בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לאום אל-זינאת יש בן ממשיך

ילדי הטל

תגובות

מחמד אל-אסעד. תירגם מערבית: יורם מירון.
הוצאת פרדס, 120 עמ', 59 שקלים

עיתונאית שוודית שביקרה יום אחד במחנה הפליטים ג'לזון, מצפון לשוודיה, ביקשה לעמוד על מקורה של משפחת הפליטים שעמה נפגשה. "אנחנו מאום אל-זינאת", אמרה אם המשפחה, "המקום הכי יפה בפלסטין". כמה תושבים היו באום זינאת לפני שיצאתם? ביקשה העיתונאית לדעת. "הרבה, אולי מאות משפחות" ענתה הפלסטינית. "לא, לא, אני צריכה לדעת מספרים מדויקים", התעקשה העיתונאית. "את יודעת, אנחנו צריכים לדווח פרטים מדויקים", היא הוסיפה הסבר על מהותה של האמת בעיתונות המערבית. "מה זה חשוב כמה אנשים או כמה משפחות? כולנו סבלנו, הנה אני כאן במחנה הפליטים נקרעת מגעגועים. הסבל לא מכיר מספרים", השיבה המרואיינת עם האמת שלה.

אום זינאת היה כפר אמיתי, במזרח עמק יזרעאל, ועל ריח הזעתר שאליו מתגעגעים פליטיו אפשר היום לקרוא באתרי אינטרנט שבהם כותבים בני הכפר (כמו בני כפרים אחרים). אבל האינטרנט שהתפתח להיות מוזיאון וירטואלי של הזיכרון הפליטי מתקשה להיות ספר של עובדות. וטוב שכך. האם נורו יריות באום זינאת ב-15.5.1948, היום שבו נכנסו אל הכפר הכוחות הישראלים? האם תושביו ברחו מפחד או היגרו מרצון?

גם ההיסטוריון בני מוריס, שחקר את "בעיית" הפליטים, מתקשה לתת על כך תשובה ברורה. בספרו "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1949-1947" (הוצאת עם עובד) הוא מביא מפרוטוקול ישיבת הוועדה הפוליטית של מפ"ם מה-26 במאי, שבו טען אליעזר באואר (בארי) כי תחת איצטלה של צרכים צבאיים "נעשות הרבה פעולות למטרות פוליטיות מובהקות"... דעת היישוב היא "שכמעט כל ערבי שנשאר יש לראות כמרגל ומחבל בכוח", ובינתיים "מתנהלת פעולה שיטתית להריסת היסודות הכלכליים של הערבים... לא משאירים בכפרים אבן על אבן".

באואר מוסיף שם כי תושבי אום אל-זינאת גורשו, ואפילו "לא נורתה אף ירייה" מהכפר. גם זו היא רק "אמת" אחת. ברישומים של אתרים פלסטיניים באינטרנט מספרים על פליטים ועל שהידים מן הכפר אום אל-זינאת. האם מדובר בלוחמים שלחמו נגד הצבא הישראלי או נגד הבריטים, או שמא רק בלוחמים שמקורם באום אל-זינאת ואשר לחמו בחזיתות אחרות? קשה לדעת.

המרואיינת של העיתונאית השוודית היתה ודאי משיבה על כך: "כולם נלחמו, כולם גורשו, כולם כאן במחנה הפליטים". כי האמת ההיסטורית היא עניין שולי. היא יכולה לשרת חוקרים. לא את הזיכרון.

לזיכרון יש חיים משלו גם כשמדובר בזיכרונו של ילד בן ארבע, שניזון מסיפורי קרוביו אשר ברחו באותו לילה מאום אל-זינאת. זהו זיכרונו של מוחמד אל-אסעד שכתב את ילדי הטל, "כאילו מישהו מכתיב לו את הסיפור", כפי שאמר בראיון לאתר האינטרנט "אילאף". אל-אסעד לא רק זוכר את מה שנטל מזיכרונותיהם האמיתיים של אחרים, הוא מפנטז על הזיכרונות האלה. לפעמים הוא באום אל-זינאת ולפעמים הוא עכשיו. "הם היו מכנים אותם ה'קובאניאת'", מעלה אל-אסעד את הזיכרון מרחוק של אותם קיבוצים של יהודים. "הם יודעים שהיהודים זרים, שונים מן היהודים בני הארץ, גרים בהם, רחוקים מחלומות הפלאחים ומאדמתם ומהמלח שלהם ומהמים שלהם... הם רק היו גרים שם, אלמונים, בלתי מובנים עדיין". מה שראה אל-אסעד יראו אחר כך הישראלים עצמם. אבל היהודי ה"גר", "הבלתי מובן", כאילו יוצר אחווה בין היהודים בני הארץ לבין הערבים שאותם הכירו. אותם יהודים וערבים שיחד לחמו נגד אחר משותף, הבריטי.

לזכות השיבה המדוברת כל כך יש בספרו של אל-אסעד חיים מעורפלים. "האם זיכרונותינו נגנבו מאתנו או להיפך?", הוא תמה, וכשהילד מתבונן בתמונה של שמלה פלסטינית שמצויה בספרו הוא פונה אל אמו ותמה, "האין זו אותה שמלה אותה הייתם לובשים בזמן שהייתם בארץ?" היא מתבוננת בתמונה, מאמינה ואינה מאמינה: "כן היא כמו השמלות בארצנו". והתמונה הולכת ופורשת אבריה עד שהיא מעלה בזיכרונו את השמות של הכפרים הפלסטינים, בית דג'אן, ועין שמס, ואל-כרמל, ועין ג'אלות ועין חוד, והוא משתאה על הקירבה הזאת בין השמות הללו, שנאספו אל תוך הזיכרון, לבין אותם שמות שנהגים עכשו במחנה הפליטים. "ומדוע כל זה לא הגיע עד אלינו במרוצת הזמן אלא הוא חי ביער שהתאבן ונעלמו הדרכים אליו?"

ואז מגיע תורו של הטל להסביר את מהותו. הטל מצוי בכל מקום, "יורד וניגר עם עלות השמש כדי להרוות את האדמה. אחר כך אנחנו מגלים אותו בכל מקום. מגלים אותו בריח האלה, במצוקי הסלעים ובנטישה המוקדמת של הילדות". זהו הדבק שמחבר את הזיכרון אל בעליו, ילדי הטל. אל-אסעד אינו משחזר את ההיסטוריה. זו גם אינה כוונתו, כי "ההיסטוריה אינה מעוררת לחיים את בני האדם, אלא משתמשת בהם שעה שהיא מתעלמת מהם" הוא כותב. נכון יותר, אל-אסעד מנהל דיאלוג עם ההיסטוריה באמצעות הזיכרון. בראיון ל"אילאף" הוא מסביר שהוא מנסה לתאר בספרו הולוגרמה, "תמונה שנוצרת על ידי קרני לייזר בחלל על פי מידע מוכתב מראש". שלא במקרה הוא משתמש במונח "מוכתב מראש", כאילו לא היה מנוס מן הטרגדיה של העם הפלסטיני.

עכשו נותר רק לבדוק מתי הזמן הנכון להיפרד ממנה. הזמן הזה עדיין לא הגיע, סבור אל-אסעד. "הזיכרון שלנו עדיין לא צבר בחובו מספיק כדי שנוכל לכתוב את הסיפור, סיפור הבכי הפלסטיני", הוא כותב ב"ילדי הטל". לכן הוא מניח דווקא לחוקרת הזרה, דורותי גרוד, דמות אמיתית, לחקור את העבר הפלסטיני מתוך האבנים. את אל-אסעד לא מענינת במיוחד העובדה שגרוד הארכיאולוגית, שעסקה בעיקר בחפירות במזרח התיכון, היתה האשה הראשונה שזכתה לתואר פרופסור באוניברסיטת קיימברידג'. גרוד היא מבחינתו החוקרת שמגלגלת את האבנים המונחות על גבי המתים הפלסטינים, כדי למצוא מתחתיהן עוד אבנים פלסטיניות ומתחתן עוד אבנים פלסטיניות. דוקומנטציה של העבר איננו עניינו. אל-אסעד מטפח רק את אותו פתית זיכרון פלסטיני שנוצר באום אל-זינאת, ואינו מתיימר אפילו לייצג את הזיכרון הקולקטיווי של הפליטים.

מתיאור להגיג ומן ההגיג אל העובדות מטלטל אל-אסעד את הקורא, שמתקשה לדעת מדוע אל-אסעד מגדיר את ספרו כנובלה. אבל מי שאינו יכול להסתפק בהחלטה 194 של האו"ם כדי להבין מהי זכות השיבה; מי שסבור שהפיצוי יכסה על הזיכרון; ומי שמבקש להבין שלפסלטינים יש כנראה שלושה עמים ולא אחד, אלה שנותרו בישראל, אלה שנולדו אל תוך פלסטין החדשה ואלה שנותרו כשומרי הזיכרון, מוטב לו לקרוא את "ילדי הטל" כל פעם מחדש.



אום אל-זינאת, 7.5.2003, מתוך אתר האינטרנט הפלסטיני www.acrossborders.ps



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו