בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"מותר לעשות הכל. לעזוב, לחזור, להזדיין, לגרד, ללדת, להשתחרר"

ספינת הבנות

תגובות

מיכל זמיר. הוצאת חרגול, 191 עמ', 73 שקלים

יש הרבה אמהות ברומן המצוין של מיכל זמיר. אבל אין אף אם שנענית למודלים הקבועים של "אם": אף אחת אינה מושלמת ואף אחת אינה מכשפה; אף אחת אינה חונקת ואף אחת אינה אם "טובה מספיק". יש רק שושלת של אמהות, שושלת נשים שחוו הריון בין אם מרצון ובין אם לא, הריון שהסתיים בלידה או בגרידה, ושלמרות שרס"ר זנזורי מהמטבח של הבסיס יודע לזהות אותו עוד לפני החיילת ההרה, עדיין הוא עניינן של הנשים בלבד, ש"כולן כאן ככה, רציניות, עצובות, מוטרדות כל הזמן", ממש כמו אמה של הגיבורה, ש"תמיד מבינה יותר טוב, אבל תמיד שותקת. היא שייכת למחתרת הנשים העצובות, אלה שיודעות מה צריך לעשות אבל אין להן כוח להתווכח (...) שיסתדרו לבד, ילדים גדולים". כמעט כמו הגיבורה, שלפני שתסיים את השירות הצבאי שלה תצליח להשיג מהצבא חמש גרידות.

יש הרבה אמהות, אבל אף חוויית אמהות אינה מעוררת חשק. עולה רק הייאוש, כמו זה של אחותה של הגיבורה העומדת להיות אם, אבל כשהיא עוזבת את בעלה וחוזרת לבית הוריה היא הופכת את אמה-שלה שוב לאם. וייאושה של זו, על שלוש בנותיה ובנה, שבהחלט מוכנה לוותר על האמהות החוזרת, אפילו שיציאת הילדים מהבית לא מבטיחה את חידוש ירח הדבש, שמבטיח לה בעלה כשהוא יוצא מהבית אל המזכירה-המאהבת שלו. הגיבורה עצמה, חיילת בסדיר, היא "אם" לגרידות ש"יתפרצו להם אל תוך החלומות" של ילדיה כשיהיו לה כאלה, כמו בפנטסיית הנישואין הסתמיים שבהם היא רק "לא רוצה להפריע. אני רוצה שלכולם יהיה טוב, שכולם יהיו מרוצים".

ילדים, גרידות - היינו הך הם; בכל מקרה הם עניין של הצבא. "שהצבא יפתור את הבעיה הזו שהוא המציא, הפקידות שהן תמיד צעירות והקצינים שהם תמיד מזדקנים". בעיניה של עלמה, ששומרת את ההריון, "הצבא הוא האבא" והיא בוחרת להישאר חיילת בסדיר בבסיס צבאי עם תינוק. אבל גם האמהות הזאת נכשלת ועלמה חוזרת אל אמא שלה, והאמהות נשארת נחלתן של הנשים, אמא יולדת בת שיולדת בת שהופכת את סבתה שוב לאמא וחוזר חלילה; אין מוצא ממעגל האמהות, שהוא מעגל הנשיות. ההריון הוא שחושף בפני האשה הצעירה את אימת הנשיות; ההריון, שהוא ברומן ידיעת-יתר, שהוא "ללמוד את החיים", הוא שחושף את ה"להיות אשה", ויחד עם ההבנה הזאת מתברר גם ש"להבין שכל הגועל נפש הזה זה החיים האמיתיים, לא משנה מה רואים מבחוץ, זה כל כך משפיל".

כך, בתוך הבועה הזאת שהיא הבסיס, שהוא השירות הצבאי, שהוא הצבא בסופו של דבר, "שום דבר לא קורה במציאות, הכל בחלום ארוך של שנתיים" שבו "מותר לעשות הכל. לעזוב, לחזור, להזדיין, לגרד, ללדת, להשתחרר"; "אחר כך נשוחרר אל בין האנשים הרגילים באזרחות, ונראה איך נצליח לשרוד." ובתוך הבועה הזאת אין באף אחת מחוויות ההריון עניין בילד/ה. זהותה של הגיבורה כבת וכחלק ממשפחה ובית אינם משמעותיים לחייה, כמו שזהותה המקצועית - תיוק, טלפונים, ובעיקר קפה - מוכפפת למשהו גדול יותר: "גרידות זה חלק מקצב התוכנית הגדולה. כל יומיים-שלושה נגמר קפה, כל חמישה ימים - הקפה שחור, פעם בשבוע הסוכרזית". זהותה של הגיבורה מתחילה ונגמרת בגרידות: במעין רגע ביניימי, מרחב שבין היות-בת להיות-אם, כמו שהצבא הוא מרחב קיום ביניימי, בין זמן של כביכול-ילדות מופרעת ומתפרעת לזמן של עתיד עמום וכושל. מצב הסף הזה הוא מצב שכולו גופה-שלה: כבר יצא ממנו חלק הגוף הלא-חשוב שהצטרף לרגע אחד למעשה הלא-מעניין של ייצור הילד, המגע המיני שהרומן לא מתעכב כמעט אף פעם אחת על תיאורו ועל פירוט הרגשות וההנאה (או העדרה) שכרוכים בו; ועדיין אין בו את גופה של הילדה העתידית.

מצב הביניים הצבאי - בין מלחמה למלחמה; בין קידום לקידום; בין העבר המשפחתי לבין העתיד המשפחתי - כולו מאמץ של ארגון הגוף והעברתו משלב אחד לשני. הבסיס, פו"מ, מכשיר את הגוף החיילי על סמך מלחמה שהיתה לקראת תפקודו הגופני במלחמה שחייבת לבוא, אחרת יהיה הצבא כולו מיותר; המפקדים הם גוף משמין ומקריח, מסירים בבסיס את עור-הלוחם שלהם דרך חדירות מזדמנות לגוף הצעיר שחולף שם לרגע, לקראת פרידתם מעמדת השליטה המוחלטת של הקצין הכובש ולקראת המעבר ל"אזרחות", שם שליטתם עומדת למבחן; והנשים שחולפות שם לרגע, רק כדי שימוקמו כראוי בתפקידן הלאומי: לייצר וללדת בנים שגם רגע ייצורם וגם כל קיומם הבוגר הם עניין של הצבא וצורך של הצבא ולמען הצבא, אבל שהצבא לא אחראי להם ורק עליהן מוטל לגדלם לנצח נצחים, עד מותן. כך הופך הבסיס לאתר שמנסה להכשיר נשים לתפקידן הלאומי כיצרניות גוף חיילי אבל גם ככבולות בכלא הביתי, הפרטי, בשכפול אין-סופי של האמהות.

לכן המאמץ המתמיד הוא לעצור את הזמן, אחת מדרכי ההתנגדות הבודדות שנותרו לאשה המתבקשת להפנים את סוג האמהות הלאומית הכנועה הזאת. הגרידות התכופות מעכבות את המעבר מ"בת" ל"אם" באופן אקטיבי ממש, מונעות את הפיכתה של הגיבורה לתמונת-המראה הלא מפתה של אמה; והמין האובססיבי, הלא-מובחן ולא ממש מעוניין, של המפקדים, המין הסדרתי הזה, מעכב את ההזדקנות לצד אשה וילדים, שהיא תמיד, כמו במקרה של אביה של הגיבורה, כישלון אזרחי, כישלון השימור של המרחב הפרטי כאשליה של שליטה נשית.

זמן הביניים הזה הוא גם זמן ההתנגדות בצורתה כסירוב: סירוב כמאבק, כפי שמציעים הארדט ונגרי בספרם "אימפריה", בעקבות המודל שהם מעלים של המהפכה הפמיניסטית, סירוב להזמנה להתמקם במוקדי כוח או לקבל את ברכתם. זהו זמנה של האשה לסרב לשרת את הלאום ככלי-משכב שיעכב את ההתבייתות המשפחתית הסופית של קציניו הבכירים, התבייתות שאולי תסכן את התפרעותם המופרעת, הכמו-ילדית, במלחמה או בכיבוש; זהו זמנה של האשה לסרב לשרת את הלאום כרחם יצרני של חיילים צייתניים. זהו, אם כך, גם סירובה של האשה לתפקד ככסות לפעולת הכיבוש הלאומית, שכן אין היא "נכבשת" במיטת הקצין ואין היא מאשררת את הצורך להגן עליה כאם לילדים על ידי כיבוש מתמשך.

אלא שהגוף הוא הדבר היחיד שאי אפשר לעצור את פעולת הזמן עליו. כניעתו לזמן נתונה מראש. לכן את הכלבה שהגיבורה בחרה להעביר עיקור היא משאירה מאחור, בבסיס, ביחד עם הגרידות, שבעקבותיהן "הבנתי כמה אני מלוכלכת. לא לכלוך שאפשר ליהנות ממנו או לשטוף אותו, אלא משהו הרבה יותר עלוב, טמא. לכלוך של אחת שלא יודעת להגיד לא"; והיא יוצאת לדרכה, אחרי שהכל התחיל "להסתדר לי בראש בצורה הגיונית, אולי לא ממש הגיונית אבל מוסברת", כשהיא יודעת ש"בסוף כל הזוהמה הזו תעלה כמו ביוב ותציף את הצבא", וזו תהיה המפלה המוחלטת, כשהזוהמה תתגלה לא כגוף הנשי ואפילו לא כגוף המגורד, אלא כזוהמה הצבאית, פשוט הזוהמה הצבאית, שמקורה במאמץ להפוך את הגוף הגברי לגוף כובש ואת הגוף הנשי למכשיר-תרגול לכיבוש, למכל בשירות הלאום ולכוח-עזר בשעתוק ובקיבוע הכיבוש. רגע הביניים שהיה גם לרגע הסירוב כפעולת התנגדות הוא שהופנם, ולאשה-הקוראת נמסרה - לצד האימה שבמעגל הסגור שבתוכו מנסה הלאומיות לכבול אותה - גם דרך ההתנגדות היחידה הנתונה לה: לסרב להפנים את ערכיו של המעגל הסגור הזה ולפעול למענם בלבד. אולי תשובה לא ממש הגיונית, אבל מוסברת.

ספרה של ד"ר אורלי לובין,"אשה קוראת אשה", ראה אור בהוצאת אוניברסיטת חיפה עם הוצאת זמורה-ביתן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו