בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ילדים מאומצים, הורים אמיצים

"לולה הקדושה", סרטו החדש של ברטראן טברנייה, מתאר את מסעם לקמבודיה של זוג צרפתים, המבקשים לאמץ ילד. טברנייה, שבא לישראל לפסטיבל הקולנוע הצרפתי, אומר בראיון: "רציתי להצדיע לאומץ של זוג ההורים, שפועלים לגמרי לבדם במאבק למען מימוש החלום שלהם"

תגובות

במאי הקולנוע הצרפתי ברטראן טברנייה בא לישראל לרגל פסטיבל הקולנוע הצרפתי, שמתקיים השבוע בסינמטקים. הפסטיבל נפתח עם הקרנת הבכורה של סרטו החדש של טברנייה, "לולה הקדושה", שיעלה לאקרנים בישראל בעוד כשבועיים. טברנייה אוהב לצטט מדבריו של הבמאי הבריטי הנערץ עליו, מייקל פאול, שכתב באוטוביוגרפיה שלו שהוא ביים את כל אחד מסרטיו כדי ללמוד מהם.

טברנייה בן ה-64 אומר כי "חלק גדול מההנאה הכרוכה בבימוי סרט נובעת מתהליך הגילוי, המתרחש גם בזמן כתיבת התסריט וגם כשאני מביים את הסרט עצמו. לא חייתי בזמן מלחמת העולם הראשונה, ועם זאת ביימתי ב-1989 את הסרט 'כמה טוב לחיות', שמתרחש באותה תקופה, והוא לדעת היסטוריונים אחד הסרטים המדויקים ביותר שעוסקים באותה תקופה; לא ידעתי כמעט דבר על ימי הביניים כשביימתי ב-1986 את 'La Passion de Beatrice', וכך גם לא היה לי ידע רב על פעילותה היוםיומית של המשטרה הצרפתית כשביימתי ב-1992 את הסרט 'סעיף 627'. עשיית סרט היא תהליך של מחקר. אחת המטרות שלי כשאני מביים סרט היא ללמוד את הנושא שבו הסרט עוסק, ולשתף את הקהל בתחושות שהתעוררו בי בזמן תהליך הגילוי והלמידה שעברתי במשך עשיית הסרט, שהן לפעמים תחושות של זעם ואירוניה, ולפעמים של עונג גדול".

חצי שנה בקמבודיה

כך היה גם כאשר הוא יצא לדרך לביים את סרטו החדש, "לולה הקדושה", שאת תסריטו הוא כתב יחד עם בתו, טיפאני טברנייה; העלילה מציגה את סיפורם של פייר וז'רלדין קייסאק (ז'אק גמבלאן ואיזבל קארה), רופא כפרי ואשתו, שנוסעים לקמבודיה כדי לאמץ ילד. לדברי טברנייה, "כמעט לא ידעתי דבר על תעשיית אימוץ הילדים בקמבודיה, מלבד מה שקראתי בעיתונים. וגם על קמבודיה ידעתי מעט מאוד, ומה שידעתי לא יכול היה להשתוות למה שלמדתי במשך ששת החודשים שחייתי בקמבודיה, ועבדתי עם צוות, ששני שלישים שלו היו קמבודים. רוב הידע שחשבתי שיש לי התגלה כקלישאות בלבד".

הוא ובתו הקדישו חצי שנה למחקר קודם שכתבו את התסריט של הסרט, "ומה שגילינו הוא שזוגות שעברו את התהליך הקשה והכואב של אימוץ ילדים מחוץ לגבולות צרפת רוצים לדבר על החווייה המייסרת שהם עברו. הגענו אל הזוגות האלה דרך האינטרנט, וכשפגשנו בזוג אחד, הוא הפנה אותנו לרוב לזוג נוסף, שגם הוא שיתף אותנו בסיפורו. את התסריט לא ביססנו בסופו של דבר על סיפורו של זוג מסוים, אלא הרכבנו אותו מאוסף הסיפורים ששמענו, שהם היו הסיפורים שחזרו על עצמם לעתים הקרובות ביותר. רצינו להימנע מדרמטיות יתר; אחד הזוגות שפגשנו סיפר לנו כיצד הבעל כבל את עצמו בשרשראות לשער של שגרירות צרפת בקמבודיה, כדי למחות על השחיתות והסחבת שמאפיינות את תהליך הענקת הוויזות לתינוקות המאומצים, אך החלטתי לוותר על הסיפור הזה, מפני שחששתי שהאופי שלו יהיה 'קולנועי' מדי. רציתי לתאר את השגרה של האימוץ, את הפרוצדורה הארוכה שלו, שאינה כואבת פחות משום שהיא מתבצעת על ידי סוכנויות האימוץ בקמבודיה וגם על ידי שגרירות צרפת שם במין יובש ממסדי שהוא חסר הבנה וחמלה".

אם ידעת מעט כל כך על הנושא, מדוע בכל זאת בחרת לעסוק בו?

"כי אחרי שביימתי סדרה של סרטים 'צרפתיים' מאוד, כגון 'אישור מעבר', סרטי הקודם, שתיאר את המתרחש בתעשיית הקולנוע הצרפתי בזמן הכיבוש הגרמני, רציתי לעשות סרט שמתרחש בארץ אחרת; רציתי לעשות סרט שיתאר כיצד מדינה מסוימת, התרבות שלה, האווירה שלה, היאוש והתקווה שחשים תושביה, יכולים לשנות את אופיים וראיית עולמם של אנשים שבאים אליה מבחוץ עם התרבות שלהם, ובעיקר עם היאוש והתקווה הפרטיים שלהם. כפי שגילינו, מרבית האנשים הנוסעים לקמבודיה כדי לאמץ ילד לא יצאו קודם לכן את צרפת מעולם, ולכן סיפורם איפשר לי לבחון בצורה הישירה ביותר את מידת ההשפעה שיש לתרבות אחת על אנשים שבאים מתרבות אחרת, שאין להם לכאורה את הכלים להתמודד עם ההבדלים התרבותיים האלה, ובכל זאת הם מוצאים בתוך עצמם את הכוח העצום הנדרש כדי להיאבק בביורוקרטיה ובשחיתות שמאפיינות את התהליך כולו. זה מאוד נגע ללבי.

"כמו כן, רציתי לעשות סרט שמציג סיפור אהבה, שבמרכזו ניצבים בעל ואשה שאוהבים זה את זו. יש מעט מאוד סרטים שעוסקים בזוגות נשואים, במיוחד בכאלה שאוהבים זה את זו. רציתי להראות כיצד אהבתם של פייר וז'רלדין עומדת במבחנים הקשים שבהם היא מושמת עוד לפני שהם מגיעים לקמבודיה. זו אהבה ששורדת מול מתקפה רגשית אלימה ביותר, שנובעת מהאכזבה שזוגות כמו פייר וז'רלדין חווים כשהם מגלים שאינם יכולים ללדת, מההליכים הרפואיים הקשים שהם עברו בוודאי עוד קודם להחלטה שלהם לאמץ, ומההקרבה המקצועית והכספית הגדולה שהם עושים כשהם מגלים שהסיכוי היחידי שלהם להיהפך להורים זה לצאת את גבולות צרפת. הם לגמרי לבדם במאבק שהם מנהלים למען מימוש החלום שלהם, ובסרט רציתי לתאר את האומץ שלהם, ואף להצדיע לו".

ריחוק ואיפוק רגשי

עיסוק בנושא כגון זה שבו בחר טברנייה לצורך סרטו החדש עלול להיות מסוכן מאוד, מכיוון שטיפול מוטעה בו עלול להבליט את יסודותיו המלודרמטיים והסנטימנטליים. אחת ממעלותיו העיקריות של "לולה הקדושה" היא היובש הרגשי שמאפיין את הסרט, שדווקא הוא זה שהופך את סיפורם של פייר וז'רלדין למרגש.

"אולהלה! אולהלה! אולהלה!" קורא טברנייה שלוש פעמים כאשר אני מעלה באוזניו את הסוגיה הזאת; "אין לך מושג עד כמה בתי ואני דנו בשאלה הזאת. בגלל המרכיבים הכל כך אמוציונליים של הסיטואציה המתוארת בסרט, ידענו שהדרך הנכונה היחידה לטפל בה היא מתוך ריחוק ואיפוק רגשי. אין לי שום דבר נגד סרטים שיש בהם מידה רבה של רגש, אך במקרה הזה ידעתי שזה מסוכן. ובכלל, ברבים מסרטי אני משתדל ללכת כאילו בניגוד לתוכן. למשל, כשביימתי ב-1995 את 'הפתיון', שהציג את סיפורם של שלושה צעירים חסרי כל אחריות, ידעתי שעלי לביים את הסרט באופן האחראי ביותר, לתאר את האלימות מבלי להיות אלים בעצמי. כך גם במקרה של 'לולה הקדושה'. בכל שלב בכתיבת התסריט ועשיית הסרט עצרנו כדי לשאול את עצמנו אם אין במה שאנחנו עושים מידה של מניפולציה רגשית, ואם היתה, ניסינו לבטל אותה".

"אישור מעבר", סרטו הקודם של טברנייה, שיצא לאקרנים ב-2002 וזכה בפרס "דוב הכסף" בפסטיבל הקולנוע בברלין באותה שנה, הוקרן בישראל לפני כמה חודשים, וחלף על המסכים המקומיים במהירות רבה מדי. הזדמנות נוספת לצפות בו ניתנת השבוע במסגרת פסטיבל הקולנוע הצרפתי, שבו מוקרנים גם כמה סרטים נוספים של טברנייה, כגון "השופט והרוצח" מ-1973, "יום ראשון בכפר" מ-1983 ו"הכל מתחיל היום" מ-1999.

לפני שנהפך לבמאי קולנוע היה טברנייה מבקר קולנוע. הוא פירסם מאמרים בכתבי העת "קאייה דה סינמה" ו"פוזיטיף" וכן פירסם, יחד עם ז'אןפייר קורסודון, שני ספרים העוסקים בתולדותיו של הקולנוע ההוליוודי הקלאסי, האהוב עליו במיוחד. הוא עבד גם כיחצ"ן של במאים צרפתים ואמריקאים רבים, כגון ז'אן פייר מלוויל, ג'וזף לוסי, איליה קאזאן, ראול וולש ואחרים.

האם מפני שאתה לא רק במאי אלא גם מבקר והיסטוריון, עשיית "אישור מעבר", שעוסק בפרק מסוים בתולדות צרפת והקולנוע שלה, היתה בשבילך חוויה שונה מבימוי יתר סרטיך?

"לא", עונה טברנייה. "גם בזמן עשיית 'אישור מעבר' גיליתי המון דברים על תולדות הקולנוע הצרפתי בזמן הכיבוש הגרמני שלא ידעתי קודם לכן. הסרט נתפש בצרפת ככתב הגנה על הקולנוע הצרפתי בזמן הכיבוש, והיו חוגים מסוימים שהתקיפו אותו קשות; הם אפילו טענו שהסרט מהווה מתקפה ישירה על תופעת הגל החדש הצרפתי, שהבמאים שלה ביקשו בסרטיהם ליצור אנטיתזה היסטורית ואידאולוגית לקולנוע הצרפתי שהופק בשנות מלחמת העולם השנייה. אין טענה מגוחכת מזו! להתקיף אותי - ששימשתי איש יחסי הציבור של מרבית במאי הגל החדש, כגון קלוד שברול, אנייס וארדה, ז'אק דמי, ז'אן לוק גודאר ואחרים, ולחמתי בעבורם ובעבור סרטיהם!

"יש בורות עצומה עדיין בציבור הצרפתי בנוגע לתקופת הכיבוש, ובמיוחד בנוגע לקולנוע שהופק באותה תקופה. מה שמשך אותי לעשות את 'אישור מעבר' היה הרצון לחשוף את המורכבות של אותה תקופה, את הסתירות שאיפיינו אותה ואת האמביוולנטיות המוסרית והאידיאולוגית שאפפה אותה ואת הסרטים שהופקו במהלכה. ריתקה אותי העובדה שדווקא באותה תקופה הופקו כמה מהסרטים הגדולים ביותר בתולדות הקולנוע הצרפתי (שכמה מהם, כגון "הלילה הפנטסטי" של מרסל לרבייה מ-1941, "העורב" של אנריז'ורז' קלוזו מ-1943 ו"ילדי גן העדן" של מרסל קארנה מ-1945, מוקרנים במסגרת מיוחדת בפסטיבל הקולנוע הצרפתי הנוכחי, א"ק). אף אחד מהסרטים האלה לא היה אנטישמי או פוליטי באופן ישיר, גם אם הופקו באותן שנים כמה סרטים קצרים אנטישמיים.

טברנייה מוסיף, כי "הסרטים האלה הופקו על ידי חברת קונטיננטל הגרמנית, שעד שעשיתי את 'אישור מעבר' היתה מבחינתי ישות מסתורית לחלוטין, שידעתי עליה מעט מאוד. הופתעתי ממידת חופש הפעולה שהיא איפשרה ליוצרים שנשארו בצרפת בזמן הכיבוש. רציתי לחקור את התופעות הפרדוקסליות האלה".

הסיפור הוא העיקר

התחלת לעשות סרטים באמצע שנות ה-70. האם אתה מרגיש קשור לתופעת הגל החדש, שפרצה כעשור וחצי לפני כן?

טברנייה משיב במהירות ובהתלהבות: "כן. אך בסרטי אני מנסה לחבר בין הגל החדש למסורת הקולנוע הצרפתי שקדם לו. אין ספק שהגל החדש יצר מהפיכה בקולנוע הצרפתי, שלקראת סוף שנות ה-50 נקלע למשבר ורוב יוצריו הוותיקים ביימו סרטים שהיו נחותים מאלה שהם ביימו קודם לכן. חשוב שזה קרה; אך כיום חייבים לשלב בין מה שהיה טוב בגל החדש לבין מה שהיה טוב בקולנוע הצרפתי המסורתי, שבמאי הגל החדש ביקשו להיאבק בו ואולי אף לבטל אותו. במאי הגל החדש כמעט לא עסקו בסרטיהם בהיסטוריה, נושא שכן העסיק את הבמאים שקדמו להם, כמו ז'אן רנואר, מרסל אופולס או ז'אק בקר. הם כן נגעו בסוגיות פוליטיות, אך נמנעו מלגעת בעבר של צרפת. כתוצאה מכך, במשך כמה שנים, כמעט אך ורק ההווה של צרפת נראה על בד הקולנוע הצרפתי. אני שייך לדור של במאים שביקש בין השאר להחזיר את ההיסטוריה לקולנוע הצרפתי, ולשלב פעם נוספת בינה לבין ההווה של צרפת".

ומה בנוגע לקולנוע האמריקאי הקלאסי, שאתה ידוע באהבתך לו - כיצד הוא השפיע עליך?

"הקולנוע האמריקאי לימד אותי קודם כל כיצד למקם את עלילות סרטי בחלל שבו הן מתרחשות. למדתי את זה מהמערבונים של ג'ון פורד, אנתוני מאן, ניקולאס ריי ואחרים. הצפייה בסרטים אמריקאיים הקנתה לי מידה של בהירות יצירתית, שבה אני משתמש בכל סרטי, כולל 'לולה הקדושה', בכל מה שנוגע קודם כל למיקום הדמויות בנוף שבו הן פועלות. כמו כן, למדתי מהקולנוע האמריקאי שהסיפור הוא העיקר.

"אך אני משתייך למסורת הקולנוע האירופי, ולכן - בניגוד לקולנוע האמריקאי, שמאמין שהפרט ניצב במרכז ההיסטוריה - סרטי לרוב אינם מתמקדים בגיבור אחד, וסופם של סרטי הוא לרוב פתוח, ולא הדוק וחדמשמעי, כמו במרבית הסרטים האמריקאיים. כמו כן, אני אוהב לעתים קרובות לעשות סרטים על דמויות שעושות טעויות, וגם זה זר לקולנוע האמריקאי. הגיבור האמריקאי בדרך כלל אינו מהסס ואינו עושה טעויות".



טברנייה: "אני שייך לדור של במאים שביקש בין השאר להחזיר את ההיסטוריה לקולנוע הצרפתי, ולשלב פעם נוספת בינה לבין ההווה של צרפת"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו