בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הו, תמימות מקסימה

קריאות תלמודיות חדשות עמנואל לוינס. תירגם מצרפתית והוסיף הערות ואחרית דבר: דניאל אפשטיין. הוצאת שוקן, 179 עמ', 79 שקלים

תגובות

ספר הקריאות התלמודיות החדש מכיל שלוש שיחות של לוינס על סוגיות תלמודיות שונות. השיחה הראשונה מדגימה יפה את לוז מפעלו של לוינס: היא עוסקת בסוגיה תלמודית הדנה בעונש המלקות, שעדיין מופעל עד ימינו אלה במדינות מוסלמיות שונות.

ממבט ראשון נראה כאילו לוינס מעז להיכנס כאן ל"גוב אריות" של ממש. מה ניתן ללמוד מדיון כזה על יחס אנושי ל"אחר"? ואולם, דווקא זו יכולה להיות דוגמה טובה לקריאה-מחדש של הטקסטים התלמודיים של לוינס. לוינס מעמיד את החוטא כמי ש"גורש מן האנושי" (עמ' 17), ואת הרשות השופטת והמבצעת אך ורק כרשויות שתפקידן לסייע לאדם, שהחיים גררו אותו אל אותן פינות אפלות, לשוב אל המעגל האנושי.

אין לי כל ספק שאילו לוינס היה נשאל על הצד המעשי של הדברים, הוא לא היה רואה כל דרך ליישמו בישראל של היום כבאותן ארצות מוסלמיות. פרשנותו של לוינס לחוק היא הצבעה לכיוון מסוים. ואולם, היישום המעשי של החוק היום, לפי טענתו - יהיה מה שיהיה מבחינה מעשית - צריך להיות כפוף לעקרון-העל, שהעונש נובע מ"חסד המופיע בבית הדין" (שם).

השיחה השנייה עוסקת בסיפור התלמודי על מפגשו של אלכסנדר מוקדון עם "זקני הנגב". פרשנותו של לוינס לסיפור הפנטסטי הזה היא אכן מלאכת דרשנות של ממש. חוקרי תלמוד מובהקים כפרופ' א"א אורבך ז"ל היו בוודאי דוחים את פירושיו בשתי ידיים. לוינס באמת מאמין שהטקסט התלמודי מדבר אליו, אישית, היום, באשר הוא. מבחינתו למשל, שתיקת החכמים בנקודה מסוימת בדיון מתפרשת כ"מחשבה אמיתית (ש)שומרת על מרחק מכל מה שנשאר בהכרח המוני בעיתונות" (עמ' 48), וכשאלכסנדר מציע לזקנים לחשוב שמוטב לאדם לאהוב את המלכות ולהיטיב עם הבריות", לוינס מבין שאלכסנדר רוצה לזכות בחיבת העם "בעזרת הפילנתרופים, המתחככים בטרקליני השרים" (עמ' 53). במלים אחרות: בניגוד לניסיון למצוא אמת אחת "מדעית" בטקסט, לוינס קורא אותו כ"דרשן", ומנקודת ראות זו הקורא באמת רשאי להציע קריאות אחרות לגמרי לטקסט התלמודי - ודווקא זכות זו משחררת את הקורא להקשיב לדרשנות הלוינסית כ"קול חי" נוסף. כל קורא יוצר בשיטת קריאה חופשית זו מעין גשר אל המציאות הנפשית האינדיבידואלית שבה הוא חי.

הקריאה השלישית עוסקת בשאלת הענווה, ודנה במשמעות האמירה של אברהם אבינו, "ואנוכי עפר ואפר" (בראשית י"ח, כ"ז), שלפי המדרש רומזת לשתי מצוות מאוחרות. בקריאה זו לוינס מעמיד את ה"תהילה" בניגוד לגאווה. דווקא העניו הוא מי שזוכה בתהילה.

לשלוש שיחות אלה צירף המהדיר, הרב דניאל אפשטיין, מבוא מאלף למשנת לוינס. וראוי להעיר כי גם מלאכת ההערות של המהדיר בספר זה מועילה מאוד, ומזכה את הקורא בשפע של הבהרות, שהן תוספת נכבדה למבוא המופיע בסופו של הספר.

את הביקורת שכתבתי על ספר הקריאות הראשון של לוינס ("תשע קריאות תלמודיות", שוקן 2001; "הארץ, ספרים", 5.6) פתחתי ברושם הגדול שעשתה עלי עצם העובדה, שבתקופה המודרנית יכול לצמוח מישהו "תמים" כל כך ביחסו הראשוני ליהדות: יחס שאין בו כל ממד של מניפולציה, ניסיון לשכנע, לייפות מציאות מכוערת, או לגייס את האחר ל"צד שלי".

לוינס כותב על היהדות כמי שכותב איגרות לאהובתו. הוא מדבר על היהדות באינטימיות ראשונית, כמי שגילה "יבשת" חדשה שאיש סביבו אינו מכיר. אבל, כפי שהערתי אז, לוינס היה באמת בר-מזל, משום שעצם ישיבתו בפאריס הרחוקה יכלה לאפשר לו לראות מה שלא ניתן לראות מתוך ביצת חיי היום-יום האפרוריים והחסרים שאר-רוח בבני ברק וירושלים של היום. ובוודאי שלא ניתן לראות זאת מתוך מעגלי האנטי-תיזה החילונית שחיה בישראל במין עיקום-אף מתמשך כלפי השרידים המנוונים-בעיניה של יהדות הגלות.

אבל לוינס חי כמעין "רובינזון קרוזו" יהודי. הוא שמע אמנם מרחוק על המדינה היהודית, על "מרכזי התורה" הגדולים, ואף הגיע אליו איזה הד קלוש על מחקר התלמוד הנערך באוניברסיטאות, אך כל זה היה עבורו רק בבחינת שמועה רחוקה. משום כך הוא יכול לקרוא מחדש את המקורות היהודיים בעיניים תמימות, כה מקסימות בעיני, משום שהן נקיות מרעל הסכסוכים הישראליים - שהפכו את המקורות העתיקים לכלי נשק בטיעונים המחודדים של כל צד - ולגלות את הדברים הפשוטים, הראשוניים, הגדולים, שמצויים בגרעין ההצעה היהודית לעולם.

אכן, לוינס מעולם לא ראה את היהדות כעניין פנימי של היהודים, אלא כפרוגרמה, הצעה של דרך חיים, המוגשת לכל בני האדם באשר הם. בשיחה עם פרנסואה ליוטר, המצוטטת בפתח הדבר לספר, לוינס אף מתנגד להגדרתו כ"הוגה יהודי". הוא אומר על עצמו: "אני הוגה, ותו לא" (עמ' 7). לוינס דומה אם כן למי שניגש לשתות ממי המעיין בדרך ישירה, ואיננו נזקק למסננות הביתיות שהישראלי המצוי אינו יכול בלעדיהן.

ובאמת - כפי שהיה צפוי שיקרה - לאחר שהתפרסם הספר הראשון בסדרת הקריאות, ונחשף לפני הקורא הישראלי לראשונה אופיו של הדיון התלמודי הלוינסי, התעוררה יחד עם ההתלהבות הראשונית גם התנגדות קשה לקריאות הללו. איש לא חלק על גדולתו של לוינס הפילוסוף, אך שתי נקודות ביקורת מרכזיות הועלו נגד הקריאות הללו, ושתיהן קשורות לעובדות היותו יהודי "מבחוץ".

יש שביקרו את לוינס על העזתו הדרשנית, על עצם הצורך שלו לסמוך את הגותו לטקסטים התלמודיים. אלה רצו להצביע על בורותו בתחום המחקר התלמודי העכשווי כמגרעת גדולה, הפוסלת את איכותן. אחרים התקיפו את לוינס בטענה היותר-עקרונית, שהוא יוצר ערבוב מוטעה מיסודו בין יהדות לנצרות. התביעה הקשה של לוינס מהאדם המוסרי לראות עצמו כ"בן ערובה של כולם" ("תשע קריאות תלמודיות", עמ' 110) יצרה רושם שלוינס מעמיד את היהדות על יסוד כמו-נוצרי, התובע לאהוב את האחר עד כדי "הגשת הלחי השנייה". כדאי כמדומה להתייחס בקצרה לטענות אלה.

לוינס, כקורא-מחדש של היהדות התלמודית, אכן איננו קורא-מודע במובן המודרני של המלה. הוא באמת אינו רואה את התלמוד כאוסף תעודות עתיקות שיש לחוקרן כדי לדעת על מחבריהן פרטים כאלה ואחרים. הוא קורא את התלמוד כאוסף מכתבים אישיים שנשלח אליו ממרחקי ההיסטוריה. הוא איננו קורא את התלמוד כ"לז" שיש לדעת עליו, אלא כ"אתה" שפונה אליו. זהו ההבדל הגדול שרוב המשיגים לא מעוניינים להכיר בו, משום שעולמם האינטלקטואלי למד להיזהר מכל קריאה שאיננה "לז" מוחלט. ברור להם שקריאתו של לוינס היא קריאה דומה לזו של כל מאמין אחר, קריאה תמימה, לא-ביקורתית. מבחינתם, התמימות היא המום הגדול ביותר שניתן להעלות על הדעת, משום שאל תוכה של רשות זו יכול להתגנב שרץ-הפונדמנטליזם הדתי המסוכן, שתוצאותיו במהלך ההיסטוריה ידועות היטב, ואף ניכרות לעינינו היום.

אך מה שהם אינם מבינים הוא שהסכנה אינה טמונה באמונה עצמה. הסכנה טמונה בכך שהטקסט המקודש ימחק את ה"אחר" במקום לגלות אותו לעינינו. האנטיתיזה החילונית, הלוחמת בדתות, איננה מבינה שמלחמתה היא מלחמת שווא. יתר על כן, מלחמתה בדת מדביקה אותה למעשה בפונדמנטליזם נגדי, גרוע לא פחות. ומה שעושה לוינס הרי הוא בדיוק מה שהדת נזקקת לו עתה, לאחר מות אלוהי-החילוניות. לשם ריפויה היא זקוקה לגיבורי רוח שיוכלו להיות מצד אחד חלק מהאמונה הדתית, ומצד שני יוכלו לשחרר את הדת מ"שרץ" הגסות והאלימות שדבקה בהן.

לאור כל זה קשה שלא להתפעל מהמפעל הלוינסי. דווקא הוא, שהאמין ביהדות כדרך חיים והקפיד לשמור את מצוות ההלכה, יכול היה לצמוח מתוך אותו גרעין ולנסות "לסובב את ההגה" של כיוון הנסיעה המוטעה.

בתופעה זו נתקל הקורא על כל צעד ושעל בקריאותיו של לוינס בתלמוד. בניגוד ל"כיוון הנסיעה" המצטייר היום, של יהדות פרטיקולרית, שוביניסטית, שקועה-בעצמה, מתאר לוינס יהדות שכל כולה עסוקה בקבלת האחר: את אלוהים אתה מוצא, אומר לוינס, רק כשאתה מפנה את פניך אל האחר הנוקש בדלת. לאור הבנה זו נוכל לדמיין לרגע כיצד יעוצבו פסקי ההלכה של הרבנות הראשית בשאלות הקשורות להתייחסות לעובדים זרים, לנשים מופלות או לפלסטינים שגורשו מבתיהם על לא עוול בכפם, אם הפירוש הלוינסי ליהדות יהיה אי-פעם גורם מרכזי בחינוך היהודי.

כאן גם מצויה התשובה לאלה שהאשימו את לוינס ב"ניצור היהדות". טענה זו נגד לוינס בנויה כל כולה על ההנחה שהיהדות איננה מציבה במרכזה את "פתיחת הדלת" ל"אחר", ושהיהדות היא אכן דת פרטיקולרית מיסודה, השקועה רק בעצמה, וכך ראוי שתישאר. הטוענים כך דומים למי שכל כך התרגל להכיר את עצמו כחולה עד שכל הצעה לשיפור מצבו נראית לו כניסיון "לא-אותנטי" לחקות את הזולת הבריא. קריאה מעמיקה בהרצאות אלה מלמדת את הקורא שגם לוינס יודע היטב שאין האדם יכול באופן מעשי, ב"ריאל-פוליטיק" של החיים, להעניק את כל מה שיש לו לזולת, כפי שתבע ישוע. זו אכן תביעה גבוהה מאוד שאין לה אחיזה במציאות אצל רוב בני האדם, ועל כן יש, לדעת לוינס, להוסיף לשיקולי האחריות לאחר את רכיב הצדק, שהוא מפתח ומסביר היטב בשיחה הראשונה.

מטעמים אלה נראה לי שחשיבותה המעשית, החינוכית ואפילו הפוליטית של הפרשנות הלוינסית החדשה לעתיד היהודי עולה עשרות מונים על זו של "נביאי זעם" אחרים, שמחאותיהם לא היו יכולות להותיר רושם דומה, כמו זו של ישעיהו ליבוביץ' למשל.

והערה טכנית אחת לסיום, המופנית להוצאה: בספר זה, כבקודמו, חסר לדעתי מפתח עניינים, שהיה מועיל ביותר לקורא המעוניין בפרטים הקטנים הנחבאים בתוך יריעות הקריאה הגדולות.

\ Emmanuel Levinas Nouvelles Lectures Talmudiques

ספרו האחרון של אדמיאל קוסמן, "40 שירי אהבה ועוד שני שירי אהבה נוספים לאלוהים", ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד



עמנואל לוינס



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו