בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבן המאמץ

תגובות

לא בכל יום מחליט ישראלי יליד הארץ לקום ולהצטרף לחבורות עולים מרוסיה, לבלות אתם לילות כימים, ללמוד את שפתם ולבסוף להתחיל לתרגם יצירות ספרותיות מרוסית לעברית. מה יכול להניע נער ישראלי בגיל תיכון לוותר על החוויה הישראלית ולהישאב אל תרבות אחרת?

רועי חן, בן 25, אחד המתרגמים המוצלחים מרוסית לעברית ויוצר מעניין בזכות עצמו, נולד וגדל בנחלת יצחק בתל אביב, לאם ממוצא מרוקאי ולאב ממשפחה ספרדית ותיקה בארץ. בילדותו למד במגמת תיאטרון בבית הספר לאמנויות. בכיתה י' נשר מתיכון עירוני ד'. הוא הכיר בתל אביב צעירים יוצאי רוסיה ודרכם התיידד עם יותר ויותר חבורות של רוסים צעירים - תחילה באזור ליפתא בירושלים ואחר כך שוב בתל אביב. הוא התאהב בהם, חי אתם בקומונות, מרד בבורגנות, שתה אלכוהול, כתב שירים והעריץ את לרמונטוב. כשחזר לעצמו, החל ללמוד רוסית, בכוחות עצמו.

עד היום תירגם חן לעברית את ספריהם של דניאיל חארמס ("אני אוהב לשבור לאנשים את הפרצוף") וורלאם שאלאמוב ("סיפורי קולימה") ובקרוב ייצא תרגום שלו לרומן של דוסטויבסקי. חן גם חבר בקבוצת תיאטרון הפרינג' "מלינקי" שהקימו אנשי תיאטרון יוצאי רוסיה. עד היום העלו את המחזות "הזר" ו"הזקנה ועושה הנסים" לפי יצירות של חארמס, ולאחרונה הם מעלים בתיאטרון תמונע מחזה חדש שכתב חן, "שושנת יריחו". המחזה מספר על אביר במסעות צלב שמחפש בארץ הקודש את הפרח שושנת יריחו כדי להביא לאהובתו.

לאחרונה פירסם חן רומן ראשון פרי עטו, "סוסי הדיו" (הקיבוץ המאוחד, סדרת "סף" בעריכת דנה אולמרט). הספר מאוכלס כולו בדמויות צבעוניות הלקוחות היישר מן העולם הרוסיהישראלי: תלושות, מרדניות, כישרוניות, מיואשות. אווירה סוריאליסטית אופפת את הרומן, המושפע בגלוי מן הספרות הרוסית.

משענת תרבותית

"התחברתי לתרבות הרוסית דרך אנשים שהכרתי, חלקם למדו אתי בבית ספר, חלקם היו מחוץ לו, חלקם הסתובבו בכיכר דיזנגוף", מספר חן. "בהתחלה אתה אומר את המלים הראשונות שלך ברוסית, תודה, בבקשה ועוד כל מיני קללות, ואז אתה מתחיל להגיד משפטים. שמעתי המון ויסוצקי אז, בלי להבין מלה.

"ידעתי שאשתו של ויסוצקי, שהיתה שחקנית, כתבה עליו ספר ורציתי מאוד לקרוא אותו, אז נכנסתי לחנות ספרים ברוסית בתל אביב ושאלתי את המוכר, ברוסית מקולקלת, על הספר הזה. המוכר, איש מיוחד מאוד, שאל אותי 'אתה מדבר עברית?' אמרתי שכן, ואז הוא אמר 'שב', הלך וסגר את הדלת, הכין תה, התיישב ואמר בקול רציני: 'מה אתה רוצה'. דיברנו שעות, הרבה משוררים התאספו בחנות הזאת. התחלתי לשבת שם עד שתיים בלילה. האנשים האלה בשמחה כל כך גדולה סיפרו לי על עצמם ושיתפו אותי והעניקו לי מהתרבות שלהם, אוכל ומוסיקה וספרות, צריך רק לעשות צעד אחד לקראתם וכולם מגיעים אליך, הם ראו שזה באמת מעניין אותי".

לא קורה הרבה שישראלים ותיקים נכנסים לעולמם של עולים חדשים.

"בכלל, לא קורה הרבה שאנשים נכנסים לעולם שאינו שלהם. אבל זה רווח עצום".

למה זה קרה אצלך? מרד נעורים? מרד בישראליות?

"במובן מסוים כן, ונראה שחיפשתי תמיכה היסטורית ותרבותית, מין משענת שלא מצאתי בתרבות הישראלית. נמשכתי אליהם מתוך סקרנות. הגיעו כל כך הרבה אנשים משם, הקימו תיאטרון, רדיו, עיתונים, חנויות ספרים, קראתי בחיי המון ספרות רוסית מתורגמת וזה התקשר לי עם מה שקראתי. נסעתי בפעם הראשונה שלי לרוסיה, ציפיתי למצוא שם את רוסיה של הספרים - ודי מצאתי אותה. חזרתי לארץ, עבדתי קצת בתיאטרון גשר, למדתי קצת במכללת עלמא, למדתי קצת איטלקית וקצת תלמוד ופילוסופיה, נסעתי שוב לרוסיה, אחר כך לפאריס, כתבתי כל הזמן, תירגמתי מחזות, עבדתי בבית צבי, עבדתי בעריכה בספריית מעריב, אבל בעיקר תירגמתי מרוסית ומצרפתית".

שאלת החרוזמשקל

טיפוס לא שגרתי, רועי חן. כמו גיבורי ספרו, הוא מרבה לשתות תה ומגדל פיאות לחיים ברוח המאה ה-19 ("מחווה לפושקין", הוא אומר). הוא חי עם בת זוגו פולינה אדאמוב, המבוגרת ממנו בעשר שנים. אדאמוב עלתה ממוסקווה ועובדת כמעצבת תפאורה ותלבושות בתיאטרון. לשניים ילד בן חצי שנה, אדם, כשם גיבור הרומן של חן.

החיים בקומונה עם חבורות הרוסים שהכיר היו לא פשוטים. "זו היתה תקופה רעה שלי", הוא מספר, "אתה אוכל רע וישן רע, נראה רע כי לא טוב להיראות טוב, אתה מבולבל נפשית כי אתה מאוהב בכולם, גברים ונשים, אתה רוצה להיות מבריק וחכם ואין לך מושג איך עושים את זה.

"ראיתי את המשוררת אנה גורנקו שהתאבדה - כלומר מתה ממנת יתר אבל אני קורא לזה התאבדות - תירגמתי פעם שיר שלה ונפגשנו ודיברנו. בתל אביב חייתי עם חבורות כאלה ושקעתי עד הצוואר. יש חומה בין האנשים האלה לבין העולם. הם חיים בלי שום רכוש ובלי שום כלום, אף על פי שיש להם חיבה לחפצים מסוימים שמאפיינים משוררים, למשל, המקטרת, הקסת. לחיות אתם זה אומר להתאפר, לגדל שיער, ללכת יחף בלילה בדיזנגוף עם בקבוק יין וחולצה עם סימן שאלה שאתה ציירת עליה ולהרגיש שאתה בועט לעולם בראש.

"זה קל מאוד לצחוק על הילדים האלה או לרחם עליהם, אבל למעשה הם כנים מאוד. ההתנהגות הזאת באה מתוך רצון אמיתי כל כך לעצור לשנייה את הרכבת ולהגיד רגע, איך עוד אפשר? יש עוד משהו בחיים האלה? חלק מהם נהיו נרקומנים וגמרו את חייהם, חלק שתו את עצמם עד גועל, חלק סתם הפסיקו והלכו ללמוד באוניברסיטה, חלק חזרו לרוסיה".

אחרי שנהשנתיים כאלה החליט לעזוב. הוא הבין שהם מדברים הרבה וכותבים הרבה, אבל לא מפרסמים הרבה. נשארים מחוץ לעולם. וחוץ מזה, הוא אומר, "אני שונא חבורות ספרותיות. ברגע שמתחילים המניפסטים אני נזהר. פעם חשבתי שזה חלום, שנהיה כולנו ביחד ונכתוב ונדבר, אבל הבנתי שזה בלתי אפשרי, שבכתיבה אתה צריך להיות לבד עם עצמך ולחפור.

"זה מצחיק כי פירסמתי עכשיו סיפור קצר בכתב העת 'הו!' שמזוהה עם אג'נדה מסוימת, אבל כשפגשתי את העורך, דורי מנור, הוא באמת לא עשה רושם של דיקטטור ספרותי עם מניפסט. הוא מוכשר והתרגומים שלו נפלאים, אבל כל הוויכוחים שמתעוררים סביב כתב העת לא קשורים מבחינתי לכתיבה. למה תמיד צריך לשאול מי אתם, איזה צבע אתם. למזלי אני כותב פרוזה ולכן אין לי עמדה בשאלת החרוזמשקל. כנראה הם היו צריכים אג'נדה כדי לקרב אליהם אנשים, קל לקרב אנשים כשיש כותרת: ערב שירת חרוז ומשקל, ערב שירה אוונגרדית".

הבטחה שנקראת אמא ואבא

"סוסי הדיו" מספר על אדם, צעיר שהתייתם מהוריו ויוצא למסע חיפוש עצמי ובדרך נתקל בחבורה תמהונית ויצירתית. מדוע הגיבור יתום? "יש איזו הבטחה שנקראת אמא ואבא, ואפילו שהם נפלאים ונותנים הכל, בכל זאת היתמות היא משהו שחווים", אומר חן, "ההרגשה שאין שום תמיכה, שום הבנה, שום קשר עם האנשים מסביב. היו לי הרבה מהפכות פנימיות, הייתי מרדן, היסטרי, מאנידיפרסיווי לא במובן הקליני אלא במובן היוםיומי. רוב החוויות שבאו אחר כך, החבורות שהסתובבתי אתן בירושלים, נבעו מזה.

"רציתי שהגיבור שלי יעבור חוויות כמוני. הערצתי את הקיצוניות. כמו כל מי שמרגיש נטע זר בחברה, ניסיתי להיות יותר קיצוני מהקיצוניים, עד שהבנתי שאורח החיים הזה הוא שקר ילדותי. הרצון לחיות מעל המציאות, הביטחון שאתה גאון בלי להציג תעודות. האנשים שהסתובבתי אתם רצו להטיח את הקולמוס בנייר ולכתוב גאוני. המלה עבודה, בהקשר של כתיבה, נראתה להם גסה מדי".

את המשענת התרבותית שחיפש למד למצוא גם בתרבות הישראלית. לאה גולדברג, נתן אלתרמן. "דרך עיניים זרות למדתי לראות את הדברים הטובים", הוא אומר. ואחרי הרוסית והצרפתית החל ללמוד מרוקאית. "זו שפת הילדות שלי", הוא מסביר.



רועי חן, מתרגם מרוסית, נשאב בגיל ההתבגרות לתרבות הרוסית ולמד את השפה בעצמו. "חיפשתי תמיכה היסטורית ותרבותית, מין משענת שלא מצאתי בתרבות הישראלית", אומר חן, שהוציא בימים אלה את ספרו הראשון, "סוסי הדיו"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו