתיו 1929 נדמה היה כי הזרעים שהטמינו הירשפלד וחבריו עומדים להניב פירות: ברייכסטאג הוכנה הצעה לרפורמה בחוק הפלילי, שלפיה "מעשים בלתי טבעיים" בין גברים מעל גיל 21 לא ייחשבו לעבירה. ואולם, ההצעה נגנזה בעטיו של המשבר הכלכלי והפוליטי לאחר נפילת הבורסה בניו יורק.

הירשפלד שהה מחוץ לגרמניה בעת עליית הנאצים לשלטון והחליט שלא לשוב אליה, אחרי ששמע על סגירת המכון לסקסולוגיה ועל שריפת כל הכתבים שנשמרו בארכיון המכון. מוקדם יותר ביקר בפלשתינה; הוא גינה את גילויי הלאומנות של היישוב היהודי, אך התפעל מהפתיחות התל-אביבית והילל את ריבוי הטעמים המיניים בארץ הקודש. הוא נפעם בראותו את המתרחש במקלחות המשותפות בקיבוצים של ראשית שנות השלושים, במקום שבו נרטבת האירוטיקה הציונית כולה, ערוותה גלויה, כסותה בלויה. אף על פי כן, הירשפלד סבר כי הסוציאליזם אינו מספק את צורכיהם של ההומואים: שוויון (לא) מעניין את התחת שלהם.

ד

גינטר גראס כתב בספרו האחרון, "בהילוך של סרטן", כי "ההיסטוריה, ליתר דיוק, ההיסטוריה שאנחנו בישלנו, היא בית שימוש סתום. אנחנו שוטפים אותו ושוטפים, אבל החרא חוזר וצף". כוחה של הקביעה הזאת יפה, כמובן, גם לגבי הקהילה ההומואית הגרמנית, ולא רק מפני שהומואים - לפחות על פי הסברה הרווחת - נוהגים לעשות בבתי שימוש שימושים מגוונים וממושכים יותר מאשר שאר המשתמשים. לזכותה של התערוכה נזקפת העובדה שהיא מסרבת להיהפך למבשם אוויר: היא מאירה באומץ וביושר פינות אפלות. היא צוהלת עם הרשתות החברתיות של במאים ושחקנים שחגגו בתיאטראות של ברלין ברבע האחרון של המאה ה-19 - ומתעצבת עם ההומואים שעשו לעצמם פסל ותמונה באותה תקופה ("רק לעתים נדירות יש לי הזדמנות לספק את תאוותי המינית", נכתב בעדות מ-1891. "במקום זאת, אני מפנק את עצמי בתמונות ובפסלים של גברים עירומים, ואיני יכול להימנע מלנשק את הפסלים הנחשקים. אני מתגרה במיוחד מעלי התאנה המכסים את אברי מינם"); היא מראה כיצד צמחה תרבות הבילוי ההומואית (ב-1900 פעלו בברלין 12 ברים לגייז, ובימי רפובליקת ויימאר הגיע מניינם למאה) - וחושפת את תולדות הזנות הזכרית מאז המחצית השנייה של המאה ה-18; היא לובשת בגדי נשים בקברטים ובמופעי דראגיסטים - ומתפשטת בחופי הרחצה לנודיסטים. חלק ניכר מהתערוכה מוקדש לתריסר שנות הרייך השלישי, מהפעולות הראשונות של הגסטפו נגד מוקדי הקהילה ההומו-לסבית, כבר בתחילת 1933, דרך הניסיונות ל"חינוך מחדש" של ההומואים - שנשלחו למאסר, לעבודות פרך, לאשפוז, לסירוס ולבתי בושת (שבהם נדרשו להוכיח כי "חזרו למוטב") - ועד העדויות המצמררות על גורלם של הומואים בעת מלחמת העולם השנייה.

ב-1940 הורה מפקד האס-אס, היינריך הימלר, לשלוח למחנות ריכוז הומואים "מועדים" - מי שהורשעו בפיתוי של יותר מגבר אחד - בהנחה כי אין סיכוי לשנות את הרגליהם המיניים. האסירים ההומואים אולצו לשאת על בגדיהם טלאי ורוד (או משולש כהה, בחלק מן המחנות), ועל פי העדויות, אוכלוסיית המחנות נהגה להתעלל בהם או להחרימם. על פי הערכות, כ-15 אלף הומואים נספו במחנות, אך עוד עשרות אלפים סבלו מרדיפות: נערים שעסקו ביצאנות נעצרו ועונו כדי שימסרו את שמות לקוחותיהם, גברים שאוננו יחדיו נידונו לחצי שנת מאסר, בחורים שקיימו מין אוראלי נשפטו לשנת מאסר, זכרים שקיימו מין אנאלי הוענשו ביתר חומרה, ועל פדופילים נגזר עונש מוות; רבים ניסו להסוות את נטייתם ונישאו לנשים, לעתים תמורת תשלום. לאחר כניעת גרמניה הנאצית יכלו ההומואים לנשום לרווחה, אבל לא לאורך זמן: עם הקמת הרפובליקה הפדרלית הגרמנית (מערב גרמניה) ב-1949 חודשו הפשיטות, המעצרים והמאסרים. בשנים 1965-1950 הורשעו במערב גרמניה כ-45 אלף בני אדם בגין הומוסקסואליות - פי חמישה ממספר ההרשעות ב-14 שנותיה של גרמניה הוויימארית.

ה

בניגוד לאחותה המערבית, הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (מזרח גרמניה) לא אימצה לאחר המלחמה את הגירסה הנאצית של סעיף 175 והנהיגה חוקים מקילים יותר. אף שיחסי מין בין בני אותו מין היו בני עונשין, שיעור ההעמדות לדין היה נמוך יותר מאשר במערב. עם זאת, המשטר הקומוניסטי הגדיר את ההומוסקסואליות כ"פגיעה בערכים המוסריים של מעמד הפועלים" וכ"סממן אופייני של ניוון בורגני". אמנם ב-1968 בוטל החוק האוסר סקס אחר, אבל גם במשך עשרים השנים הבאות מנעה המדינה כל חדירה של ענייני ההומואים לשיח הציבורי. הקמת ארגונים הומו-לסביים והוצאת פרסומים בנושאים אלה נאסרו; חייהם החברתיים של הומואים ולסביות במזרח גרמניה התרכזו בחוגים פרטיים, שהיו רק לכאורה פרטיים - שירות הביטחון החשאי, השטאזי, בלש אחר מוצאותיהם והפעיל סוכנים, שבאו במגע עם חבריהם. למרות ההגבלות, ב-1973 נוסד במזרח ברלין ארגון הומו-לסבי ראשון, שעם מנהיגיו נמנה הטרנסווסטיט המפורסם שרלוט פון מאהלסדורף, ומתחילת שנות השמונים הוקמו בערים נוספות קבוצות דומות, שפעלו על פי רוב בחסות הכנסייה הפרוטסטנטית.

הפריחה הגיעה לשיאה רגע לפני שהמשטר הדיקטטורי נבל ונפל: ביוני 1989 התכנסו נציגי שלושים תנועות הומו-לסביות וקראו להעניק הכרה ושוויון לבני מינם; כלי התקשורת במדינה החלו לסקר את ההוויה ההומואית ולראשונה הופק סרט קולנוע העוסק בהומוסקסואליות - "Coming out" בבימוי היינר קארו. הקרנת הבכורה של הסרט נקבעה ל-9 בנובמבר 1989; באותו יום, ההמונים הפילו בברלין את החומה.

ו

בספרו "האיש בלא תכונות" תיאר רוברט מוסיל ביקור אפשרי של אפלטון במערכת עיתון של ימינו, ש"כל יום מולידים שם אידיאה, מלטשים אותה, מחליפים אותה באחרת; מערכת שבה נקוות ידיעות מכל קצווי תבל (...) ומטה של דמיורגים עומד שם הכן לבחון אותן באשר לתכולתן ברוחניות ובממשות". אמנם אבי תורת האידיאות היה עלול להתאכזב אילו גילה, כמו מוסיל, כי מרבית העיתונים אינם ממלאים את ייעודם - "להיות מעבדות וסדנות-ניסוי של הרוח לטובת הציבור" - אבל ייתכן שהיה מפיק סיפוק מסוים מעלעול בעיתונים הומו-לסביים; הם אינם מצטיינים רק כמצע לחילופי נוזלים, כפי שנהוג להאשימם, אלא גם משמשים פעמים רבות לצורך חילופי אידיאות, כפי שאפשר ללמוד מהחלק בתערוכה הסוקר את תולדות עיתונות הגייז. בין השאר, מוצגים גיליונות מצהיבים של "Der Eigene" ("המיוחד במינו"), הנחשב למגזין הוורוד הראשון בעולם, אף שקדמו לו כמה מיזמים שלא האריכו ימים. העיתון, שנוסד בברלין ב-1898, הוגדר כ"ירחון לענייני החיים והאמנות", אבל התמקד בחייהם ובאמנותם של הומואים ולסביות.

מייסד המגזין, אדולף ברנד, נאבק במחסור תקציבי ובהפרעות הצנזורה; הוא נתן במה לרעיונות אינדיווידואליסטיים ואנרכיסטיים, ועיתונו שיקף את רוח התרבות האלטרנטיווית שהחלה לנשוב בברלין של "מפנה המאות". ברנד עמד במרכזה של סערה פוליטית ב-1907, לאחר שהפיץ עלון שבו נכתב כי קנצלר הרייך, פרנץ פון בילו, הוא הומו. הקנצלר לא אהב את ה"אאוטינג" שנעשה לו, והגיש תביעת דיבה נגד ברנד, שלא הצליח להוכיח את טענתו ונשפט למאסר. ברנד, שהיה אחת הדמויות הבולטות בסצינת ההומואים הברלינאית עד מותו ב-1945, הורשע פעמים רבות בפרסום חומרי תועבה, אך לא נרתע. בתקופה הנאצית זכה להכיר מקרוב את השוטרים הגרמנים, שפשטו שוב ושוב על ביתו ומשרדיו. ככל הידוע, הוא המשיך להפיץ עיתונים וחומרים העוסקים בהומוסקסואליות עד 1937.

ז

בשעת לילה מאוחרת, באחד הערבים האחרונים של פסטיבל ברלין, התקבצו כמה אלפי בני אדם בבית הקולנוע אינטרנציונל בשדרות קרל מארקס במזרח העיר, מרחק כמה פסיעות מאלכסנדרפלאץ. במקום התקיים טקס חלוקת פרסי "טדי" המוענקים לסרטים קוויריים, ואחריו - מסיבת ענק. בעבר היה זה אולם הקולנוע המרכזי של מזרח גרמניה, שניצב בתחילת השדרות הישרות וההדורות - פאר הארכיטקטורה הסוציאליסטית, מין שיכוני עובדים בלתי-נגמרים שבנייניהם מביטים זה בזה משני צדי הרחוב בתמונת ראי מדויקת ואינם רואים אלא את עצמם. החגיגה באינטרנציונל אכן חצתה גבולות, יבשות וזהויות: הצטופפו שם רבים מאורחי הפסטיבל, שבאו מעשרות מדינות. בשלוש רחבות ובמסדרונות מתפצלים פיזזו ופיטפטו דמויות ותיקות בעולם הקולנוע.

בצד אחד נראו כוכבי עבר של סרטים פורנוגרפיים, שסרט תיעודי עליהם השתתף בפסטיבל; בצד אחר נצפתה ליה ון ליר, מנהלת סינמטק ירושלים. ביניהם התנועעו המוני הומואים, לסביות, טרנסג'נדרים וחברים, שהציגו לראווה - את מה בעצם הם הציגו? - את עצמם, את ההומואיות שלהם, מסתמא. בה בעת הם חשפו את "כלוב הברזל" של "היציאה מהארון": אלה שבתוכו נועדו לשבור אותו בחמת זעם; אלה שמחוץ לו נידונו לטפח את הכנפיים שצימחו מאז למדו לעוף. מבעד לחלונות הושלגו הרחוב והבניין ממול - קפה מוסקווה, שהיה מקום בילוי פופולרי בקרב אנשי האליטה האינטלקטואלית והספרותית במדינה הקומוניסטית. הוא עדיין נושא את שמו, אף שנכנע לרוח הזמן ונהפך למועדון של הומואים.



הסקסולוג היהודי מגנוס הירשפלד (מימין) בסרטו, "אחר ככל האחרים", ברלין, 1919


"אנו חוגגים את הניצחון": על סגירת מועדונים הומוסקסואליים בברלין בעיתון הווינאי "נוטשראיי", 1933



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו