בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כי חולף היפה, מת אשר בא עד שלמות

תגובות

בליצאון לבנות ע"ש היינריך פון קלייסט בעיר-הולדתי פרנקפורט ע"נ אודר לימדו אותנו להעריץ את שילר. סוער-ופורץ, מבטו מופנה לגבהים, מאמין בטוב שבאדם, לוחם אמיץ למען היופי והחירות. גבה-קומה, תמיר ובהיר כראוי למשורר גרמני, זיקים של נחישות ושאר-רוח ניתזים מעיניו הכחולות. בז לחולי הפושט בגופו וסוחט מן המוות, בכוח-רצונו בלבד, כמה וכמה שנות יצירה החורגות מן המכסה הקמצנית שנקצבה לו.

קראנו בדבקות את המחזה "וילהלם טל" והתמוגגנו מחירוף-הנפש של העם השווייצי במלחמתו נגד העריצות, בלי לנחש שבלשכת הפיהרר כבר התגבשה החלטה לאסור את המחזה להצגה וללימוד בבתי הספר משום קונוטציות בלתי רצויות. גם לנו קצת קשה היום עם "וילהלם טל", אם כי מסיבות אחרות. כל-כך הרבה פארודיות מצוינות חוברו על הטקסט הזה, עד שקשה שלא לקרוא אותו כפארודיה של עצמו - נטייה שהאינפלציה באמרות-כנף שנתבלו מסייעת לה במידה רבה: "איש-חיל על עצמו חושב אחרון". "לתום-הלב יש רע בשמים". "מה שהיד בנתה, תוכל גם למוטט". "גרזן בבית מייתר את הנגר". "גם איש חסיד אינו זוכה לשקט, / אם השכן הרע איננו מתרצה". ועוד ועוד.

שעה שאנו משחזרים את דרכו של המחבר ממחזה זה, האחרון שהשלים, בחזרה אל מחזות-הביכורים, אנו נתקפים געגועים על הפרוזה הסוחפת, העסיסית, המתובלת עד שריפת-הלשון של המחזות "השודדים" ו"מזימה ואהבה". המעבר אל החרוז הלבן, שהתחולל ב"דון קרלוס" והצטייר בעיני שילר כהמראה נועזת אל הפיוטי והנשגב, מעורר בנו היום ספקות מסוימים, אם כי קשה להתכחש ליופי הרב שבא לעולם בעטיו (מי אינו מוכן לחבור אל הנער טוניו קרגר החש "מין זעזוע, כאילו משהו מתפקע..."*, שעה שהוא קורא על פיליפ השני מלך ספרד, היושב בודד בחדרו וממרר בבכי?). בקצה האחר מיטיבים החרוזים הבוטים ב"מחנה ולנשטיין", יותר מכל השתלחות בפרוזה, לשקף את הגסות העצלה של צבא חונה וחיילים חסרי משימות.

"ולנשטיין" על שלושת חלקיו נשאר מחזה גדול עד היום. עם כל האנחות הקורעות-לב על ארבע שנים שבוזבזו במחקרים היסטוריים - על מלחמת שלושים השנים ועל תנועת השחרור של עמי השפלה - משכיל המחזאי שילר, באילוף המבט לראייה צלולה של קונסטלציות פוליטיות, להפיק מן ה"בזבוז" את מירב התועלת גם לאמנותו. מה שמתחדד במחזה הזה ומחריף את מורכבותו הוא נטייתו של שילר לבנות את עלילותיו סביב גיבורים שאינם גיבורים. הדוכס ולנשטיין הוא בעל חזון, אומץ-לב וקסם אישי שאין לעמוד בפניו, אבל הוא גם אנוכי, יהיר, חסר שיקול-דעת וחסר כוח-הכרעה - איש שגזירת כישלונו ומותו נטועה בתוכו.

לו אבריו המתכלים - לב, ריאה, כבד ומרה - היו עומדים לו לשילר עוד כמה חודשים, היה "דמטריוס", המחזה המציב את מחברו בלב-לבה של בעייתיות בת תוקף, זוכה, מן הסתם, להגיע לידי גמר. בעייתו של דמיטרי היא בעיה של זהות: כל עוד הוא מאמין שהוא בנו של הצאר ויורש-העצר הלגיטימי, הכל מאמינים בו; ברגע שמתחוור לו שנקלע לרשת של תרמית וזכותו על הכתר בשקר יסודה, כוחו סר, חזונו מסתאב וגורלו נחתך. זו גם בעייתו של שילר: ספקותיו ביחס לעצמו ולכוחו חותרים תחת עבודתו היוצרת. התמקדותו המתמשכת בעיון הפילוסופי מקשה על כנפי השראתו הפיוטית להמריא בחופשיות. האין הוא נוכל כדמיטרי: הוגה המתחזה למשורר? בעתות של הסתלקות השכינה יש שהוא מושך הלאה ביגיעה ובייסורים, ויש שהוא מציית למצפונו ולעייפותו וחדל.

אחרי איטליה ("הכלה ממסינה"), ספרד ("דון קרלוס"), גרמניה ושכנותיה המרכז-אירופיות ("השודדים" "מזימה ואהבה", "ולנשטיין"), צרפת ("הבתולה מאורליאן"), אנגליה ("מריה סטיוארט") ושווייץ ("וילהלם טל"), פותח שילר לפני קהלו בפרגמנט-הפרידה שלו ממרחביה הכבירים של רוסיה. האיש הזה, שמעולם לא עזב את ארצו ולא התאווה לעוזבה (נופי דמיונו נראו לו קוסמים יותר מכל מציאות גיאוגרפית), היה בלבו אמיתי. בשנותיו האחרונות שיחק בשני פרויקטים דרמטיים מסחררים בתעוזתם ובחדישותם, שלא הספיק עוד לקדמם לשלב של מימוש. הראשון בהם חובק-עולם במלוא מובן המלה, כי מקום התרחשותו הוא הים במרחביו.

מדובר בדרמה שבה כל המוטיווים המרתקים של מסע-בימים, מצביו ומנהגיו של חוץ-אירופה והגורלות והמאורעות הכרוכים בהם מקושרים זה אל זה ביד מיומנת. עלי לגלות את נקודת המוצא שממנה הכל נובע ומתפתח - אירופה, הודו, מסחר, הפלגות, ספינה ויבשה, פראות ותרבות, טבע ואמנות.

מקום העלילה של הפרויקט האחר, "המשטרה", הוא היפוכו של הראשון: לא מרחבי ים הנפתחים אל אופקים רחוקים, אלא "האוקיינוס העצום, הדוחק" של הכרך פאריס.

עלילה מתרקמת סביב פשע מחריד, סבוך עד-אין-התר, המשלב זו עם זו משפחות רבות ועם התקדמות החקירה נעשה מורכב יותר ויותר ומביא עמו גילוי אחר גילוי. נושא המחזה משול לעץ ענקי, שענפיו המסתעפים נכרכים סביב ענפים אחרים וכדי לעוקרו משורש צריך לחרוש את כל האזור. כך נחרשת פאריס כולה, ושלל מינים של קיום, שחיתות וכיו"ב נשלפים מן התחתיות ונגררים אל האור. מצבים ואירועים קיצוניים שבקיצוניים, החורגים כליל ממוסכמות המוסר, מוצגים בשיאיה המחודדים ביותר. טוהר-לב תמים ושחיתות הנוגדת את כל חוקי הטבע, שלווה אידילית וייאוש קודר.

מחזאי איפוא, היסטוריון, פילוסוף, מחברם של סיפורי מתח פסיכולוגיים ("עבריין מחמת כבוד אבוד","חוזה הרוחות"), מבקר-ספרות, עורך ומו"ל של כתבי עת ספרותיים, מרצה בלי-חשק לפני סטודנטים מפחידים בידענותם, ולהשלמת התמונה: רופא צבאי - מקצוע שרכישתו והעיסוק בו נכפו עליו בפנימייה הצבאית שבה העביר את נעוריו בשעבוד ובמרי.

ומה על שילר מחבר השירים? גתה - כך מספרת עדה המקורבת לשני המשוררים-הידידים - לא ראה בשיריו של שילר שירים כל-עיקר (אבל היא ממהרת להוסיף, שלא גילה לידידו אף טפח ממחשבות-כפירה שכאלה, "כי היתה בו הרבה יותר התחשבות-שברוך משסבורות הבריות. שילר היה נוקשה ממנו לאין-ערוך").

לנוכח יצירי הפיוט המלוטשים הללו של שילר, יפי הצורה והמבע, שמחשבות, נטיות-לב או מראות-טבע מתגלגלים בהם לידי רעיונות מהוקצעים, נתונים מראש, אנו מבינים לרוחו של גתה, גם אם לא נזדרז להסכים עמו בפה מלא. אשר לתוצרי לוואי מסוג שירי "הגחמה והסאטירה", זכותם העיקרית בהפרכת הטענה ששילר היה חסר חוש-הומור.

נותרו הבלדות: "האמודאי", "הכסיה", "טבעת פוליקרטס" וכיו"ב, שדקלומן על אינסוף בתיהן לפני קהל קשוב ומתפעל היה לנו בימים-משכבר מקור של עונג וגאווה. נראה שמאז חדלו הילדים ללמוד שירים בעל-פה, גם לבלדות של שילר אין עוד עתיד, אפילו בארץ מוצאן.

סוס-הקרב הבדוק שלי מימי ילדות, "הערבות", סיפורה של ידידות עזה ממוות, לא נמצא ראוי בידי המשורר הנס מגנוס אנצנסברגר להיכלל בכתבי שילר בעריכתו - השמטה שמנעה ממני למלא את החורים שניבעו בזיכרוני ברבות השנים. גם שירו המפורסם ביותר של שילר, "הפעמון", נידון בידי אנצנסברגר להישאר בחוץ - אולי מתוך התרשמות מהתנהגותם של האחים שלגל, שבעת הופעתו הראשונה של השיר ב-1799 התגלגלו על הרצפה מרוב צחוק על פניני לשון אלה ואחרות (אגב, השמטה אחרונה זו עלתה לו לאנסצנסברגר ביוקר, מאחר שנתבע על-ידי קהל-לקוחות זועם למלא את החסר בהדפסה מיוחדת ולספקה לכל דורש חינם אין-כסף).

ידו המצנזרת של העורך נעצרה לפני ההימנון "אל השמחה", שהלהיב את בטהובן לפינאלה של התשיעית. אך דווקא על השיר הזה יצא קצפו של שילר עצמו, כפי שאנו קוראים ברוב-הנאה במכתב אל הידיד ובעל ההקדשה כריסטיאן גוטפריד קרנר:

ה"שמחה" היא, על-פי הרגשתי כעת, לקויה-בתכלית; וגם אם היא ניחנה בלהט-רגש כלשהו, מדובר בשיר גרוע לכל דבר. את שלב היצירה שהיא מייצגת היה עלי להשאיר מאחורי באופן מוחלט, כדי להגיע להישגים נאותים. אם היא זכתה בכבוד ליהפך למעין "פיוט עממי", הרי זה אך ורק מפני שהיא עונה על הטעם הקלוקל של הזמן.

אבל יש לו לשילר אלגיה קצרה, "נניה" (קינת מתים רומית), הנמנית עם אוצרי הפרטי ביותר של שירים נאהבים. היא פותחת בקביעה הטראגית שאין כמונו מנוסים בה: "גם היפה מות ימות", ואלמלא ברהמס שהלחין לה מוסיקה ספק אם הייתי עולה על עקבותיה. היא עמוסה לעייפה רמיזות מיתולוגיות, אבל בלעדיהן לא היינו זוכים לשורות הסיום, המפגישות בין פרידריך שילר לבין בן-חסותו הצעיר פרידריך הלדרלין:

ראו, בוכים האלים, כל האלות בוכיות הן,

כי חולף היפה, מת אשר בא עד שלמות.

גם היות שיר-קינה בפי ה�אהבת נפלא הוא,

כי השגור בלא צליל יורד אל ארץ-תחתית.

* תירגמה נילי מירסקי.




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו