בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"Alle Menschen werden Brueder"

מה טבעי יותר מכך שהאיחוד האירופי בחר ב"אודה לשמחה" של שילר כהמנון של מדינת השובע הגדולה הזאת?

תגובות

פרידריך שילר מת בן חמישים. יצירתו הענפה (דרמה, שירה, הגות) מילאה תפקיד מרכזי בהתהוות הספרות הגרמנית ובעצם גם בהתהוות הלאומיות הגרמנית, שלא היתה עדיין בנמצא בימיו. כתיבתו ההגותית הושפעה מקאנט, וחלק חשוב מחייו עבר בצל השפעתו של גתה. שילר נשאר רחוק מן הקורא העברי - בניגוד לקאנט, הגל, מרקס, ניטשה או פרויד וגם בניגוד לגתה, ברכט, קפקא ואפילו ביכנר. חובבי האופרה יכולים להתנחם במקום שתופסים "דון קרלוס", "וילהלם טל", ואפילו "הכלה ממסינה", אופרות שמקורן במחזותיו. ואולם אופרות, מרגשות ככל שיהיו, אינן אלא מעשה חניטה, מקום שבו אתה עד להכחשה: להתרגש מעוניו המרוד של ווצק באופרה הנצפית על ידי עשירים ועשירים יותר. מה יכולים מחזות החירות של שילר לומר לנו בעידן שבו הדיכוי מוכחש, וכאילו החירות הושגה כבר והמחסור אינו חוגג סביב סביב?

היצירה היחידה מאת שילר שהופיעה בעברית בשנים האחרונות היא התרגום לעברית של ניצה בן ארי ל"השודדים" (1781), מחזה חסר ערך אסתטי לקורא בן ימינו. לבד מן הערך ההיסטורי התיאטרוני שלו (הוא היה מודל למחזות רבים במחצית הראשונה של המאה ה-19), ולבד מן הערך ההיסטורי הכללי (ההיסטוריון האנגלי אריק הובסבום מביא אותו בתור דוגמה להווי הפושעים, לאורך המאה ה-17 וה-18), מה יש בו? לא הרבה. מצד שני, מבקר אחד הרחיק לכת וכתב: "היום נולד שייקספיר הגרמני". וגם האחרים התלהבו. מדוע הבחינו מבקרים בני זמנו של שילר במה שאנחנו היינו מחמיצים היום - אילו היה זה המחזה היחיד שהניח המחזאי אחריו? מה היה "הניצוץ" שאיפשר, אי אז לפני המהפיכה הצרפתית, להבחין בחשיבותו של שילר?

ברכט יכול להעניק תשובה כזאת. ב-6 בדצמבר 1952 רשם ביומנו זיכרון רחוק: "רציתי רק לכתוב משהו דרמטי כמו 'השודדים' וגיליתי"... כאן נפסקת השורה ואיננו יודעים מה גילה ברכט כאשר רצה לכתוב בימי נעוריו משהו כמו "השודדים". שנתיים לפני כן, ב-22 בדצמבר 1950, כתב ברכט: "עיבדתי במהירות את 'המורה הפרטי' של לנץ בשביל ה'ברלינר אנסמבל'. המחזה הזה ישב לי בתודעה זמן רב - ובחריפות - עדות ל-Misere הגרמנית. לעומתו ניצב רק 'השודדים', שבו אדם, כדי להישאר אדם, צריך להפוך לשודד. כאן (ב"המורה הפרטי") צריך האדם, כדי להיות מקובל בחברה, להסתרס". אפשר למצוא בדברים הללו מעין הסבר מדוע ברכט, במזרח-גרמניה, בשיאה של התקופה הסטליניסטית, העדיף מחזה על סירוס כדרך הישרדות, על פני מחזה על אודות התנהגות פורעת חוק כדרך הישרדות.

אכן, להיות חלק מהגמוניה פירושו רפרטואר אחד; מאבק נגד ההגמוניה, פירושו רפרטואר אחר. ובמלים אחרות: להיות חלק מההגמוניה פירושו להיזקק לקלאסיקה. ברכט, מן הרגע שבו קיבל מן המדינה תיאטרון, פנה לעבד קלאסיקה, דבר שאותו לא עשה אף פעם בהיותו אופוזיציונר: לא רק את "המורה הפרטי" עיבד, אלא גם את "אנטיגונה", את "דון ז'ואן", וגו'. את מחזותיו המהפכניים מהשנים שקדמו למלחמה, משנות המאבק בתוך גרמניה, אפילו את אלה שעדיין לא בוצעו, גנז דווקא עכשיו כאשר היה "אדון לגורלו".

שילר עשה דרך מקוצרת דומה לזאת. הוא החל את הקריירה שלו כקצין צבא בסוף המאה ה-18. בצעירותו, בשטוטגרט, לילה אחד, אוהבים הביוגרפים לספר, שנה לפני שכתב את "השודדים", נאלץ לחזור בכוחות עצמו ממשתה, מפני שהיה שתוי מכדי לזכות בהסעה בכרכרת הדוכס מווירטמברג, שהוצעה לקצינים הפיכחים. כמה שנים לאחר מכן הורה לו הדוכס להפסיק לכתוב ספרות והוא המשיך לכתוב בסתר, אבל ערק מהצבא. שילר הוא העריק המפורסם ביותר בעידננו (וספק אם יש משהו מוזר יותר מפולחן ממלכתי גרמני לעריקים, במלאות מאתיים למות העריק). גם את שילר הסעירה המהפיכה הצרפתית, וב-1792 קיבל, שלא בנוכחותו, אזרחות כבוד מן האסיפה הלאומית של צרפת. צרפת המהפכנית, כמו "המארסייז" שלה, הסעירו את הדמיון בארצות רבות. בגרמניה נהפכה התקווה הזאת לייאוש. הרי "המארסייז" הובא על כידוניו של נפוליאון. גם שילר הפנה את גבו למהפיכה.

ב-1785 כתב את האודה "על השמחה", ובהרבה מאוד אופטימיות חרז (בתרגום לא חרוז ולא שקול): "שמחה, קרן-אלים יפה / בת האליזיום, / אנחנו נכנסים שיכורי אש / אל משכן קדושתך השמיימי! / הפלא שלך שוב קושר / את מה שפירקה חרב המנהג; / קבצנים יהיו אחיהם של נסיכים, / במקום שנשארו כנפייך העדינות". ב-1793 כתב שילר מחדש את השיר. אין כאן עניין גדול, אולי מין עדות להיחלשות הלוחמנות שלו, קרוב מאוד למרכז התרבות של הגרמנים בוויימאר של גתה. ההרגל שבגירסה הראשונה כבר אינו "חרב", והקבצנים אינם נזכרים. במקומם ובמקום הנסיכים נכתב: "כל בני האדם יהיו אחים". ובכן, על השיר הזה עבד בטהובן משנת מותו של שילר עד 1824, ובסופו של דבר יצר את פרק המקהלה של הסימפוניה התשיעית שלו.

מי שמבקש להרגיש משהו ממשב החירות בגרמניה של סוף המאה ה-18, או ראשית המאה ה-19, עליו להקשיב לפרק הסיום החמישי בסימפוניה של בטהובן, הפרק ה"נוסף" לארבעת הפרקים המסורתיים, פרק שאינו יכול להסתפק במוסיקה הכלית והוא "אנוס" להתפרץ ולהתגלם בקול האנושי, ש"ממנו יצאה" המוסיקה למסעה ההרמוני.

בטהובן הקדים שלוש שורות מדוקלמות לבית הראשון של האודה. וכך מדקלם זמר הבס, בטרם יפנה לאודה: "הה, חברים, לא הצלילים האלה! / הבה ננגן צלילים מענגים יותר / ומלאי שמחה יותר" (התרגום חופשי). ואז מתחילה האודה. התזמורת מנגנת וזמר הבס שר "שמחה", והמקהלה עונה לו כמעט בצווחה, "שמחה", ושוב פורץ הבס לתוך המנגינה, מנגינה ששום ציניקן לא ייקח את התשוקה הגדולה הבוקעת ממנה: "שמחה, קרן אלים יפה / בת האליזיום, / אנחנו נכנסים שיכורי אש / אל מקום קדושתך השמיימי! / הפלא שלך שוב קושר / את מה ששיסע ההרגל; / כל בני האדם יהיו אחים, / במקום ששרדו כנפייך העדינות".

ארבע השורות האחרונות בבית הראשון נהפכות ל"פזמון חוזר", רועם - "כל בני האדם יהיו אחים", Alle Menschen werden Brueder - וחלק מן המקהלה שר אותן בעקבות זמר הבס; הבית הבא הוא דואט, ומקהלה גדולה יותר, ואחר כך טריו, ואחר כך קוורטט, עד לסוף, בעוצמה הולכת וגוברת של חגיגיות, התפרצות הולכת וגוברת, של הימנון המושר מן הבימה אל הקהל באולם. לא, אין זה ה"מרסייז", ולא "האינטרנציונל", ההימנונים הגדולים של החירות האנושית (שנועדו להיות מושרים מהאולם, מהרחוב, מהכיכרות, לא מהבימה). אבל מושג החירות מתגלם בפרק הזה של בטהובן-שילר בשגב של מוסיקה וטקסט.

האם אי אפשר להבין משהו מהאופוריה ההיא? וכלום לא היה זה שילר, שכתב ב"על הנשגב" שלו, כי החירות פירושה, "לבטל מכל וכל יחס-כוחות שכולו לרעת האדם, ולאיין מעיקרה, מעצם מושגה, את הכפייה שעליו להיכנע לה בפועל"? להתכחש לדיכוי, לחוג את החירות, כאילו זו קיימת, הנה ההמלצה של היות מוסרי, על פי שילר. והאודה לשמחה שבסוף הסימפוניה התשיעית מדגימה זאת טוב מכל, על האירוניה הגלומה בביצועיה הגרנזיוזיים באולמות הקונצרטים הגדולים של אירופה. תזמורות ענק ומקהלות מופלאות וזמרי אופרה גדולים שרים לקהל מדושן באולם את האודה על השמחה. ולמה לא ישמחו? ומה טבעי יותר מכך שהאיחוד האירופי בחר במנגינה הזאת כהימנון של מדינת השובע הגדולה הזאת?



אנדרטת שילר בכיכר ז'נדרמנמרקט בברלין



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו