בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היושבים בחושך

לעתים לא ברור אם החיבור בין החיים למוות מוזר להפליא או צפוי להחריד

תגובות

לאחר מותו של אהוד מנור הופיעה באחת מתוכניות החדשות ידידתו, השחקנית רבקה מיכאלי, ובסערת רגשותיה אמרה משהו על כך שהמון אנשים מתים בזמן האחרון ויש לבדוק מדוע. אכן, אנשים מסביבה חברתית-מקצועית מסוימת המכונה "הברנז'ה", כלומר אנשים יוצרים שזוכים לסיקור אינטנסיווי בתקשורת או שעובדים בתקשורת, חיים בשנה-שנתיים האחרונות תחת הרושם שמשהו מוזר מאוד קורה כאן, שעמיתינו מתים פתאום, בריאים לגמרי, למיטב ידיעתנו, עד לאותו רגע, ושמגיפת הסרטן, שלכאורה התפרצה בשנים האחרונות, החליטה להפיל חללים דווקא בקרבנו.

אבל המוות כשלעצמו איננו המצאה מאוחרת, וגם לא העיסוק בו. המחזאי שעסק בצורה הבולטת ביותר באופנים השונים של המוות, וגם במובנים המטפוריים שלו, היה חנוך לוין. כשנפטר גם הוא ממחלת הסרטן, בן 56 בלבד, באוגוסט 1999, קיבלה זהבה כספי טלפונים מחברים שרצו לנחם אותה, אף שמעולם לא פגשה אפילו את לוין. עד כדי כך היה ידוע לכולם העניין העמוק של כספי בלוין. באחרונה יצא לאור בסדרה "מסה קריטית" (של הוצאת כתר, בשיתוף עם מרכז "הקשרים" של אוניברסיטת בן גוריון) ספרה של כספי, "היושבים בחושך" - מחקר של עולמו הדרמטי של חנוך לוין, שהוא עיבוד של עבודת הדוקטורט שכתבה כספי בהדרכתו של פרופ' יגאל שוורץ, כיום ראש מרכז "הקשרים" ועורך הסדרה "מסה קריטית". "היושבים בחושך" הוא ספר קריא ביותר, ולחובבי לוין (ואי אפשר להיות אוהב תיאטרון או ספרות בלי להיות חובב לוין), זהו ספר חשוב מאוד, אם כי איננו הספר הראשון העוסק ביצירתו. קדם לו ספרו של ד"ר חיים נגיד "צחוק וצמרמורת" (שיצא לאור ב-1998 בהוצאת אור-עם).

שנינו היינו עסוקים במחלה 17 שנים, והחיים שלי היו משועבדים אליה

"אריק נפטר ממש עכשיו לפני שנתיים", אמרה כספי כשישבנו לפני שבוע בבית קפה בתל אביב. אריק הוא אריה כספי, בעלה, חברי לשני עיתונים ועיתונאי כלכלי-חברתי חשוב בעל שיעור קומה אידאולוגי שנפטר ממחלת הסרטן, בעידודם של הקיצוצים בסל הבריאות, לאחר 17 שנים של מחלה כשהיה בן 57 בלבד. באותו יום שבו נפגשנו שתינו חל גם יום הולדתה של כספי. החיבורים הכל כך מוזרים ועם זאת צפויים בין מוות לחיים חדשים, העסיקו מאוד את חנוך לוין והם יסוד המשיכה של כספי ליצירתו.

"במרוצת שש שנים מתו יקירי האהובים: הורי שליוויתי את גסיסתם האיטית, התפוררות מוחם וגופם, ובעלי, לאחר מחלה ממושכת ומענה. כאב היעדרם חקוק ברובד הפנימי, הסמוי ביותר, של הספר הזה. חומרי החיים שלוין מטפל בהם במחזותיו נגעו נגיעה מכאיבה, אך אותנטית וחיה בכאוס של חיי, ואיפשרו לי לחלץ מהם נוחם מזוכך. זהו הכוח העצום שהקנתה לי באופן אישי יצירתו של לוין".

כספי נולדה באוזבקיסטן להורים שנמלטו לשם מפולין, ועלתה אתם ארצה, לחולון, ב-1950. יש לה אחות צעירה, הסופרת ציפורה דולן. לה ולאריה נולדו שני ילדים, ויש לה גם שלושה נכדים. אריה וזהבה נפגשו בירושלים, באוניברסיטה העברית באמצע שנות ה-60, וחודשים ספורים לאחר מכן נישאו, תוך כדי מאבק בהוריה שהתנגדו לנישואיה עם הצעיר דל האמצעים עם החזות המהפכנית-הביטניקית. עד מהרה נולדו ילדיהם והיא עבדה כמורה והמשיכה את לימודיה לתואר השני בספרות עברית. הלימודים האלה נקטעו לפני 19 שנים כשאובחנה מחלת הסרטן של אריה. "המחלה לא עזבה אותו לרגע, במשך 17 שנים, ונוספו לה גם עוד שתי מחלות. כשמחלה אחת הרפתה, אחרת היתה תוקפת. אפשר לומר ששנינו היינו עסוקים במחלה 17 שנים, ובמידה רבה החיים שלי היו משועבדים למחלה של אריק".

לוין, היא אומרת, "נאבק באופן הרואי במוות על כל צורותיו", גם בצורות הפוליטיות שלו והקלות שבה החברה שולחת את את האנשים הצעירים למות למענה, וגם במוות האקזיסטנציאלי. "עוד הרבה שנים לפני שהוא בעצמו חלה הוא התחיל לעסוק במוות בכל הסוגים של הכתיבה שלו, ואני חושבת שכמי שחיה 17 שנים עם אדם שנלחם במוות היה קל לי יותר לחדור לעולם הלויני ולהבין אותו באופן הכי אינטימי. אצל לוין אין נפש. מה שיש הם הגילויים הסמיוטיים שלה באמצעות הקול, הרעד, התנועה, הבכי. העולם הפנימי ביותר מתגלה באמצעות הפיזיולוגיה של האדם. אלו היו גם המסקנות שלי מהצפייה במה שעשתה המחלה לגוף של אריק וגם של הורי.

"שני הורי מתו ברווח של שלוש שנים ממחלת האלצהיימר, וכשחלתה אמי דווקא אריק, למרות שהוא היה כל כך עסוק במאבק שלו, במחלה שלו, הוא התעקש שנביא אותה אלינו הביתה. אמי חיה אצלנו בשנים האחרונות ולאט לאט איבדה קשר עם המציאות שהתחיל קודם כל באיבוד השפה. בדיוק באותה שנה נולדה נכדתי, וכך הזדמן לי לעקוב אחרי נקודת הראשית והאחרית בו-זמנית. חלק מהתובנות שלי לגבי האופן שבו לוין קושר את נקודת המוצא של החיים ונקודת הסיום שלהם נובעות מתוך ההתבוננות הזאת".

היסוד הזה של "החזרה אל הילדי", כפי שהיא קוראת לו, שמתרחש אצל אנשים זקנים כשהם מתקרבים לסיום חייהם בולט מאוד ביצירתו של לוין, והיא עצמה התוודעה אליו לראשונה סמוך לפטירת אביו של אריה, ב-1995. "המוות הזה מאוד הכאיב לאריק שחשב שהסרטן חזר לו בגלל מות אביו שנגרם בין השאר כתוצאה מרשלנות רפואית. הדברים האחרונים שאבא של אריק אמר היו 'למה אתם לא נותנים לי את הנעליים, אני רציתי את הנעליים היפות האלה'. הטון שלו, אני הרי שמעתי במו אוזני אותו, היה טון של ילד שפונה אל ההורים שלו. אני זוכרת שנדהמתי מהרגרסיה הפתאומית הזאת".

עד לרגעיו האחרונים כמעט היה לוין עסוק בבימוי המחזה "האשכבה" שבמובנים רבים תיעד את האשכבה שלו עצמו. "הקשר בין הזקנה לילדי בולט מאוד במחזה הזה", אומרת כספי. "בחזית שלו מופיעים זוג זקנים שכמו לוין הולכים אל מותם ובחלק האחורי של המחזה מופיעים שלושה ילדים. בעצם גם כשלוין כתב את 'אשכבה' הוא עשה אשכבה לילדי שבתוכו. ברבים מהמחזות שלו, לוין היה עסוק בשאלה שמאוד מעסיקה גם אותי בדבר הרגע המדויק שבו גוף חי הופך לגופה. כי עם אריק היינו לפחות שלוש פעמים על סף המוות שלו, וכמו שיגאל שוורץ אמר בהלוויה: 'אני כבר הייתי בטוח שאריה הוא האדם הראשון שינצח את מלאך המוות'".

איך חיים 17 שנים בידיעה שאהובך עומד למות?

"בשנים הראשונות השעיתי במידה רבה את חיי. זאת אומרת, עבדתי כל הזמן כדי להתפרנס, אבל דברים אחרים השעיתי. למשל, בסוף שנות ה-70 התחלתי את עבודת המאסטר שלי, שהנושא שלה אז עוד היה ביאליק ואלתרמן, אבל כשאובחן אריה ב-1986 הפסקתי".

במהלך השנים עברו שניהם ללמד ולהדריך ואף התגוררו בשני מוסדות חינוכיים. אחר כך עברו לחיפה שבה השלים אריה את התואר השני שלו בהנדסת ניהול ואז עברו להתגורר ברחובות ולאחר מכן במזכרת בתיה בבית שבו היא מתגוררת עד היום. הוא ניהל מחלקות כוח אדם במפעלים ואחר כך גם מתנ"סים ועשה קריירה מרשימה כעיתונאי, והיא היתה מורה נערצת לספרות ועסקה גם בתפקידי ניהול והדרכה בהוראת הספרות בבתי הספר התיכוניים.

"יום אחד הבאתי את אריק לבית חולים ומשם הייתי צריכה לרוץ לתת הרצאה למורות על 'חפץ' של חנוך לוין. היה לי פרפומנס בלתי רגיל בהרצאה ההיא ופתאום הרגשתי שאני מבינה את חנוך לוין באופן אחר לגמרי כתוצאה מהמחלה של אריה, והתחלתי להיות מודעת לסיבות העניין שלי בחנוך לוין".

כשהחליטה ב-1993 לחזור ללימודי המאסטר כבר בחרה בנושא חדש לעבודתה, תפישת הכוח של חנוך לוין. גם את עבודת המאסטר כתבה בהדרכתו של יגאל שוורץ. את עבודת הדוקטורט שלה, היא אומרת, "אריה רצה לשכתב. הוא פחד שאכתוב בשפה אקדמית מדי. אבל לא עמד לו כבר כוחו". הספר שכתבה מוכיח שחשש לשווא.

לחיות את החיים כאילו המוות עומד להרגנו בכל יום

"אנשים שואלים אותי, ובצדק, איך אחרי שהיה לי כל כך הרבה מגע עם המוות והגסיסה אני יכולה לעסוק בנושאים האלה גם באופן מקצועי", היא אומרת, "ואנשים לא מבינים איך יכול להיות ששאבתי נוחם מהעיסוק בנושא הזה. שאלתי גם את עצמי למה זה מנחם אותי, והתשובה היא שמאוד נטיתי לקבל את התפישה של קאמי, שלפיה אנחנו צריכים לחזק את המודעות שלנו אל המוות ולחיות את החיים שלנו כאילו המוות עומד להרגנו בכל יום, אבל ההתמודדות שלי עם המוות סביבי הוכיחה לי שנקודת המוצא של קאמי אמנם מאוד נכונה, אבל הממד ההרואי שהוא מעניק למלחמה במוות איננו קיים. חנוך לוין באמת לא נותן שום ממד הרואי למוות. לוין שואל למה האדם כל כך רוצה לחיות, בכל מצב, גם אחרי שמסרסים אותו וקוטעים את אבריו אחד אחד כמו ב'הוצאה להורג', וגם לאחר שמפשיטים אותו מכל דבר שהוא כמו ב'יסורי איוב'. אנשים רוצים לחיות.

"הדבר השני שבגללו יכולתי להתנחם מהעיסוק בחנוך לוין זאת העובדה שאתה לא יכול להיות באמת עם מישהו אחר במותו, אתה לא יכול להיות לידו ולעשות משהו חוץ מאשר להיות עד. מול המוות אתה רק יכול לעמוד ולהתבונן, אתה יכול להיות אתם אבל אתה לא יכול לעמוד במקום שבו הם עומדים. ב'ההולכים בחושך', המספר אומר להולך: כשאתה חיפשת קנטונים שווייצריים, אמא שלך מתה ואתה לא היית. שכשהאנשים שאנחנו אוהבים מתים אנחנו לא יכולים באמת להיות אתם. אנחנו יכולים לכל היותר להיות עדים. מכאן נובעת הכתיבה של חנוך לוין ומכאן נובע גם העניין שלי בו".

בניגוד למה שחשבתי, "היושבים בחושך" איננו שם שניתן לספרה של כספי בהשראת ההוויה הפולנית שלוין תיאר באופן כה חי ושיצרה גם את הבדיחה המפורסמת על הפולנייה שמחליפה נורה בכך שהיא אומרת לילדיה, "נו, טוב, אני כבר אשב בחושך".

"כמה אנשים כבר סיפרו לי שחשבו שזה בגלל הבדיחה הזאת, שבכלל לא הכרתי אותה, אבל 'יושבים בחושך' זה אלוזיה ל'ההולכים בחושך' של לוין", אומרת כספי, "ולכל האנשים שיושבים באולם התיאטרון בחושך ורואים את ההצגה, ובעצם לכולנו שכל החיים שלנו בעצם נמצאים בחושך".

לכל אהוביה היא קונה את ספרו של לוין "חיי המתים" שממנו היא בוחרת לצטט בספרה את השיר "כשתחשכנה עיני", שמתמצת בצורה כה מצמיתה בדיוקה את התחושה הזאת שהאנשים שהיינו עדים למותם ימשיכו לחיות בזיכרון רק כל עוד נחיה אנחנו. "כשתחשכנה עיני, / שאבי את עיני המתות / אל עיניך הפקוחות, / וקבלי את מראי המוטל לחיקך / ...רק עיני המתות בעיניך הרואות / בעיניך החיות עיני המתות / חיות עוד מעט, כל עוד / תחיי גם את, כל עוד / תזכרי, כל עוד".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו