בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אמנות סופיסטית של תעתוע

רטוריקה פוליטית מנהיגים ישראלים במצבי לחץ

תגובות

נדיר צור. סדרת קו אדום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 268 עמ', 78 שקלים

כבר המקרא הכיר בכוחה הבורא של המלה בהציגו את מעשה הבריאה של בראשית א' כאמירה. האדם, שנברא בצלמו של הבורא, ניחן אף הוא בכוחה של המלה, המאפשרת לו - שלא כמו שאר הברואים - להתפלמס ולפתח את דעותיו באמצעות מערכות מורכבות של מלים. מסורת מפוארת זו של המלה וכוחה עוברת כחוט השני לאורכה של ההיסטוריה האנושית כגורם המגבש בני אדם, מעמיד לפניהם חזונות מלהיבים ודוחף אותם למעשים. ראו למשל את נאומו של אברהם לינקולן בגטיסבורג, שהעניק למתים את הטעם במותם למען האידיאה ההיסטורית של מייסדי האומה האמריקאית; את ליאון טרוצקי, מייסדו של הצבא האדום בתקופת המהפכה הרוסית, ששילהב בנאומיו את חייליו; את וינסטון צ'רצ'יל שליכד בנאומיו אומה מופצצת והפיח בה רוח לחימה, ועוד רבים אחרים.

ההכרה הגדולה בכוחה של המלה היתה גם בעוכרי הרטוריקה, שזכתה לביקורות קשות בראש ובראשונה מפי סוקרטס ותלמידו אפלטון, והפכה לשם נרדף לבטלנות וללהטוט מילולי ריקני. המאבק של סוקרטס ואפלטון בבני פלוגתם, הסופיסטים, נסב סביב אידיאל הצגת האמת וזלזולם של האחרונים באמות המידה ההגיוניות האוניברסליות. הפילוסופים נחרדו מהמציאות המדינית האתונאית, שבה החלטות גורליות בשאלות של מלחמה ושלום נחתכו באסיפות האזרחים באמצעות נאומים של אשפי לשון שהיפנטו את הקהל על חשבון בירורה של האמת והחשיבה ההגיונית.

דוגמה ליחס לרטוריקה כאמנות סופיסטית של תעתוע נוכל למצוא בדברים שהטיח אריאל שרון בבנימין נתניהו, בנובמבר 2002, "שמנהיגות לא נבנית ברטוריקה". שרון ביטא את הגישה הפופולרית, שדיבורים, ובפרט מלים חוצבות, אינם אלא אחיזת עיניים. הוא הצטרף בזאת לעמדתו של נשיא ארה"ב בתקופת מלחה"ע השנייה, הארי טרומן, שבנאומיו ביקש מעוזריו להשתמש בלשון העובדות בלבד, כדי שזו תדבר בעד עצמה ללא מתווכים סגנוניים. טרומן הציג בזאת את גישת הרטוריקה הדידקטית, המסתייגת משיאים רטוריים ונשענת על מידע כבסיס הראשוני לשכנוע. המהות היא הקובעת והסגנון אינו אלא המנה האחרונה, העוגה המתקתקה, שאפשר גם לפסוח עליה. קשה לומר ששרון עצמו נותר עקבי בביקורתו על הרטוריקה. נאום ההתנתקות שלו בכנסת (מאוקטובר 2004) הוא דוגמה נאה לנאום בעל סגנון אישי מאוד, שנעשה בו מאמץ רטורי גדול לשכנע במהימנותו האישית, וכל זה על חשבון שפת העובדות, שאמורה לכאורה לעסוק אך ורק בנתונים ובנימוקי אסטרטגיים, פוליטיים, כלכליים ודמוגרפיים.

מתברר אם כן שהעובדות זקוקות לתוספות, להדגמות ולפרשנויות חיות כדי שייקלטו באוזני המאזינים. ועדיין נותרה בעינה השאלה הגדולה המעסיקה את חוקרי הרטוריקה מאז ומתמיד: מהו הגבול בין ההיגיון והנתונים לבין "ניפוחה" והבנייתה של המציאות בדרך שתאומץ על ידי הקהל? הסופיסטים כפרו בקיומה של מוסכמה מקובלת, בפרשנות הגיונית חד-משמעית, ודגלו בגישה פלורליסטית של ראיית עולם אישית, שאינה כפופה ל"אמת", ומזמינה את הנואם להציג מציאויות שונות על בסיס של השערות שאינן אלא משחקי היגיון. היה זה אריסטו שהגביל את התעתועים הסופיסטיים, והציב את הרטוריקה על הבסיס המוצק של ההיגיון האוניברסלי הוא הדדוקציה (enthymeme בניסוחו) ככלי שדרכו יחתור הנואם לשכנע את קהלו על פי אמות מידה ביקורתיות.

מאז אריסטו (שתורת הרטוריקה שלו תורגמה באחרונה לעברית בידי גבריאל צורן בהוצאת ספרית פועלים) לא קפאה הרטוריקה על מקומה והמשיכה להעסיק את חוקריה, מקיקרו וקווינטיליאנוס הרומים ועד לחיים פרלמן, שפעל בבריסל שבבלגיה במחצית השנייה של המאה העשרים, והיה למעצבה של הרטוריקה החדשה. פרלמן הציג את הרטוריקה כמערך דיאלקטי המושתת על מוסכמות חברתיות שעל פיהן פועל מעשה השכנוע. מטרתו של הנואם היא לבנות את המוסכמה, שהיא המכנה הארגומנטטיבי המשותף, ולפתח ממנה מערכת טיעונים במגמה ליצור זיקה הדוקה בין דעתו של הנואם לדעתם של מאזיניו. מערך הטיעונים הרטוריים שפיתח פרלמן היה תגובה לאשפי הדמגוגיה הנאצית והפשיסטית, בפותחו את הפתח לבניית תשתית טיעונית לגבי מישור האמונות והדעות הכולל טענות ערכיות בעולם שאיבד את מצפנו המוסרי.

חשיבות תורת הרטוריקה של פרלמן היא בהחזרת עטרת הרטוריקה האריסטוטליאנית האנטי-סופיסטית ליושנה ובאמונה בכוחו של הנאום כבסיס הדמוקרטיה וההתבטאות הפומבית, שבה הנואם אמור לפרוש את עיקריו אגב בניית מכנים-משותפים ארגומנטטיביים עם קהל שומעיו. השאלה לגבינו היא איך מחזירים את האמון בשיח הציבורי ובכוח השכנוע הארגומנטטיבי, שזקוק אצלנו לטיפול שורש, בין השאר בעקבות קרבות הנוק-אאוט המילוליים המתנהלים בתוכניות כמו "פופוליטיקה" ובגלגולה "פוליטיקה", שבה מתכסחים המשתתפים הדדית בניצוחם הדרמטי של המנחים.

לאור מקומה של הרטוריקה בחברה הישראלית מעורר ספרו של נדיר צור "רטוריקה פוליטית: מנהיגים ישראליים במצבי לחץ" עניין רב. אחרי שהקדיש שורות לא מעטות לתיאורה של הרטוריקה (בלי להיכנס ללבטיה ההיסטוריים) בחר המחבר להתמקד בשני נושאים: טיפוסי מנהיגות וסוגי הנאום הנישאים בפיהם. הספר בוחן סוגים של מנהיגות ובהתאם משרטט את תכונותיה של הרטוריקה שנקטו. צור מציג את השאלה, האם הרטוריקה של מנהיגים במצבי לחץ שונה מהרטוריקה שלהם במצבי שגרה?

הוא מבחין בסוגים הבאים של מנהיגים: טרנספורמטיביים (מעצבים): בן-גוריון, רבין ובגין; וטרנס-אקטיביים (מתגמלים): גולדה מאיר, רבין (בכהונתו הראשונה) ושמיר. הוא בוחן את סוג נאומיהם של ראשי ממשלות אלה ביחס לסיטואציות הפוליטיות ומשתמש ברטוריקה כמכשיר כמותי לבחינת השאלה, אם הם מתגמלים ומחפשי פשרה או שהם מעצבים ויוזמים מהלכים. ניתוח תוכנם של 202 נאומים של שישה ראשי ממשלות בישראל העלה כי במצבי שגרה הרבו המנהיגים להפעיל רטוריקה אינפורמטיבית ומגייסת לעומת הרטוריקה המרדימה והאינפורמטיבית במצבי לחץ. נתון מעניין אחר העולה ממחקרו הוא שבמצבי לחץ הפעילו מנהיגים מהטיפוס הטרנספורמטיבי - המעצבים - רטוריקה מגייסת בשיעור ניכר בעוד שהמתגמלים - הטרנס-אקטיביים - הפעילו בסיטואציות דומות רטוריקה מרדימה בשיעור דומה.

זו תמונת מצב מעניינת. מעניין לא פחות היה אילו הציע לנו הספר ניתוחים רטוריים לנאומים נבחרים של ראשי הממשלות. כאן היה מעניין לראות כיצד מנהיג שיוגדר על פי הקריטריונים שקבע צור כטרנספורמטיבי נוקט לשון "אני" לכאורה במגמה ליזום (בנוסח ה"אני אנווט" של רבין). ואמנם, הלשון "אני" כובשת לה מקום ברטוריקה של שרון בנאומו בכנסת על ההחלטה שהגדיר כקשה בחייו, ההתנתקות: "אתם יודעים שלא בלב קל אני נושא את דברי אלה...", "לי, אישית, קשה מנשוא ההכרעה הזאת". שרון ממשיך להביע את רגשותיו כאשר הוא מדבר בגוף ראשון ואומר: "אני יודע היטב, אני שלחתי והייתי שותף למעשה הזה...". הוא מצדיק את עצמו: "מאשימים אותי כי רימיתי את העם...." הוא חותר להדוף האשמה זו בהזכירו את מסע הבחירות שלו כאשר דיבר על מדינה פלסטינית ודואג להזכיר שכבר בשנת 1988 דיבר על הצורך בחלוקת השטח.

ראש הממשלה מדבר בהרחבה על רגשותיו כלפי מושאי החלטת ההתנתקות ושם דגש על מהימנותו ויושרתו כמענה ישר להאשמות הבגידה נגדו. הנאום סובב איפוא סביב מהימנותו של שרון והבנתו את כאבם של המפונים, כל זה במגמה להחזיר את האמון האישי בו, ולסייע לו אישית, עם החזרת האמון בו, כפי שמעידה נעימתה האישית של חתימת הנאום: "אני קורא לכם לתמוך בי בשעת ההכרעה הזאת". שרון עושה מאמץ רטורי גדול להוריד את המתח מול קהל המתנגדים לו, שהלא כפי שכבר התווה אריסטו, אין שום אפשרות להשפיע על קהל כאשר נוצרים יחסים של אנטגוניזם בינו לבין הנואם.

תנאי רטורי בסיסי לשכנוע הוא שאלת מהימנותו האישית של הנואם, "האתוס" בלשונו של אריסטו: "השכנוע באמצעות האופי פועל כאשר הדברים נאמרים באופן כזה שמעמיד את הנואם כראוי לאמון. כי באנשים מהוגנים אנו נותנים אמון רב יותר וביתר מהירות ... ביחס לנושאים החסרים ודאות או שנויים במחלוקת, כאן האמון הוא מוחלט ... האופי המוסרי של הנואם הוא כמעט החזק שבאמצעי השכנוע" ("רטוריקה", a1356).

עיקר כובד המשקל של רטוריקת שרון סביב שאלת ההתנתקות ניתן לפן האישי. ההתנתקות הופכת בפיו לעניין אישי, כמהלך יחיד שנעשה בידי אדם אחד. זהו ציר פולמוסי הסובב סביב אתוס הנואם. מה מתרחש כאן? שרון דחה את אסטרטגית הטיעון בשאלת ההתנתקות והעבירה לאסטרטגיית האתוס: תנו את אמונכם בי. הבחירה באסטרטגיה זו דווקא נובעת במקרה הספציפי שלפנינו מהחלטה להצדיק את מעשיו בפני מתנגדיו. מעשה הצדקה זה עשוי להתנהל בשני אופנים: רציונליזציה של ההתנתקות, או בניית אתוס המנהיג. המקרה הראשון, הרציונליזציה, יחתור לשכנע את הציבור בנכונות הדרך תוך כדי השמעת נימוקים מהותיים. המנהיג מתווה דרך והוא חותר באמצעות הנאום הדלברטיבי-פוליטי לשכנע בדרכו.

שרון בחר בדרך שנייה: להצדיק את עצמו בפני מתנגדיו בדרך של ביצור האתוס, כאשר ההנחה הרטורית היא שלאישיותו ולמידת מהימנותו של המנהיג יש משקל מכריע במעשה השכנוע. אסטרטגיה רטורית זו במקרה שלפנינו איננה מובילה אלא נגררת. המנהיג זיהה את הביקורת ואיתר בה את נקודת התורפה, היא המהימנות האישית, ועל כך סובב למעשה ציר נאומו. יש כאן מוטיב מעניין: המנהיג יזם את ההתנתקות והתעקש על עמדתו, אבל משבא לטעון את טענותיו הובל על ידי הטענות נגדו. זו איננה הרטוריקה האינפורמטיבית ולא המגייסת, ואף לא רטוריקת המניעה ואף לא המרדימה אלא רטוריקה המתקרבת להגדרותיו של צור (עמ' 73-72 בספרו) לאפולוגטית. נראה שבאחרית דבר הסיטואציה הארגומנטטיבית - היא בית גידולו של הנאום - היא הקובעת את סוג הנאום.

יהושע גתי הוא פרופסור לרטוריקה באוניברסיטאות חיפה ובן-גוריון ובמכללת ספיר



מנחם בגין נואם בכיכר מלכי ישראל, 1981



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו