בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבמאי שבנה כפר

כולם מסכימים שאמיר קוסטוריצה, שבאחרונה עבר לגור בכפר בסרביה שאותו הקים מהיסוד, הוא מחשובי הקולנוענים האירופאים הפועלים היום. המחלוקת היא בשאלה אם הוא פרחח או שטן

תגובות

בפסטיבל קאן בשנה שעברה ענה הבמאי אמיר קוסטוריצה, יליד סרייבו, לשאלות העיתונות על סרטו החדש, "החיים הם נס". הוא דיבר על דברים שעליהם הוא אוהב לדבר: למה הקולנוע שהוא אוהב נהרס על ידי המזון המהיר התעשייתי והלא-אנושי שיוצא מהוליווד, למשל. השאלה הבלתי נמנעת שעיתונאים תמיד שואלים אותו בעשור האחרון הגיעה לבסוף, בגרסה מרוככת: בזמן המלחמות שהחריבו את יוגוסלוויה בשנות ה-90, מדוע לא יצא בפומבי נגד סלובודן מילושביץ, המנהיג הסרבי שהמיט חורבן על מולדתו?

קוסטוריצה, שגר רוב חייו בבוסניה אבל כעת חי בסרביה, הוא אחד הקולנוענים הנחשבים באירופה. מאחוריו משתרכת שורה ארוכה של פרסים - דקלי זהב, אריות זהב ודובי כסף - שכמוה יכולים להציג רק מעט מיוצרי הקולנוע הפועלים כיום. סרטיו "מסע העסקים של אבא" ו"מתחת לפני השטח" ("אנדרגראונד") זכו בפרס הגדול בקאן ב-1985 וב-1995, ובחודש שעבר הוא חזר לקאן כדי לשמש נשיא חבר השופטים היוקרתי ביותר בעולם הקולנוע. אבל בעשור האחרון, האדם שמעריציו רואים בו את יורשו של פליני נשאל על עמדותיו הפוליטיות לא פחות מאשר על סרטיו. ולפעמים הוא מאבד את סבלנותו. כך היה גם בקאן, כשנשאל מדוע לא יצא בפומבי נגד מילושביץ.

"אף אחד לא מושלם", הוא ענה.

כאשר הוא לא עונה לשאלות עיתונאים או מופיע כגיטריסט בלהקה הפופולרית שלו, המנגנת פאנק-רוק צועני, הוא מבלה את זמנו בכפר קטן במערב סרביה, שבנה לאחרונה מהיסוד. הוא גבר גדול, 1.92 מ' עם כתפיים רחבות, ויש לו מוניטין של מי שנקלע לקטטות, אבל כאשר ביקרתי אותו בכפרו לאחרונה הוא עשה רושם אבהי ועדין. לפעמים יש בו משהו שמזכיר אציל פיאודלי נדיב.

אף שקוסטוריצה אינו מפורסם בארה"ב, הוא זכה להכרה יוצאת דופן באירופה. במדריד, שם הופיעה הלהקה שלו "No Smoking Orchestra" בפני אולם מלא בתחילת השנה, שמר סרטו "חתול שחור, חתול לבן" על פופולריות רבה גם שבע שנים לאחר יציאתו למסכים. "החיים הם נס", שבו מהנדס סרבי מתאהב בבת ערובה מוסלמית-בוסנית, זכה בפרס סזאר היוקרתי של צרפת לסרט האירופי הטוב ביותר. ובכל זאת, הוא עדיין שנוי במחלוקת עד מאוד. מבקריו חושבים שקוסטוריצה הוא תועמלן של הכוחות הרצחניים שהחריבו את מדינתו.

לא סולח לסרייבו

קוסטוריצה נולד ב-1954 והיה הילד היחיד במשפחה מוסלמית חילונית בסרייבו, בירת הרפובליקה היוגוסלווית בוסניה-הרצגובינה. בגיל 18 עזב לפראג כדי ללמוד בבית הספר הצ'כי לקולנוע, FAMU. אחת הסיבות היתה חששם של הוריו מהעניין שגילה אמיר הצעיר במעשי קונדס פליליים. לא עבר זמן רב לפני שהבחינו בו. בגיל 40 הוא כבר זכה ברוב הפרסים החשובים שיש לקולנוע להציע.

להצלחה הבינלאומית של סרטיו הראשונים, שהתרחשו בסרייבו, לא היה תקדים בקולנוע היוגוסלווי, וקוסטוריצה הוכתר לנסיך העיר, המושיע התרבותי הגדול שלה וסלבריטאי אהוב; אבל המלחמה שפילגה את המדינה שמה קץ לרומן שלו עם מולדתו. ב-1992 החלו כוחות סרביים, בתמיכת הצבא היוגוסלווי, במסע הפחדה וטרור נגד המוסלמים והקרואטים בבוסניה, בשעה שמנהיגי הרפובליקה הבוסנית החלו ללכת בעקבות רפובליקות אחרות ולהכריז על עצמאות מיוגוסלוויה. כשהקרבות פרצו, חי קוסטוריצה בפאריס. "לא יכולתי להאמין", הוא אומר. "הייתי אחד מהאנשים האלה שלא היו מוכנים להאמין שזה יקרה, שזה קורה. לא רציתי להאמין".

בסופו של דבר לא היתה לו ברירה, כמובן. עוד לפני שהמלחמה פרצה הוא נעשה מעורב בכמה עימותים פוליטיים ופיסיים - עם בוסנים שחשבו שהוא לא בוסני מספיק, עם לאומנים סרבים שחשבו שהוא בוסני מדי - והקרבות הללו נמשכו לאורך כל המלחמה. המפורסם מכולם התחולל כאשר קוסטוריצה הזמין את וויצלב ששל, פוליטיקאי סרבי, לאומן קיצוני ומנהיג כוחות פרה-צבאיים, לדו-קרב בבלגרד; ששל סירב בטענה שהוא אינו מוכן להיות אחראי למותו של אמן בן מולדתו.

בתחילת המצור על סרייבו פירסם קוסטוריצה תחינה נסערת בעיתון "לה מונד" להצלת עירו. זמן לא רב לאחר מכן בזזו חיילים מוסלמים-בוסנים את הדירה בסרייבו שבבעלות הוריו, שעברו למונטנגרו; אפילו הפרסים שבהם זכה נלקחו. כמה חודשים לאחר מכן מת אביו מהתקף לב. "המלחמה הזאת הרגה אותו", אמר אז קוסטוריצה. וזה, אולי יותר מהכל, הוא משהו שעליו הוא אינו מוכן לסלוח לסרייבו.

"אבי תמיד אמר שאנחנו סרבים", הוא אומר, "אבל לא ממש התייחסתי". בסופו של דבר הוא בדק בספרייה ולדבריו הצליח לוודא שבני המשפחה היו נוצרים אורתודוקסים סרבים, עד שלפני כמה מאות שנים המיר ענף של המשפחה את דתו לאיסלם, בעת שהאזור היה תחת שלטון עותמני. זה סיפור שכיח בקרב המוסלמים הסלאווים בבוסניה, שמעטים מהם רואים בעצמם סרבים כתוצאה מכך. קוסטוריצה מצדו סירב לראות את עצמו כמוסלמי-בוסני או סרבי. במקום זאת, כמו תושבי סרייבו רבים אחרים, הוא הדגיש את נאמנותו לניסוי היוגוסלווי, תבשיל תרבותי מורכב של קתולים, נוצרים אורתודוקסים, מוסלמים, יהודים, צוענים - תערובת של דתות, קבוצות אתניות ולאומים היסטוריים שיצרו ביחד אומה אחת.

כאשר המלחמות בבלקן הסתיימו, רבים מבני ארצו של קוסטוריצה כבר ראו ב"יוגוסלוויה" שם קוד לשלטון הסרבים. אבל קוסטוריצה המשיך להתעקש שהוא פשוט יוגוסלווי. אשתו, מיה, היא בתם של סרבי בוסני וקרואטית סלובנית. שני ילדיהם, שטריבור (26) ודוניה (18), הם לפיכך סרבים סלובנים-קרואטים-בוסנים-מוסלמים. משפחתו של קוסטוריצה מייצגת גרסה של מה שפעם נקרא יוגוסלוויה.

ואכן, הכותרת של "אנדרגראונד", סרטו השנוי ביותר במחלוקת אך גם זה שזכה לשבחים הרבים ביותר, היא: "היה היתה פעם מדינה". הסרט, שהושלם בזמן המצור על סרייבו, הוא מפגן כוח סאטירי על רשת השקרים שאנשים יצרו אחד למען השני ביוגוסלוויה הקומוניסטית. כמו חלום שובר לב המצחיק עד דמעות, הוא עוקב אחר שני חברים טובים שנדמים בלתי מנוצחים, מרקו ובלקי, בריונים מאושרים המאוהבים באותה אשה, שמצטרפים לפרטיזנים היוגוסלווים הנלחמים נגד הנאצים בבלגרד. אחרי שהתוכנית שלהם משתבשת זוכה מרקו, האופורטוניסט החלקלק, במושא אהבתם כאשר הוא מצליח להטעות את בלקי לחשוב שהמלחמה עדיין נמשכת. הוא מחביא אותו וחבורה של פתיים אחרים במרתף משך עשרות שנים, עד שלבסוף הם מגיחים ממנו - רק כדי לראות את ארצם מתפוררת.

פרשת "אנדרגראונד"

בפסטיבל קאן ב-95' זכה כאמור "אנדרגראונד" בפרס הגדול, דקל הזהב. בליל ההכרזה על הזכייה פרצה תגרה בין מלוויו של קוסטוריצה - ובהם הלהקה הצוענית מהסרט - לאנשי הביטחון של הפסטיבל. אבל זאת היתה רק ההתחלה. על קוסטוריצה ניתכו ההאשמות שהשמיעו מבקרים ואינטלקטואלים בעלי שם: האלגוריה של קוסטוריצה על ההיסטוריה היוגוסלווית ציירה את הבלקן בצבעים אקזוטיים ופטרה את המערב ממחויבותו לפעול להפסקת מה שרבים ראו כפשעי המלחמה החמורים ביותר שבוצעו באירופה מאז מלחמת העולם השנייה.

המבקרים קראו את דמויותיהם של מרקו ובלקי כאידיאליזציה של הסרבים, שההיסטוריה והרוע של אחרים אילצו אותם לבצע מעשים נואשים, שעה שהדמויות הפחדניות בסרט היו של קרואטים ובוסנים שבחרו בבגידה ושיתוף פעולה. לא עזרה לקוסטוריצה העובדה שרשות השידור של סרביה, שנוהלה על ידי ממשלת מילושביץ, מילאה תפקיד קטן במימון הסרט, או שעל המסך הופיעו כלי נשק שנשכרו מהצבא היוגוסלווי.

סרטו של קוסטוריצה, ובחירתו לגור בסרביה ולהזדהות איתה, עדיין נתפשים על ידי בוסנים רבים כבגידה קשה במולדתו. עד לתום הסכסוך הוא כבר התנער לחלוטין ממנהיגות הקהילה המוסלמית בבוסניה. בעיני הסופר אלכסנדר המון, שנולד בבוסניה ועבר לארצות הברית לפני המלחמה, ממעיט "אנדרגראונד" בערך מעשי הזוועה שביצעו הסרבים, בכך שהוא מציג את המלחמה בבלקן כ"תוצר של טירוף קולקטיווי, מולד וברברי". הפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יז'ק אומר ש"אנדרגראונד" הוא "גרסה מיתית של הבלקנים שצולמה עבור המבט המערבי", ומוסיף: "זה סרט שהפנים את הרעיון המערבי של אומה אחוזת טירוף, את הרעיון שהמלחמה היא פשוט הטבע שלנו" (כותרת הפרק שז'יז'ק הקדיש לקוסטוריצה באחד מספריו היא "הפואטיקה של הטיהור האתני").

קוסטוריצה סירב לצאת מגדרו כדי להגן על הסרט, או על עצמו. "לבחור הזה שקרא לי לאומן כשהמלחמה התחילה", הוא אומר, "לבחור הזה שאמר שאני תומך במילושביץ, אמרתי: 'לא, אני לא תומך בו. אני מתנגד לך'". הטיעון הבסיסי שלו הוא שהמערב מצא שטן מתאים, וכדי לייצר נרטיב פשוט הסיק מדוגמה בודדת שכל הסרבים הם שטנים בקנה מידה קטן (ב-1999 הוא טען שאפשר להבין את "אנדרגראונד" כ"מתקפה החריפה ביותר שהיתה נגד מילושביץ").

אבל קוסטוריצה נראה בעיקר מבולבל, זועם, ואולי יותר מכל פשוט אומלל בשל ההאשמות. אחרי שספג חודשים של התקפות הוא הודיע שיפסיק לעשות סרטים. הוא לא עשה זאת, כמובן. את סרטו הבא, "חתול שחור, חתול לבן", התחיל לצלם כסרט תיעודי קצר על מוסיקה צוענית - עד שנהפך לסיפור אהבה בן 135 דקות, משולב בקומדיית סלפסטיק על גנגסטרים צוענים, שבו הופיעו שחקנים לא מקצועיים ושלא היה לו שום מסר פוליטי ברור. הוא הפך להצלחה הגדולה ביותר שלו בקופות.

מצחצח בעזרת חתול

"אמיר אוהב לעשות בלגן", אומר נלה קראליץ', הסולן של "No Smoking" מאז הקמת הלהקה בתחילת שנות ה-80 (קוסטוריצה הצטרף ב-1986; כעת נקראת הלהקה רשמית "אמיר קוסטוריצה ותזמורת אסור לעשן"). "אני חושב שהרעיון שלו, כשהוא עושה סרט, הוא שלא משנה מה הוא עושה, אם יש בסרט חתונה, לוויה, מסיבה או מה - הוא תמיד רוצה לעשות הרבה רעש, מבחינת צבע ומבחינת סאונד".

הרעש העיקרי שעשה קוסטוריצה במהלך נסיעתנו לארוחת ערב בבלגרד היה התמרמרות על השתלטות התאגידים על העולם. הוא זעם על שלטי החוצות המכסים את העיר. בירת סרביה מתאוששת לאטה מהשפעות המלחמה, הסנקציות הבינלאומיות והפצצות נאט"ו ב-1999, אבל על פני השטח היא שועטת לעבר מסחריות ותרבות הצריכה. "כאן, כמו במוסקווה, אפילו בפטרבורג, בכל מקום", הוא אומר ומחווה בכעס לעבר המודעות ברחוב, "כל המקומות מתחילים להיראות דומים. הכל חייב להיראות אותו הדבר, כל מה שהיה שונה צריך להיות מכוסה בדמיון הזה".

הוא היה בעיצומו של נאום תוכחה חוצב להבות כאשר אשתו מיה, יפהפייה שחורת שיער עם כישרון חינני במיוחד להוציא את האוויר ממפרשי הסופרסטאר הבינלאומי היושב לידה, קטעה אותו בעדינות. "חייבים למכור את הכל!", הוא קרא, "הכל חייב להיות למכירה! כולם חייבים לקנות! לכולם חייב להיות ג'יפ!"

מיה: "אפילו לך".

אמיר: "כן, אפילו לי".

מיה: "יש לך שלושה".

מעט אנשים אחרים בעולם הצליחו לעצור את קוסטוריצה, במשך 30 שנות הקריירה שלו, מלעשות רעש. והוא נטה תמיד לעסוק בדברים שאסור להתעסק בהם: אלימות אתנית, גילוי עריות, קומוניזם. הדמויות המרכזיות שלו היו לעתים קרובות מהשוליים: צוענים ויהודים ומוסלמים, העניים ומשוללי הזכויות, הנכים ורפי השכל.

זה נשמע מדכא, אבל סרטיו אינם סרטים שיאמתו את החשש שהקולנוע האמנותי האירופי הוא כבד ויומרני. האופי האימפולסיווי של קוסטוריצה שירת אותו באמנות טוב יותר מאשר בפוליטיקה: החותם המוכר שלו הוא האנרגיה המוטרפת והמחוספסת של סרטיו. לא משנה עד כמה הנושא אכזרי, הסרטים גדושים שמחה.

מעל הכל מרחפת תמיד מהומה מוסיקלית. אם יש סצינה בסרט של קוסטוריצה שבה לא מעורבת, איכשהו, תזמורת כלי נשיפה, הרי שהיא תופיע בקרוב. בינתיים מסתובבות חיות בכל מקום ונדחפות לעלילה בהתמדה: תרנגולי הודו קסומים, דגים מרחפים, פילים גנבים, דובים משוטטים, להקות של אווזים. דיאלוג מלא רוך בין זוג אוהבים יכלול גם כלב הקורע ללא הפסק כרית מאחוריהם. אפשר לצפות בסצינה של שני גברים המדברים זה עם זה בשדה קרב חמש פעמים לפני ששמים לב שבזמן השיחה מצחצח אחד הגברים את נעליו בעזרת חתול, שמסרב לשתף פעולה.

הסרט היחיד שביים באמריקה, "חלום אריזונה" (1993), היה כישלון מסחרי, אף שזכה למעמד פולחני מסוים (הסרט, בכיכוב ג'וני דפ, ג'רי לואיס ופיי דאנווי, כלל סצינה יוצאת דופן שבה דפ ולואיס, לבושים כאסקימואים, מדברים בחיקוי מומצא של שפת האינואיט עם כתוביות באנגלית). היום קוסטוריצה אומר שאין לו כוונה מיוחדת לפרוץ לשוק האמריקאי. היו לו הזדמנויות. אחרי הצלחת "חתול שחור, חתול לבן" שיחרו לפתחו מפיקים ושחקנים אמריקאים, שהציעו לו שלל פרויקטים: עיבוד לספרו של גבריאל גרסייה מארקס, "סתיו של פטריארך", בכיכוב מרלון ברנדו ובהפקת שון פן; עיבוד של "החטא ועונשו" עם ג'וני דפ כרסקולניקוב מודרני שמנגן בס בלהקת פאנק-רוק מברוקלין; ועיבוד לספרו של ד"מ תומס, "המלון הלבן", שבו היתה ניקול קידמן להוטה להשיג את התפקיד הראשי. אבל המיזמים מעולם לא עברו את שלב התכנון, לא משנה כמה האנשים החזקים בהוליווד רצו לעבוד אתו.

קוסטוריצה מעולם לא הסתדר היטב עם אנשי הממון בלוס אנג'לס וניו יורק, וסרטו האחרון, "החיים הם נס", לא מתוכנן לצאת בארה"ב. הוא נוטה לצלם סרטים במשך תקופות ארוכות עד אבסורד, משכתב את הסרט וחושב עליו מחדש עד לדקה האחרונה. הוא נוטה להבהיר למפיקים שלא יזכו למעורבות כלשהי ביצירה, והוא נוטה לומר לבעלי העוצמה והכוח מה הוא חושב עליהם, מחשבות לא בהכרח ידידותיות.

"מה שיש לכם עכשיו באמריקה זה הוליווד שהיא רעל טהור", הוא אומר. "הוליווד היתה מקום מרכזי בהיסטוריה של האמנות במאה ה-20: היא שימרה את האידיאליזם האנושי. ואז, כמו כל מקום גדול, היא התמוטטה, והתמוטטה לתוך המנגנון הנורא ביותר בעולם. למה אני לא רואה היום מישהו כמו פרנק קפרה? מפני שאנשים כבר לא כאלה? אנשים לא השתנו כל כך ב-60 שנה".

סרט שיחמם אותך

קוסטוריצה צילם את "החיים הם נס", שמזכיר קצת את סרטיו של קפרה ("אלה חיים נפלאים", "זה קרה לילה אחד", "מר סמית הולך לוואשינגטון"), במערב סרביה, וכשגמר לעשות את הסרט החליט ליצור, פחות או יותר באותו מקום, כפר מתוך השממה. הוא אומר שהחליט להקים את הכפר - הכולל מסעדה קטנה, בית הארחה, בית קפה, גלריה, קולנוע תת-קרקעי וכנסייה אורתודוקסית, וכן 25 בתים נטושים שקנה והעביר לאתר - מפני שאיבד את עירו במלחמה ולכן רצה לבנות עיר משל עצמו. הוא אומר גם שהכפר עצמו הוא הסרט הטוב ביותר שעשה.

בעודו מתבונן מבעד לחלון במקום שיצר, קבוצה של מבני עץ פשוטים לאורך רחוב ראשי אחד, הוא אומר: "נמאס לי מדמוקרטיה. בדמוקרטיה, אנשים מצביעים בשביל ראשי ערים. רציתי לבנות עיר שבה אבחר את האזרחים". הוא מתבדח, אבל לא לגמרי. כמה ימים מאוחר יותר הוא הוסיף: "אני רוצה לשמר משהו, וגם לבנות משהו חדש - לבנות משהו בשביל אנשים, לא בשביל אומה, בלי גבולות ודעות קדומות. משהו נגד הייצור ההמוני, שהוא הסימן והסמל של כל העולם היום".

העיירה של קוסטוריצה נמצאת במרחק קילומטרים ספורים מהגבול של האזור הסרבי-בוסני של בוסניה, ואינה רחוקה מאוד מסרייבו. אבל אף שהוא מאושר כאן, במרחק קטן מעיר הולדתו, הוא לא מתכוון לחזור אליה. הוא לא ביקר בסרייבו מאז 92' ואומר שלעולם לא יחזור.

אף שב"החיים הם נס", יצירה שהיא גם מקברית וגם מלאת תקווה, גם מלודרמה קלאסית וגם קומדיה מטורפת, מפוזרים הגיבורים והנבלים באופן שווה - יש דמויות סרביות של פושעים רצחנים ותאווי בצע אבל גם סרבים הגונים, יש דמויות מוסלמיות בוסניות של קורבנות תמימים לצד רוצחים - נראה שהסרט לא שינה את דעתו של איש. הוא לא זכה לתשומת לב רבה באף אחת מהרפובליקות לשעבר של יוגוסלוויה, חוץ מאשר בסרביה. בשאר אירופה הוא התקבל בחום וחלק ראו בו צעד לעבר פיוס; ב"פרמייר" הצרפתי נקבע שהוא "קרוב לוודאי המרוכך והאופטימי מבין סרטיו של קוסטוריצה". אבל הוא לא השפיע על מי שמחזיקים בדעות נחרצות על "אנדרגראונד". מעריציו ואויביו של קוסטוריצה כבר בחרו את הצד שלהם. בעיני מבקריו, העובדה שקוסטוריצה לא הצביע על אשמתם של המנהיגים הסרבים היא מפגן של עיוורון מוסרי בלתי נסלח. בעיני מעריציו, זו דוגמה להתעקשות האנושית שלו לראות בני אדם בתור אינדיווידואלים.

קוסטוריצה מצדו אומר שהמבקרים לא מרתיעים אותו, ואין לו כל עניין שיורו לו איך ליצור אמנות. "המטרה שלי היא ליצור סרט שיחמם אותך", הוא אומר. "לתת לך קצת חום. העולם הרציונלי הזה הפך למקום שבו רק מה שהוא קר, מה שהוא קול, הוא טוב. האם אתה עורך את הסרט על בסיס הקצב של המודרניות, או על בסיס קצב הלב שלך?" *



אמיר קוסטוריצה. כולם חייבים לקנות! לכולם חייב להיות ג'יפ! כן, אפילו לי צילום: זאיה גאפיק



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו