בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הודו לה' כי טוב

האם ניתן לנסוע להודו כדי לפגוש את הדלאי לאמה במקדשו ולדבר אתו על אנשים, אהבה ואפילו על סקס? ניתן גם ניתן, כל עוד בני שיחו הם הרב מרדכי גפני מצד אחד, ומחבר כתבה זו מהצד האחר. דיווח ממסע לגילוי עצמי שתחילתו בשטיחי אנשים בדלהי וסופו בפרספקטיווה באלנבי

תגובות

גם משה וגם בודהא גדלו ללא אהבת אם, וכנראה כמהו אליה כל חייהם. בודהה התייתם בגיל צעיר, משה העולל קיבל כרטיס בכיוון אחד לשיט על הנילוס. שניהם גדלו בארמון כנסיכים מפונקים. שניהם יצאו החוצה מהחממה המלכותית, ונדהמו לפגוש בסבל של בני עמם. שניהם פנו לעשות מדיטציה משך שנים רבות, בודהה מתחת לעץ, משה במדבר במדיין.

זה הדמיון בין שני ענקי הרוח האלה. אך מהם ההבדלים? ואם אין הבדלים, אז למה אני לא בודהיסט?

אני מתכוון לנסוע להודו לשבועיים. למצוא את עצמי בזריזות. ולחזור כמה שיותר מואר כמה שיותר מהר.

שיחת ירושלים-טיבט

למחרת חג הפסח, ביום ראשון בשש בבוקר, אני אוסף את הרב מרדכי גפני מבית המדרש שלו בשכונת עג'מי ביפו. בלתי אפשרי לקטלג את הרב גפני, הוא בוודאי לא רפורמי, אבל גם לא אורתודוקסי קלאסי. הוא ספונטני, אקסטטי, עמקן, צחקן, אוהב ומחבק את כולם. הוא נחשב עילוי, תלמיד חכם והוגה מקורי. יחד עם החברותא שלו לזוהר, אברהם לידר, הוא הקים את "בית חדש" - תנועה רוחנית ארצית, הכוללת מכון מחקר ותוכנית הסמכה לרבנות ומדברת אל לבם של אלו שאינם מוצאים את סיפוקם בעולם הדתי הממסדי. רבים מתלמידיו הינם חוזרי הודו למיניהם.

הרב הוא גם שותפי לתוכנית פרשת השבוע בערוץ 2, בדרך כלל הוא מפרשן ואני מהנהן. כמה שבועות לפני כן הוא בישר לי על דיאלוג גדול, "ירושלים-טיבט", שהוא עומד לקיים עם חבר שהכיר בכנס של אנשי דת בבית הקיץ של האפיפיור, ושאל אם אני רוצה להיות המתווך. שמו של החבר הוא טנזין גיאטסו, הידוע יותר בכינויו הדלאי לאמה - הים הגדול של החמלה, שומר הלוטוס הלבן, המביט מטה ברחמים.

על פי המסורת הדלאי לאמה ה-14, שב-6 יולי יהיה בן 70, הוא גלגול נשמתם של הלאמה ה-13 ובעצם של כל הלאמות שהיו לפניו. הוא "בודהי-סאטווה" - נפש שמרוב חמלה ואהבה לא מסכימה להשתחרר ממעגל הסבל האנושי, אלא נשארת בו כדי לעזור לאחרים לתקן את עצמם. הדלאי הוא לא רק המנהיג הדתי של העם הטיבטי אלא גם המדיני, ועל מאבקו להידברות בדרכי שלום עם סין זכה בפרס נובל לשלום ב-89'. הוא אישיות נערצת בכל העולם ומיטב כוכבי הוליווד משחרים לפתחו. עבור מאמיניו, המכנים אותו "קונדון", הוא יותר מאשר האפיפיור לקתולים. הוא המלך-האל. הוא עצמו העיד בעבר שהוא "פשוט בן אדם, במקרה טיבטי, שבחר להיות נזיר בודהיסטי".

על הטיסה לירדן, ממנה נמשיך לדלהי, ישנם שלושה ישראלים בודהיסטים שעולים לרגל לדהרמסלה, העיר בצפון הודו שבה שוכן מקדש הדלאי. הרב גפני מיד מזמין אותם לקבלת שבת שהוא עומד לערוך שם. הם נרתעים. זה נשמע להם יהודי מדי. הם לא צריכים את זה. הם כבר רוחניים מאוד בלי זה, כבר עשו ויפסאנה ויש להם קטורת והכל.

"כבוד הרב, למה דלאי? למה עכשיו?" אני שואל אותו. "היום הבודהיזם הטיבטי פורח בעולם המערבי", הוא אומר, "ולכן שיחת ירושלים-טיבט היא השיחה הרוחנית של הדור. כמו שבזמנו היתה שיחת יוון-ירושלים, באמצעות הרמב"ם ששוחח בכתביו עם אריסטו".

ולמה בודהיזם?

"הבודהיזם הטיבטי קרוב מאוד ליהדות משאר הדתות. אמנם מושג ה'אלוהים' בבודהיזם הוא שונה מכפי שאנו מבינים אותו על פי היהדות המקראית. לא מדובר באלוהי התנ"ך המרעים בקולו ונוזף בכולם. אין להם אל חיצוני שהוא מעל הטבע. הוא לא חיצוני לבריאה, אלא נמצא בפנימיות. מהבחינה הזו הבודהיזם קרוב לחסידות. מבחינת העבודה הפנימית, העבודה על עצמך, תוך התעלמות כמעט מלאה מהמציאות שסובבת אותך".

ברור לך שכל הרבנים החרדים יקפצו עליך שאתה נפגש עם עובדי אלילים.

"מי שטוען ככה פשוט לא מבין את הבודהיזם, הוא מדבר מבורות. הבודהא הוא בן אדם, הוא לא אלוהים, על כן ברור שגם הפסל שלו הוא לא אלוהים, אלא רק סמל. לכן אין פה עבודה זרה".

סרט המתח של הנסיעה

המלון שלנו נמצא בשכונה טובה בניו דלהי, מה שאומר שאנשים לא גרים ברחוב אלא בדירות מפוחמות ומוזנחות. קונאט פלייס, מהמפוארות שבכיכרות העיר, נראית כמו כיכר המדינה ובמיוחד כמו כיכר הלחם שבתוכה. האיסטניסיות גואה בי. אני ניזון רק מאגוזים ומים סגורים הרמטית.

בלילה אנו יוצאים למסע בדלהי העתיקה. בלילה לא צפוף פה, רק 7.3 הודים למטר מרובע. וכולם מסתובבים בחבורות ברחוב. מבדידות הם לא סובלים פה. במערב האנשים מרגישים לבד בתוך וילות, פה הם ישנים שניים-שלושה בתוך עגלת סבלים קטנה ולא נראים עצובים במיוחד. קשה למצוא הודי דיכאוני, מכור לפרוזאק ודומיו. אין להם פנאי לזה.

שטיחים של אנשים ישנים באיי התנועה. נהגי מוניות התלת-אופן ישנים ברכביהם. מדהים איזה שיווי משקל צריך כדי לישון על כיסא של אופניים.

למחרת אנו יוצאים לדרך, במונית הכי יקרה שמצאנו, העיקר לצאת מהמקום הזה. הנסיעה בכבישים בהודו היא כמו סרט מתח. אתה צופה ולא מאמין על ההתפתחויות בכביש, מחכה לקתרזיס שיטהר אותך מהפחד. סרט מעולה. הכל יכול לקרות. נסיעה נגד כיוון התנועה, סטייה מהדרך ממש כחוט השערה לפני שאופנוע, עליו משפחה שלמה, נמחץ עליך.

לזכות הנהגים ייאמר שהם מרגישים את האוטו. קרוב לוודאי שהם גרים בו. הרכב הוא חלק מגופם וכך הם מתנהלים בכביש כמו ברחוב, בבלגן סבלני מתון וחייכני. לא שאין תאונות. יש פה ושם אוטובוסים הפוכים על הכביש. אבל גם אותם מקבלים בשוויון נפש.

על רבים מהרכבים יש שלט "צפור בבקשה". בנהיגה, אין כמו חוש השמיעה. בישראל כל צפירה כזו יכולה להוציא את הנהג המצופצף מהאוטו ולעורר תקרית דמים. פה זה עניין משמח, בעליזות הם צופרים זה לזה. אתה יכול לטעות ולחשוב שהנסיעה היא מחרישת אוזניים, עד שאתה מבין שהצפירה היא אמירת שלום.

במסעדת "פועלים" שבצדי הדרך אנחנו נזהרים מלהיכנס לבור המצחין שמכונה "שירותים". פר גדול אדיש צועד פנימה. נחשו מי בא לסעוד. הם מאכילים אותו בצ'פאטי טריים, והוא בתגובה מגיר הרבה ריר והולך לו לאטו עם פמליית 200 הזבובים.

הנהג פאבלו, הינדי חתיך שדומה לאייל גולן, נוסע יום יום את הדרך הזו, 13 שעות רצוף. הוא מספר שהאל האהוב עליו הוא גאנש, האל השובב בעל ראש הפיל. גאנש הוא האליל הכי פופולרי בהודו. הוא זה שאחראי על השיגועים ועל הקומבינות.

חצינו את המדינה העשירה פונג'אב, את המדינה הענייה אוטר פרדש והנה אנחנו כבר בצפון, במדינת הימצ'ל פרדש - גן העדן של הודו. מזג האוויר הרבה יותר נעים. כלומר, האוויר זז. בדלהי זה אחרת, שם היתושים מחזיקים את האוויר בשיניים.

מתחילים לטפס בהימלאיה. פאבלו עייף מאוד, לא ישן כבר שלושה ימים. הרב גפני נחלץ לעזר ומעודד אותו בשירי קודש וגם באלו של סיימון וגרפונקל. פאבלו לא שמע עליהם, אבל הוא מתעודד, וגם המסאז' הקל בכתפיו שמעניק לו הרב מסייע לו לא להירדם לגמרי.

הסיבובים המפותלים מתחילים. דהרמסלה נמצאת בגובה 2,000 מטר. גבוהה, אבל עדיין נחשבת רק מרגלות ההימלאיה. הסיבובים חדים נורא. טוב שהחשיכה כבר ירדה מזמן. ככה אנחנו לא רואים את הכביש הרעוע ולא את התהומות שבצידי הדרך.

בשלוש בלילה אנחנו בדהרמסלה עילית. לאחר שהדלאי ברח מהסינים, ובגניבה חצה את ההימלאיה על גבו של יאק, העניקה לו ממשלת הודו מקלט מדיני ואת הכפר הזה, מקלאוד גנג', שליד דהרמסלה. וכאן, כמו רבן יוחנן בן זכאי שלנו, הוא החיה מחדש את העם והתרבות הטיבטית לאחר החורבן הנורא. הסינים הרגו יותר ממיליון טיבטים והרסו כ-6,000 מנזרים. שואה היא עוד משהו שמשותף לנו ולהם.

הפנים המקוריות של האדם

כבר בסיור הבוקר במקלאוד גנג' נעשקתי על ידי ילדים רג'יסטאנים מצחצחי נעליים. הרב רמז לי שעלי לשפר הופעתי לפני התייצבותי מול הבודהיסטווה של החמלה. לכן הפקרתי נעלי לילדים. הם דרשו 350 רופי, שזה בערך 35 שקל. שילמתי להם בלי להתמקח שכר עבודה של חודש שלם וזכיתי לנזיפות קשות מבעל חנות טיבטי, שאמר לי שאני מקלקל את הנוער. למזלי זה נוער רג'סטאני ולא טיבטי אז אין הרבה מה לקלקל.

יש מתח בין הקהילת השונות בכפר. הטיבטים כועסים על ההודים שהם סטלנים, וההודים מתבאסים מהטיבטים שהם חרוצים. רק לפני 50 שנה הם הגיעו וכבר פיתחו את הכפר והפכו אותו לאחד ממרכזי התיירות הגדולים בהודו. הכפר קטן, בן 6,000 תושבים, מתוכו כ-1,000 ישראלים.

בכפר יש שלוש סימטאות וכולן עליות. מגרש הקריקט השכונתי נמצא על המשטח הכי ישר שהילדים מצאו, מדרון קצר של 45 מעלות. עקלתון של בתים מטפס על צלע הר ירוק ועל הגגות שלל בתי קפה עם נוף שעושה לך אוושה בלב. בחזית בית התפילה המרכזי ישנם גלילים צבעוניים עליהם מצוירים פסוקי תפילה. כשמסובבים אותם, הם יוצרים מין מנטרה הנשלחת אל אוזניו של היקום.

מסעדות מעולות יש במקלאוד גנג'. איטלקית, יפנית, קוריאנית וכמובן טיבטית וישראלית. נכון, הסימטאות צרות והפרות מחרבנות, אבל נקי פה, האוויר צלול והמים טריים, ישר מההימלאיה. גם הקור בא ישר מההימלאיה. פעמיים ביום יש גשם והטיפות כבדות.

הישראלים מתרכזים בכפרים השכנים, הפחות עמוסים וצפופים, דארמקוט ובאגסו. שם הנוף הרבה יותר יפה, אבל הקופים יותר חצופים. למרבה ההפתעה, לרוב הישראלים כאן יש לו"ז צפוף. בבוקר קורס מדיטציה. מיד אחריו שיעור עיסוי. אחר כך בישול ותיפוף. אין להם עכשיו זמן להיות בשאנטי (שלווה מלאה), את זה הם שומרים לארץ.

למחרת ניכר בבזים שהם מחפשים ארוחת בוקר. משום שאנו ממוקמים על סף תהום, הם דואים ממש בגובה העיניים, מטרים ספורים ממני. היום יש לנו פגישה עם טנזין גייסי טיתונג, מזכיר ממשלת טיבט, על כללי הטקס ותוכן המפגש עם הדלאי.

הרב מקפיד ללבוש את הקאפוטה שלו. בממשלה הטיבטית יש שר מיוחד שממונה על הגלימות והם מייחסים לכך משמעות רבה. אנו לא רוצים ליצור שערורייה מדינית בשל שיקולי אופנה מוטעים.

במתחם הממשלתי חיילים משחקים בדמינטון בחצר. שלל פרחים יש כאן וריחם מלווה אותנו אל הלשכה. המזכיר טיתונג רשמי אבל חייכן, מתלהב מהגלימה של הרבי. "הדלאי לאמה באמצע כתיבת ספר", הוא אומר, "אבל הוא אוהב את הרב גפני ופינה במיוחד זמן. לדלאי יש אינטרס להיות בקשר עם הקהילה הישראלית. אתם השכנים שלנו כאן ועלינו להכיר אתכם".

הוא שואל על הישראלים, למה יש פה כל כך הרבה מהם. הרב גפני משיב שהם חשים קשר עמוק לכאן, לפעמים לא מודע. גייסי חשדן. "אבל הם גם נוסעים למנאלי ולגואה", הוא מקשה, מרמז על מסיבות הטראנס והסמים שם, הרחוקות מאורח החיים הנזירי. "זה משום שהם צריכים להירגע מהאגרסיות של הצבא", אני אומר, ושואל כדי להחליף נושא למה הטיבטים צוחקים כל הזמן. במאור עיניים הוא עונה: "הפנים המקוריות של האדם, מתחת לכל המסיכות, הן פנים מחייכות". אמן.

המפגש

מתחם "צוגלגקהאנג" (Tsuglagkhang), מעונו הרשמי של הדלאי, נמצא במרחק כמה דקות הליכה ממרכז הכפר. בבוקר הפגישה, יום שישי, רוחו של הרב טובה עליו. הוא שולה מכיסיו שטרות ומחלק למצורעי השכונה. הם מחייכים, שמחים בחלקם.

במקדש "נמגיאל" מתווכחים נזירים טיבטים במרץ. מוחאים כף בחוזקה כדי להדגיש טיעון מוצלח, ונוחרים בגיחוך כדי להמעיט מטיעונו של אחר. ממש כמו ההתפלפלויות שנישאו ברחבת בית המקדש שלנו.

בחדר הישיבות ספות נמוכות ומהודרות והדפסי משי על הקיר (טאנקות). למרות שדובר על פגישה אינטימית, הצליחו להסתנן אליה עוד כמה ישראלים שנולדו מחדש באשראמים ההודיים. הם על סף אורגזמה קלה לנוכח הפגישה עם אלוהיהם.

הדלאי נכנס. עיניו טובות, נוכחותו נעימה, זה ברור. הרב גפני והוא מתחבקים, קדים זה לזה ונצמדים לחי אל לחי, כנהוג. גם הוא צוחק בפה מלא וככלל לא מפספס הזדמנות לצחוק.

אחרי הברכות מזכיר הרב שברומא הוא נתן להוד קדושתו את הכיפה שלו. "אני מקווה שעוד יש לו אותה", הוא אומר. הדלאי מהנהנן בחיוב. "אני מקווה שיום אחד היא תהיה מועילה לי כשאבקר בירושלים או במוסדות יהודיים", הוא אומר באנגלית וצוחק.

השיחה בינינו, בקיצורים קלים בלבד, הלכה ככה:

"אני מייצג לא רק את גפני אלא את המסורת היהודית", אמר הרב, "ואני רוצה להודות לך שקיבלת אותנו בביתך. הנושא שעליו אנו רוצים לדבר הוא איך יכול עולם הרוח להשפיע בצורה פרקטית ולשנות את העולם האמיתי, הפוליטי והכלכלי".

דלאי: "זה נושא טוב. זה חשוב מאוד".

גפני: "לכן הבאתי את גיל איתי, הוא מקבל רייטינג יותר טוב ממני".

"הוד קדושתו, יש לי כמה שאלות שמטרידות אותי", אמרתי, "השאלה הראשונה שלי היא: מה זאת אהבה בעצם? ואיך מלמדים לאהוב בצורה מעשית?"

דלאי: "אני לא יודע להגיד מהי המשמעות המדויקת של אהבה. אבל כשאני משתמש במלה הזו, זה אומר שמשהו יקר לי מאוד, אני חש לא רק קירבה אלא גם איכפתיות וכבוד. לדוגמה, אני אוהב את השעון שלי, אך אין בינינו יחסים של קירבה, אנחנו לא חולקים אותן חוויות. האהבה היא לאנשים שיש להם אותה החוויה כמו שלי, רגשות, כאבים, הנאה. משום כך יש לכבד אחרים, משום שהם חלק מעצמי.

"את הניסיון הראשון שלנו על אהבה אנו לומדים מהאמא שלנו", הוא המשיך. "התינוק רוצה להיות קרוב לאמו. לפעמים לרוע המזל יש גם ילדים לא רצויים, אבל בדרך כלל האמא רואה את התינוק כחלק מגופה. זהו שיא הקירבה. הרגש הזה הכרחי במציאות לשם ההישרדות. הרגש הזה נהיה חלק חשוב מחיינו וזה ממשיך עד מותנו. כל התפישות הרוחניות מדברות על כך שהרגש הזה הוא החשוב ביותר".

גפני: "אני רוצה לחלוק מתורת הקבלה הערה למלות החוכמה של הוד קדושתו".

דלאי: "כדי שאוכל ללמוד, טוב מאוד!"

גפני: "ללמוד מהמסורת של אבותינו. הקבלה אומרת שאהבה היא אינה רגש כי אם סוג של ראיית עולם. אהבה היא לראות בעיני האלוהים. לאהוב מישהו זה לראות אותו במקומו הגבוה והיפה ביותר. כולנו נופלים נמוך, כולם חוטאים ולכולם יש רגעים של כאב נורא. הרבה פעמים תופסים את האדם ברגע נפילתו ומזהים אותו עם אותו רגע, זוהי טרגדיה.

"הקבלה אומרת: 'אמיתת מהותי מתגלה ברגעי גדלותי'. כי לכולנו יש גם רגעים גבוהים. לכן לאהוב מישהו זה לתפוס אותו ברגעים הגבוהים ביותר שלו. כמו שהאמא רואה את התינוק. לא משנה מה התינוק יעשה כשיגדל, האמא תמיד תראה אותו כקדוש. כאלוהי. לכן אנו קוראים לאלוהים במיסטיקה העברית 'שדי', זהו החזה האלוהי של האמא שמזין את כולנו. ומכיוון שכולנו חלק מאלוהים אז כולנו, כמוהו, מסוגלים לאהוב - לראות את האחרים בעיניו של אלוהים. וברגע שאני מבין שאהבה היא לא רק רגש אלא במקורה תובנה, אז אפשר כבר לאמן את האהבה".

הדלאי התרשם: "יפה! הרעיון הזה שאהבה היא סוג של ראייה, שאפשר לאמן אותה, הוא רעיון טוב. רגש קשה לאמן אבל ראייה יותר קל. כולנו יצירי האלוהים. אלוהים הוא אהבה נצחית. אם אני אוהב את אלוהים, אני צריך לקיים רגש אוהב כלפי כל היצורים, שהם חלק מאלוהים. יש לטפח את הרגשות האלו על ידי היגיון, על ידי מדיטציה, יש שיטות לעשות זאת. מה שבטוח, גם אנשים שאין להם עניין בדת זקוקים ללב חם. לב חם מוביל לשקט פנימי ולחיים שלווים ובעלי משמעות. אם ההורים גדלים באווירה כזו, הם יחנכו את הילדים שלהם לכך. וזו הדרך הנכונה לשנות את האנושות".

"אם כל הדתות מדברות על אהבת אדם וחמלה", שאלתי, "איך זה שכל כך הרבה שנאה ומלחמות הם פרי חינוך דתי?"

הדלאי צחק. "לדת יש מטרייה גדולה ומתחתה אפשר לעשות מה שאתה רוצה", אמר. "המסורת הרוחנית מייצגת ערכים טובים לטווח ארוך. כשאנשים במצב נואש, האמוציות שלהם נעשות יותר שליליות. כשהכעס חזק השיקולים לטווח ארוך נשכחים. לכן קל להאמין בערכי הרוח כשהחיים שלך נוחים, אך החוכמה היא לעשות זאת בעת קשיים.

"יש אנשים שמסיבות פוליטיות או כספיות משתמשים בדת, ועושים מניפולציה לאמונה האישית. בצפון אירלנד למשל. האנשים התמימים הם בעלי רגשות חזקים יותר, וקל להלהיב אותם. לכן סכסוכים מסוימים בהיסטוריה קרו בשם הדת. אבל אם תסתכל מקרוב תראה שהשיקולים היו אחרים.

"הפונדמנטליסט מאמין רק בדת שלו ולוקה בחוסר ידע וחוסר הערכה כלפי המסורות האחרות. הוא מרגיש בכנות שהוא משרת את אלוהים - ומשמיד והורס. השיטה למוסס זאת היא באמצעות שיחות בין המסורות. יש להגדיל את הידע. יש ליצור הרמוניה בין האמונות. פעמיים הייתי בירושלים לא רק כתייר אלא כעולה רגל, ושוחחתי עם יהודים ומוסלמים ונוצרים. למרות הפילוסופיה השונה, כולם נושאים אותו הרעיון. מסר של אהבה, חמלה, מחילה ומשמעת עצמית. לכן אני חש שיש צורך ביותר מגע. יותר שיחה. לי יש חברים מכל הדתות. אם יום אחד יגלו אותי מפה, יש לי לאן ללכת".

גפני: "איך בן אדם שיש לו חוויה רוחנית אמיתית יכול להתנהג בצורה לא מוסרית בעליל? על פי הקבלה והפסיכולוגיה המודרנית, כל חוויה רוחנית מתפרשת דרך הרמה המוסרית שבה אני שרוי. ישנו השלב האגוצנטרי - רק אני (כמו תינוק). אחריו, האתנוצנטרי - רק מולדתי ועמי חשובים, הם העם הנבחר. אחריו, הגלובוצנטרי - אני מחובר לכל העולם. ואחר כך השלב הרביעי - אני מחובר לכל היצורים החיים.

"כך שאם אני ברמה מוסרית אגוצנטרית ויש לי חוויה מיסטית עמוקה, אני אחשוב שאני ישו או משה. ואם אני ברמה האתנוצנטרית, אני שוב אפרש את החוויה דרך הרמה ואחשוב שרק העם שלי הוא קדוש ואף אחד אחר לא, ולכן מותר לי לשחוט את השבט השכן.

"ובאשר למה שאמרת על השיחות בין אנשים ממסורות שונות, בעברית אנו קוראים לזה 'משיח'. זה בא מהמלה העברית 'שיחה'. העולם של המשיח הוא העולם שהוד קדושתו מתאר. זהו עולם שבו אני יכול לערוך שיחה אמיתית עם מישהו שהוא לא מהעולם שלי. וכשאני מקיים שיחה כזאת, אני מרגיש שאלוהים זורם בכל האנשים, בכל העמים. אז אני במצב של משיח".

"פוליטיקאים ואנשי עסקים", שאלתי, "רק רוצים להיות בשליטה כל הזמן, ואילו אחד מעקרונות הרוח הוא דווקא לא להיות בשליטה. איך אפשר לשלב בין שני הדברים?"

דלאי: "ההצלחה של הכלכלה המודרנית תלויה בגורמים אחרים, כמו לקוחות. פוליטיקאי טוב נבחר בדרך כלל בבחירות, לכן הוא תלוי באנשים. לכן בעצם הם לא נמצאים בשליטה. הפוליטיקה והכלכלה זקוקים להרבה אנשים. הדת, בסופו של דבר, היא עסק של בן אדם אחד. הדת תלויה באינדיווידואל.

"אם אמונתך נקייה, אם יש לך מוטיווציה בריאה ואמיתית, כל הפעילויות שלך יכולות להיות קונסטרוקטיוויות, מלאות חמלה ומועילות לעולם. לא משנה מה מקצועך, פוליטיקאי, מדען או מורה. אם המוטיווציה שלך היא להיות מרוכז בעצמך, אזי כל דת נהיית מלוכלכת והרסנית. כל פעילות אנושית תלויה באינדיווידואל שעושה אותה. לכן לדת יש תפקיד חשוב. להקנות ערכים לאלו שעושים את הכלכלה והפוליטיקה, לשנות את המחשבה לעבר חמלה ואהבה.

"לא מזמן היתה לנו פגישה מדינית עם ממשלת הודו, והיה שם גם ראש השרים. בצניעות הוא התנצל ואמר שהוא פוליטיקאי ולכן אין לו ידע רוחני מספיק. אמרתי לו: מי שהוא דמות ציבורית צריך דת יותר מאשר מישהו שחי לבדו במקום מרוחק. איש כזה אפילו אם הוא משתגע הוא לא גורם הרבה נזק (צוחק בקול גדול). אבל המנהיגים, אם הם לא מאוזנים מבחינה נפשית, אם המוח שלהם מסובך ומתוחכם אבל הלב שלהם עני ומסכן, אזי יש לכך השלכות קשות" (צוחק מבסוט).

גפני: "אני מקווה שהם הזמינו אותך לפגישה הבאה".

דלאי: "כן בהחלט. רובם הסכימו לדברי (צוחק)".

בוא נדבר על סקס

גפני: "אני רוצה לחלוק מירושלים שיטה מדעית, איך דת יכולה ללמד את הפרט שינוי. מכיוון שאין לי האומץ לדבר בשמי, אני אבקש מכל המלאכים והחכמים שידברו באמצעותי והם יעשו זאת יותר טוב ממני לבדי".

הדלאי מקשיב בעניין, גפני מתרכז דומם לכמה שניות ואז ממשיך:

"במקדש בירושלים, מעל ארון הברית, היו תמונות של שני מלאכים. והם היו מחובקים במין תנוחה יוגית טנטרית מינית. אנו בקבלה קוראים לזה 'סוד הכרובים'. הסוד הוא שאחת הדרכים ללמד שינוי מחשבתי ואהבה היא באמצעות המיניות. למה? כי המיניות מדגימה את כל עקרונות הדת.

"למשל, ויתור על שליטה, שגיל שאל אותנו לגביו. בסקס להיות תמיד בשליטה זה לא טוב. הסקס עובד רק אם מאבדים שליטה. והנה המיניות מדגימה עקרון רוחני. ועוד דבר בקבלה, שנקרא 'סוד הנשיקין'. נגיד שאני הולך לבנק, מושך כסף ומבקש מהבנקאי שירשום לי כאילו הפקדתי כסף. הבנקאי מסתכל עלי כאילו אני משוגע. בעולם הזה הרי או שאתה לוקח או שאתה מקבל. אבל במיניות, נתינה וקבלה היא אותו הדבר".

הדלאי קצת נחנק אבל מקשיב.

גפני: "ועוד עניין רוחני שמודגם כך: לעשות משהו לשם עצמו, לא כדי להשיג משהו אחר. הסקס על פי הקבלה הוא מדיטציה של האיש הפשוט. כי את הסקס אנו עושים בשביל הדבר עצמו. הקבלה אומרת שהסקס, שכל העולם מפחד ממנו, למעשה כולל עקרונות רוחניים מדהימים שצריך ליישם בכל שטחי החיים".

הדלאי צוחק. גועה מצחוק. מהפתעה, לא מזלזול. לוקח לו זמן להירגע. סקס הוא משהו שנזירים טיבטים ברמה זו לא אמורים להתעניין בו.

דלאי: "זה מסובך. סקס הוא בעיקר עניין של התרבות. זה תפקידו העיקרי בטבע. אנו לא יכולים להגיד שיש בזה משמעות דתית. חיות עושות את זה ואנחנו לא יכולים להגיד שהן דתיות".

גפני: "אבל לחיות יש גם נשמה. אתה רואה? אני בודיהסט טוב".

דלאי (צוחק): "במסורת ההודית יש אולי משהו דומה למה שאתה אומר. אבל בבודהיזם זה שונה. כל התחושות הפנימיות והרגשות המיניים קשורים ל'אוויר פנימי', וצריך לשלוט על האוויר הפנימי הזה, על התזוזה של האנרגיה הפנימית הזו. אנו משתמשים באברי המין כדי ליצור תנועה, זה מה שנקרא 'טנטרה' - להזרים את האנרגיה הזו לא לצורך התרבות אלא כדי להשיג חוויה עמוקה יותר של התודעה. ואז האנרגיה המינית נמסה. רק אנשים מאומנים מסוגלים לכך.

"יחסי מין טובים ותקינים הם דרך להתקרב אחד לשני", הוא מוסיף, "אבל הם גם מקור של בעיה. חודשים ספורים אתה שמח, ואז צצות הבעיות".

"נראה שטמונה הרבה אנרגיה בקנאה, באגו ובאלימות", אני שואל, "והאנרגיה להיטיב עם הבריות היא הרבה פחות עוצמתית. האם אפשר ללמד כיצד לתעל את האנרגיה של הרוע לעבר עשיית טוב?"

דלאי: "זה ברור מאוד, רגש שלילי מייצר אנרגיה מיד. לכן רגשות שליליים הם חזקים יותר מהחיוביים. באמצעות אימון, גם רגשות חיוביים יכולים להעניק אנרגיה. החמלה למשל, על ידי אימון המחשבה, יכולה לתת אנרגיה אינסופית. אבל זה לא קל. צריך מוח חד ותודעה מפותחת כדי לעשות את הההבחנות האלה".

גפני: "ישנו הסיפור על ממציא החסידות שפנו אליו כי תינוק חלה, ובמקום לפנות לעשרה צדיקים הוא פנה לשודדים שיתפללו למענו. כל היהודים כעסו עליו, והוא אמר: 'שערי שמים נעולים ורק גנב יודע איך לפרוץ לשם'".

הדלאי צוחק, רוקע ברגליו. "אלוהים הוא נחמד", הוא אומר, "והוא אפילו יותר נחמד לאנשים החוטאים. זה נכון מאוד".

הרב מוציא את יריעת הבד שקנה בשוק יום לפני, בד משי כתום כמו זה שמשמש את הנזירים הטיבטים. הוא ביקש מצדיקה ישראלית בשם עידית שתתפור לו ציציות בכל פינה, והנה יש לו טלית כשרה למהדרין. עתה, ברוב הדר, הוא מעניק אותהלדלאי לאמה. הדלאי מתרגש. "הו!", הוא קורא, "זו קומבינציה יהודית-טיבטית! כמה נפלא". אחרי הסבר קצר על משמעותה הוא מתעטף וצוחק ומגרגר בהנאה. אחר כך הוא מחלק לנו צעיפי משי לבנים, כנהוג בעת פרידה, וזוכה בכיפה. כולם קדים לו, הוא קד בחזרה ויוצא.

הסיגריה שאחרי תפסה אותי בגינה. פתאום הגיח מאחורי הדלאי, חבוש כיפה ועם ציצית, בדרכו לפגישתו הבאה. הוא דילג בשמחה וקרא לכל עבר בעליצות: "אני טיבטי יהודי! טיבטי יהודי!". מבסוט אש.

אז הנה ההבדלים

שמועת הביקור פשטה במשעולי ההימלאיה. עשרות ישראלים, צעירים מחפשי מנוח, מגיעים לקבלת שבת על גגו של המלון "אום" (הסמל לנוכחותו של האוניוורסלי באינדיווידואלי). במרפסת שתלויה, כמו באוויר, בין צמרות של עצי מחט ירוקים, מצליח הרב גפני לרגש אותם, גם בעזרת הודו שחלבה מהם את הציניות. בעת "שיר למעלות" נושאים כולם עיניהם אל הפסגות המושלגות, יודעים מאין יבוא עזרם, והרב מסביר שמושג ה"אין" בקבלה שווה בעצם ל"סונייאטה" בבודהיזם: בשניהם האדם קולף מעליו את כל המסכות החיצוניות כדי לגלות את המלאות והאושר שתמיד היו שם.

אז מהם ההבדלים? בודהה אומר: ביטול הסבל זו כל התורה כולה. הסבל - זה הההזדהות שלי עם העולם הזה. והעולם הזה הוא מתכלה. ככל שאני מחובר אל העולם הזה, אני סובל יותר. עדיף לשבת מתחת לעץ, להתרכז בנשימה לעשות מתיחות ולא להזדהות יותר מדי. משה, לעומת זאת, עושה מהפכה פוליטית ותרבותית שנקראת יציאת מצרים. הוא אקטיוויסט פוליטי. הוא פועל בעולם הזה, משפיע על ההיסטוריה, מתקן את המציאות ולא רק את הקארמה האישית.

ויש עוד הבדל: איזו ארץ יפה נהיתה לו למשה. רק כשחוזרים מהודו רואים את זה. כל כך נקי פה ברחובות. יש לי חשק לרדת מהאוטו וללקק את הכבישים. רחוב אלנבי אף פעם לא נראה כל כך מצוחצח. הבתים כל כך לבנים. הכלבים כל כך שבעים והזבובים כל כך בודדים. כל הכבוד לפרספקטיווה. כל הכבוד למשה. כל הכבוד לצה"ל. *



הדלאי לאמה(משמאל), עם הרב מרדכי גפני (במרכז) וקופטש. אלוהים הוא נחמד, והוא אפילו יותר נחמד לחוטאים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו