בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לעלות או לרדת? על השתלטות רוח הפזמון בתרבותנו העברית

תגובות

משתמו ימי האבל על מותם של חשובי הפזמונאים שלנו, מותר כבר - מותר! - להרהר בפומבי בבעיה מצטברת, שהחריפה עם לכתם ונחשפת לעינינו כבעיה תרבותית בוערת.

בעקבות אותן מיתות כאובות של נתן יונתן, נעמי שמר, עוזי חיטמן ואהוד מנור, הושמעו חזור והשמע מיטב פזמוניהם, או, בכינויים היפה יותר, שירי הזמר שלהם. אז מצאתי גם אני, "המשוגע לדברי שיר", הזדמנות להקשיב להם בתשומת לב, והפעם דווקא לתמלילים שלהם. וכך נוכחתי שוב ושוב בעובדה, שהיתה צריכה להיות ידועה בציבור ובכל זאת מתעלמים ממנה, שביצבצה ונחשפה מעצם סמיכות המקרים המצערים.

המפורסמים בפזמונים שהושרו ברבע המאה האחרון - ומדובר באלה שנועדו להיות פזמונים וכלל לא באותם שירים ליריים שהולחנו וזומרו - מגלים סימן היכר משותף: בשורתם נענתה לאיזשהו קונסנזוס נודע, או אפילו אמרה בדרכה את המובן מאליו. המושג הנקוט, קונסנזוס, אינו אמור דווקא במערך הסכמות מסוים, אלא בכל משלב של הנחות יסוד שנתקבלו כתקפות במגזרי ציבור מוגדרים. למעשה חוזרים הפזמונים ה"מובילים" ומעלים את הידוע לכל. גם אותם פזמוני מחאה, שהופיעו חדשים לבקרים ועדיין מופיעים יומיום, כמעט שלא חידשו תובנות אלא באו לחזק מחאות מוסכמות. הנה, אפילו הצעקה "אנחנו דור מזוין" לא רמזה דבר חדש על מורכבותו של מצב שהפך דור שלם ל"מזוין", אלא התריסה דבר ידוע לכל, ובכך אולי החמיצה את עוקץ המחאה.

כאמור, זו תופעה של פיחות ערכים, שהשתלטה ברבע האחרון של המאה והביאה שינוי חד בכיווני הרוח, שנשבה במיטב גילוייו של הפזמון העברי מעודו. זה היה ז'אנר שהצטיין בתובנות עממיות ובחוכמת חיים, שהוכיח את עצמו מאז ביאליק דרך אלתרמן ואורלנד ועד ע' הלל ורחל שפירא. ואילו בימינו אלה, הפרוצים לכל גלי התקשורת, משליט הפזמון "המתחדש" רוח עילגים נמוכה, החודרת בפרצים לכל בית בישראל. כבכוונת מכוון הונמך רף האיכות של התמליל הפזמונאי שנתרווח בתרבותנו, שנתקע, במקרה הטוב, ברמה המשעשעת של "המגפיים", או, במקרה הרע, שאינו משעשע כלל, באמירות ריקות כגון זו שתודגם פה בווריאציה בלבד: "שמע נא, לך הביתה, קח בננה ותאכל..."

מבחינה פואטית מובחן הפזמון מהשיר הלירי הבחנה עקרונית, הניכרת בשוני של משימות הפעולה של שני ז'אנרים שונים. שיר לירי אמיתי חותר תמיד, ולפעמים מצליח, לעלות לפסגות או לצלול לתהומות ובכך להביא לסובלימציה במובנה המקורי כהשגבה - וזו, תהיה מה תהיה ובלבד שתוסיף נופך חדשני של אפקטים בלתי משוערים. ואילו הפזמון חותר להתקבלות כללית, ולכן הוא מכוון מלכתחילה למכנה המשותף. ככזה אינו שואף, ואינו רוצה, לשאוף לא לחריגה ממסגרות ולא ליציאה נגד הסכמות, אלא אמור, ברוב המקרים, לחזק אותן הסכמות. ברור ששני הז'אנרים פועלים בכיוונים הפוכים: השיר מתיימר "להעלות את העם אליו" והפזמון מואיל "לרדת אל העם". אלא שירידה זו, אפילו כשנעשתה בכוונות חינוכיות או ציבוריות, אינה מעוררת בחינה מחודשת של עצם העניין, וכמעט אף פעם אינה יוצאת נגד הקלות שבקבלת ההסכמה הכללית, אלא פועלת לחיזוקה של איזו הסכמה ידועה בציבור, לפחות בציבור מסוים המשמש קהל-יעד לפזמון.

כדוגמת מופת להבדלה פורייה בין הז'אנרים יוזכר שהגאון העברי שהצטיין בשניהם, נתן אלתרמן, חידד במודע את הבחנת הפער שביניהם על ידי שלא שילבם יחדיו. הוא הקפיד להפרידם לקבצים שונים, ובכך הודיע על שונות האפקטים המתבקשים מהם, ולמעשה הודיע להם יעדים הפוכים: הכוונת הקוראים לעלות אל רמתו הגבוהה של השיר הלירי, מכאן, ומצד שני, הצורך והנכונות לדבר עם הקהל על נושאים קרובים שבגובה עיניו, ממש להוריד את הרמה אל גובה העם, מכאן. אבל דיבור בגובה העיניים מוותר מראש על המשימה הייחודית, לנשא את עיני הקהל אל היבט גבוה יותר, שנותר אתגרו הבלעדי של השיר הלירי.

זה כבר כחצי יובל שנים שתרבותנו העברית הולכת ונסחפת אחר רוח פזמוני הזמן, השולטים בתקשורת האלקטרונית וחודרים לכל פינה, עד כי הפסידה העברית את איכות צביונה ונעשתה לעינינו לתרבות פזמונאית. ילדים ובני נוער משתמשים בקטעי פזמונים באורח ממילאי, מצטטים אותם לצורכי החיים ואף לצורכי "השראה" כאילו היו חומר מופתי. אילו היו אלה קטעים משמעותיים, לפחות ראויים לשמם, כדרך שירי הזמר ממסורת הפזמון העברי במיטבו, עדיין אפשר היה להשלים עם התרבות הזאת; אבל למעשה אלו הם קטעי סרק, ניסוחים חסרי ברק וחסרי עניין, אפילו בנאליים, לא מרוממי רוח וראויים להיזכר, אלא ממש משפילי השגות. לעינינו מאבדת העברית את סוד קסמה והופכת שפת רחוב משמימה - והלא גם שפת רחוב יכולה להיות רבת קסם בידי קוסמי לשון ראויים לשמם.

וחמורה מכל היא הסכנה, שסימניה כבר ביצבצו פה ושם בכתובים, שאפילו שירתנו הלירית תלך ותיעשה פזמונאית. אמנם - וזה סימן מעודד - מיטב משורריה הצעירים של העברית, ודווקא צעירי הצעירים, עדיין ערים ליתרונותיה הבלעדיים של לשונם התובענית. עדיין - אך האם לתמיד?



נעמי שמר


אהוד מנור



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו