בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"כמרגלית במשבצת וכקרסים בלולאות"

כמרגלית במשבצת
קובץ הסיפורים העברי בימי הביניים

תגובות

עלי יסיף. ספריית הילל בן חיים,
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 283 עמ', 75 שקלים

כל האומר כי הספרות העברית שברשותנו נכתבה לאורך שלושת אלפים שנה איננו חוטא לא בהגזמה ולא באמירה שיש בה מן הקלישאה. אף הביקורתיים שבין חוקרי המקרא יודו שבספר הספרים משוקעים גם מקורות שזמנם לפחות מימיו של המלך דוד, היינו בראשית האלף הראשון שלפני הספירה, ומאז הלכה הספרות העברית והתרחבה, התגוונה והתפתחה, עד שיכולים אנו, בראשית האלף השלישי לספירה המקובלת, לשרטט מפה מרתקת של שלושת אלפי שנות יצירה המקיפות את תולדות העם ואת קורותיו הנפתלות.

מפה זו תפתח ביצירה המקראית, תמשיך בספרות הבית השני לסוגיה (בחיבורים הקרויים "הספרים החיצוניים", בספרותה של כת מדבר יהודה ובבני דורם) ובספרות חז"ל המאוחרת לה (המשנה, התלמודים והמדרשים). והנה, לאורך תקופה קדומה זו נמצא בחיבורים שהגיעו לידינו את כל סוגי הספרות האפשריים - סיפורת ושירה, מחשבה וחוכמה, מוסר ונבואה, חוק והיסטוריה - כשהם לא פעם מעורבבים זה בזה. רק סביב המאה השמינית-התשיעית, בתקופתם של גאוני בבל וארץ ישראל, תיתן מפה זו ביטוי לצומת דרכים חשוב: תחילתה של התפצלות הכתיבה הספרותית לסוגים מובחנים בעליל. מכאן ואילך ייכתבו בנפרד, וזה בצד זה, ספרי דקדוק, סידורי תפילה, ספרי מחשבה, חיבורי פסיקה הלכתית, ספרי מסעות, יצירות של תורת הסוד, ספרות פרשנית או חיבורים היסטוריוגרפיים, ועוד הרבה כיוצא בהם, ובראש ובראשונה, לענייננו, מה שנהוג לכנותו כספרות יפה.

והנה, עיון בתוכניות הלימוד של בתי הספר התיכוניים שלנו, ובמידה רבה אף בזו הנוהגת באוניברסיטאות שבמדינת ישראל (שלא לומר מחוצה לה), מגלה כי במה שנוגע ליצירה הבלטריסטית זכתה שירת ימי הביניים - יצירתם של ר' יהודה הלוי, ר' שמואל הנגיד או, מאוחר יותר, ר' ישראל נג'ארה, וחבריהם הרבים - לתשומת הלב העיקרית. העיסוק הרב בשירה זו, של קודש וחול, מעורר את הרושם כי בכל התקופה שבין ימי הגאונים (רב סעדיה גאון, איש המאה העשירית, דרך משל) לבין סופרי ההשכלה של המאה הי"ט (י"ל פרץ, כדוגמה בלבד) לא השקיע עם ישראל מחילו ביצירות של פרוזה שנועדו לספק את יצרם של אוהבי סיפור וספר.

אך לא היא. ספרו של פרופ' עלי יסיף, איש החוג לספרות עברית שבאוניברסיטת תל אביב, גואל מתהומות השכחה ומביא לתודעת הציבור המשכיל חטיבה מרכזית ביצירה הסיפורית היהודית שנתחברה לאורך כאלף שנה: קובצי סיפורים עבריים שנערכו מאז שלהי תקופת חז"ל ועד מחצית המאה ה-19. חיבורים שונים, שמעטים שמעו עד כה את שמעם, מוצגים בחיבור שלפנינו במלוא הדרם, אגב דיון בסוגיות שונות שהם מעוררים והדגמת היסוד הסיפורי המשוקע בהם, בעיקר כביטויו במלאכת העריכה והאיסוף.

מתברר כי במקומות שונים (בבבל או באיטליה של המאות התשיעית-עשירית, באשכנז של ימי הביניים או בירושלים של המאה ה-19) נמצאו סופרים אשר מלאם לבם לכנס סיפורים שונים, להביאם זה אחר זה, לשבצם במסגרת חדשה "כמרגלית במשבצת" ולקשר ביניהם בדרכים שונות "בקרסים בלולאות" (כדבריו של בעל "ספר הזכרונות", בן המאה ה-14 באשכנז, המתאר את מלאכתו שלו, עמ' 221). על מלאכת השיבוץ של קבצים כאלה מבקש יסיף לעמוד, ואת האמירה הכוללת של משבציהם הוא מבקש להעלות מתוך פרי מעשיהם העומד לפנינו.

יסיף עסק בסיפור העברי של ימי הביניים (בעקבות מורו המובהק, פרופ' יוסף דן, אשר לו שמורה זכות הראשונים של עיסוק שיטתי בנושא זה) במאמרים שפירסם ב-25 השנים האחרונות, וכאן הובאו המאמרים בעיבוד ובעדכון, על פי סדר חיבורם של הקבצים שבהם הם עוסקים, כדי לשרטט תמונה שלמה ככל האפשר. מדובר במאמרים מחקריים, משופעים בהערות שוליים ובהפניות ביבליוגרפיות, המדברים על קובצי הסיפורים השונים, אך לא מביאים אותם במלואם, להוציא דוגמאות המתבקשות מן הדיון, וחיסרון זה התמלא בחלקו בפרסומים מקבילים שבהם העמיד יסיף לרשות ציבור הקוראים הן את "ספר הזיכרונות" (תשס"א) והן את "סיפורי בן סירא" (תשנ"ה), שניים מן החיבורים שהוא דן בהם בהרחבה בספר שלפנינו.

לאחר מבוא העוסק בראשיתה של הסיפורת העברית במזרח של ימי הגאונים, במעברה אל יהדות המערב ובדרכי גלישתה אל תוך הסיפור העממי של עדות ישראל של ימינו, דן יסיף בתופעת קובצי הסיפורים בספרות חז"ל, בתלמודים ובמדרשים - שבה הוא מוצא, בצדק, את הדגמים הראשוניים לתופעה שהוא דן בה. משם הוא נוסע עם קוראיו אל "תולדות בן סירא" שנתחבר בבבל של ימי הגאונים, אל "מגילת אחימעץ" של איטליה הקדומה, אל "ספר המעשים" ו"ספר חסידים" של אשכנז הימי-ביניימית, אל "ספר הזיכרונות" ו"משלים של שלמה המלך" משלהי ימי הביניים ולבסוף אל "ספר עושה פלא" של יוסף שבתי פרחי, יליד ירושלים של שנת תקס"ב. כל אחד מן החיבורים האלה נדון כראוי לו: מחברו, מגמתו, מבנהו, אופי הסיפורים שבו ומקורותיהם, דרכי שיבוצם וקישורם, זיקתו של החיבור אל התרבות הזרה שבה נתהווה (כגון אל סיפורי הקדושים שבעולם הנוצרי), ועוד כיוצא באלה סוגיות.

אין כאן ניסיון לכפות על כל פרקי הספר אופי אחיד, וטוב שכך, שכן היה בזה הרבה מן המלאכותיות. ניכר בדברים שהם נכתבו בנפרד, במשך זמן ארוך, אך עצם קיבוץ כל המאמרים תחת קורת גג אחת מאפשר לקורא להתפעם מגיוון היצירות, מהשאלות השונות כל כך שהן מעוררות ומשלל הנושאים, הצורות והמגמות המשמשים בהן. בין השיטין דן יסיף גם בחיבורים נוספים שלא זכו לפרק משלהם, כגון "חיבור יפה מן הישועה" של ימי הגאונים או ה"מעשה בוך" הכתוב יידיש של אשכנז הימי-ביניימית.

נדגים מעט מן העושר הצפון בין דפי הספר, תחילה באמצעות הפרק העוסק ב"ספר חסידים" (עמ' 213-166), ספר מוסר שנתהווה באשכנז של המאה ה-12-11. יש בספר זה קרוב לארבע מאות סיפורים, המשובצים בתוך דיון בסוגיות היסטוריות, חברתיות או דתיות, המאפיינות את החוג המוכר בשם "חסידות אשכנז". דיונו של יסיף בסיפורי הקובץ הזה כולל טיפול בזיקתו אל קובצי האקסמפלום האירופיים של ימי הביניים - חיבורים המבקשים להציג דוגמאות מופת של דרך חיים - בצד עיסוק באופיים הספרותי האנקדוטלי והצנום של סיפורי הקובץ הזה, בקשריהם אל הדת העממית מכאן ואל תרבות העילית מכאן, בדמותו של "החכם" כמעצב דרך חיים נאותה, ובתיאולוגיה שהם משקפים בבואם יחדיו.

מקום מרכזי נודע בסיפורים אלה ליסוד הדמונולוגי או הפנטסטי, כגון: "בעיר אחת היו עושות הנשים בערב שבת צורכי שבת. כי אם אחת עוסקה במטווה. ולאחר מותה ראה אדם בחלום ששורפין ידיה ועיניה כנעורת פשתן. אמר להם: למה אתם עושים כן? אמרו: זאת היתה עוסקת בערב שבת בפשתן ולא עסקה בצורכי שבת". בסיפור קצר כזה, המספר על התגלות שלאחר המוות אשר מטרתה להצביע על עקרון השכר והעונש ועל מעשה אחד הקובע את גורל הנפש בעולם הבא, נדחסה העלילה לממדים מינימליים, שמטרתם לחדד את הנקודה העיקרית של הסיפור ולשכנע את קוראיו ושומעיו ללכת בדרך הראויה. הקשר בין טוויית פשתן במקום הכנת צורכי שבת לבין שריפת אברי גוף "כנעורת פשתן" מדגיש בחדות את יסוד החטא והעונש ואת הקשר הישיר שביניהם.

והרי לנו דוגמה נוספת, הפוכה, למעשה אחר, והפעם כזה הראוי לשבח: "מעשה באיש אחד שהיה בדרך והודיע לאשתו באותו יום אשוב שאהיה אצלך. והאשה שידעה שיש לבעלה לבוא, הלכה לטבילה וטבלה. ואמר לה בעלה: כיון שטבלת קודם שבאתי, אתן לך זקוק (מטבע בעל ערך) שתקני בו מעיל. ואמרה לו: באותו זקוק תן לי רשות שאקנה ספר או אשכיר סופר שיכתוב לי ספר ואשאיל ללומדים שילמדו בו. והרתה וילדה בן וכל אחיו היו עמי הארץ כי אם (מלבד) אותו בן". זמן רב נדחס כאן אל שורות בודדות (מאז הודעת הבעל על שובו ועד שהילד גדל ונתברר טיבו), ולמרות הריתמוס המהיר שבו נע הסיפור לקראת מסקנתו המוסרית-החינוכית, לא מוותר המספר על דיאלוג מלבב בין בעל לאשה, ועל הדגשת הפער בין ציפיות הבעל (שאשתו תקנה בכסף בגד להתנאות בו) לבין מעשיה (בהפצת תורה). וכך הולך יסיף ועוסק בסיפורים רבים נוספים, מרביתם ארוכים יותר מאלה שהובאו כאן, תוך שהוא חושף את מלאכת הסיפור שלהם, את תפיסות העולם המשתקפות בהם, את דרכי קישורם להקשר שבו הם נתונים וזה לזה ואת הזיקה שבינם לבין העולם הימי-בינייימי האשכנזי-נוצרי שבו נתהוו.

לעומת זאת, ב"תולדות בן סירא", שנתחבר בבבל-עיראק של המאה התשיעית או העשירית (עמ' 96-76), נמצא סוג אחר של סיפורים, ועל כן דיונו של יסיף בקובץ זה נושא אופי שונה לגמרי. כאן הוא עוסק בשמו של החיבור, בקשריו אל דמותו העלומה של בן סירא (המוכר יותר כמחבר אחד מן הספרים החיצוניים של ימי הבית השני), בזמנו ובמקומו של החיבור, במבנהו ובמקורותיו (בעיקר מסורות מוסלמיות וזורואסטריות שרווחו במזרח), ביסוד ההומור הגס שבו, ובתבנית הדיאלוג המאפיינת חלק מרכזי שלו: סדרה של שאלות ששואל המלך נבוכדנאצר את בן סירא ותשובותיו הסיפוריות של הילד החכם הזה.

והנה דוגמה אחת (שאיננה מופיעה במאמר אלא בקובץ עצמו, שאף הוא פורסם, כאמור, בידי יסיף): "ועוד שאלו (נבוכדנאצר את בן סירא): מפני מה עורב הולך ברקידה? אמר לו: מפני שפעם אחת היה עורב הולך בדרכו כשאר כל עופות. נשא עיניו וראה יונה מהלכת וישרה הליכתה בעיניו, ורצה הוא להלוך כך ולא היה יכול לכווין הליכותיה. נתנו כל העופות עיניהם להתלוצץ ממנו. ושמע העורב ונתבייש וחזר לדרכו הראשון ולא יכול שכבר שכחו. וכיוון שראה כך התחיל לרקוד ועד עכשיו הוא הולך ברקידה. אמר לו נבודכנאצר: ברוך מגלה עמוקות, שגילה סודו לעמו ישראל".

מה רב המרחק בין סיפור זה לבין סיפורי ספר חסידים, ששניים מהם הובאו לעיל! בצדו של סיפור אטיולוגי זה נמצא ב"תולדות בן סירא" גם סיפורים נוספים המסבירים מדוע נבראו יתושים בעולם ומדוע אין שיער על חוטמו של השור, ועוד כיוצא באלה. וכשוני שבין הסיפורים כן אופיים השונה של דיוניו של יסיף בקבצים שמהם נלקחו. והוא הדין בשאר פרקי הספר. כאן יעסוק בנובלה ושם בז'אנר הצוואה, כאן במאגיה, דמונולוגיה וכשפים ושם בסיפורי קרבות ונדודים, כאן במשלים וכאן בהרחבת אפיזודות מקראיות (כגון סיפור יוסף ואשת פוטיפר) ברוח זמנם של המרחיבים, והכל עושה יסיף בלשון בהירה וקולחת, בתוך הקפת הסוגיות העומדות לדיון ומיצוין.

אמת, הקורא בספר, המבקש גם להכיר את הסיפורים גופם, נותר לעתים רבות כשחצי תאוותו בידו. פעמים רבות מביא יסיף רק את תוכנו של הסיפור (כגון "בן שאין לו ניסיון במסחר קונה אונייה ריקה, מגלה בה אוצר גדול ובת מלך, שהוא מגיירה ונושא אותה לאשה", עמ' 260) או "בן הממלא צו אניגמטי של אביו שלא יעזוב את בית הכנסת קודם גמר התפילה, אף אם סיים תפילתו, וכך הוא ניצל מעלילה שהעליל עליו המשנה למלך, אשר מושלך לכבשן האש במקום הבן שהיה מיועד לכך", עמ' 152), ולעתים מובא רק שמו של הסיפור ("חמור משתין בהשתנת חברו", עמ' 84), "הפרה שלא רצתה לחרוש בשבת" (עמ' 141) או "מעשה האשה שחציה העליון כצורת בהמה" (עמ' 269) וחיסרון זה חייב להביא את הקורא המתעניין לעבור מספר מבואי חשוב זה שלפנינו אל קובצי הסיפורים עצמם, במיוחד אלה שכבר נתפרסמו ברבים. העושה זאת יגלה עולם מופלא ורב קסם, הממלא פער בלתי מוצדק בידע שלנו על תולדות הסיפורת העברית על מלוא רבדיה ורוחבה.

פרופ' אביגדור שנאן מלמד בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו