בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

על הזיכרון

מהתעללות מינית ועד סלידה ממזון משמין - קל מאוד להשתיל בבני אדם חוויות שלא עברו

תגובות

באודיטוריום של אוניברסיטת חיפה שרר שקט מתוח, כשפרופ' אליזבת לופטוס, מומחית לזיכרון אנושי, פרשה בעיניים דומעות את ההתלבטויות שהיו לה כשהתבקשה להעיד בפרשת דמיאניוק. "התקשר אלי מארק אוקונור, סניגורו של דמיאניוק, ואמר לי: 'את המומחית הגדולה בעולם בזיכרון המבוסס על עדות ראייה, וללא עדותך ייחרץ למוות דינו של אדם חף מפשע'. הרגשתי שאני נקרעת לגזרים. מצד אחד הייתי הפרופ' לפסיכולוגיה אליזבת לופטוס, מומחית בניתוח עדויות, שניתחה מאות מקרים שהוצגו בבתי משפט. רציתי לומר 'כן בוודאי שאקח את התיק'. ידעתי שהתביעה מתבססת על זיכרונות בני 35 שנה. אם ניתן להאמין לזיכרונות האלה, ג'ון דמיאניוק יימצא אשם ודינו ייגזר למוות. אבל בתוכי עדיין שכנה בת לופטוס שנולדה בשם בת פישמן, נכדתם של מהגרים יהודים מרוסיה ורומניה, שבגיל חמש מררה בבכי כשהילד השכן לעג לשם המשפחה שלה. בת פישמן, שכמתבגרת נאמר לי שהחבר שלי נפרד ממני בגלל היותי יהודייה. שלחתי לו מכתב וכתבתי: 'אני רק חצי יהודייה'. השקר הזה גורם לי עד היום הרגשה איומה. למי מהורי התכחשתי במחיר כה נמוך?

"העדתי במאות מקרים שבהם עדות ראייה היתה חיונית, אבל כשדימיינתי את עצמי נותנת עדות כזאת בתיק איוון האיום, הרגשתי נורא. זה נראה כהתקפה על כל אלה שבנס שרדו את טרבלינקה ועתה מקווים שיאמינו להם". לופטוס סירבה להעיד במשפט דמיאניוק. היא טסה לישראל ונכחה בחלק מהמשפט. עתה, 17 שנים מאוחר יותר, קיבלה תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה.

פרופ' לופטוס היא מהחוקרות החשובות בעולם בתחום הזיכרון האנושי, בעיקר בנושא תקפותן של עדויות משפטיות המתבססות על זיכרון. היא פירסמה 20 ספרים ויותר מ-400 מאמרים, שנהפכו לחלק מהקלסיקה של הפסיכולוגיה. מחקריה מראים שהזיכרון האנושי יכול להיות מוטה על ידי השפעות כמו שאלות של מראיין או עורך דין ועל ידי שתילת חוויות שלא אירעו. למחקריה על זיכרונות מודחקים, זיכרונות שווא ומהימנותן של עדויות ראייה ששוחזרו היתה השפעה רבה על קבילותן של עדויות במערכת המשפטית. היא היתה עדה מומחית ויועצת במשפטים רבים, השתתפה בוועדות ציבוריות וממשלתיות בתחומי הפסיכולוגיה, המשפט והחברה בארצות הברית ובקנדה, וייעצה לגופים משפטיים במדינות נוספות באמריקה ובאסיה, ובהן ישראל. היא דורגה במקום ה-58 ברשימת 100 הפסיכולוגים החשובים במאה ה-20, והיא האשה הראשונה ברשימה זו. באחרונה זכתה בפרס גרומאייר היוקרתי.

כבר בהיותה באוניברסיטה החלה לופטוס לערוך ניסויים שבהם הראתה לאנשים סימולציות של פשע ותאונות, ושאלה אותם שאלות שבחלקן היו מבוססות על עובדות לא נכונות. "מאות ניסויים כאלה הראו שכשמספקים לאנשים מידע מוטעה, בייחוד כשהם בבית משפט או בכיסוי עיתונאי של אירוע מסוים, הם יכולים לסלף עובדות מבלי להכיר בכך", היא אומרת.

"בשנות ה-90, כשראיתי אנשים שמדווחים על זיכרונות יוצאי דופן, כאלה שאומרים שנאנסו או ראו את השטן, תהיתי אם אין זו סוגסטיה שנשתלה בהם על ידי הפסיכותרפיסט, כי כולם היו בטיפולים. ואז ניסיתי להשתיל באנשים זיכרונות זרים על דברים שקרו להם בילדותם, ואמנם גרמנו להם להאמין בכך. לא רק שינינו פרטים, אלא השתלנו בהכרתם אירועים שונים שלא היו ולא נבראו. בניסויים הראשונים, למשל, החלטנו לגרום לאנשים להאמין שהלכו לאיבוד בגיל חמש בקניון ואדם מבוגר חילץ אותם".

השיטה היתה כזאת: החוקרים הלכו למשפחות של משתתפי הניסוי וקיבלו פרטים מעברו של האדם, ובהמשך סיפרו לכל אחד מהמשתתפים פרטים מילדותו - שלושה אירועים אמיתיים ואחד בדוי. לאחר שלושה ראיונות התברר, שרבע מהמשתתפים האמינו שהאירוע הבדוי אכן התרחש בילדותם. "ה'זיכרון' היה כה מפורט, שאנשים אפילו 'זכרו' איך נראה האדם שהציל אותם", מספרת לופטוס.

לופטוס היתה הראשונה שקראה תיגר על התודעה והזיכרונות האישיים כדבר מקודש וחסין. נהפוך הוא: גם התחום הזה, האישי יותר, ניתן למניפולציה. מאז היא מנסה להבין את המקום בתודעה שבו נפגשים העובדות והדמיון, המציאות ועיוותה, כשהתוצר הסופי הוא ה"אמת". היא מערערת על תיאוריית הזיכרון המודחק של פרויד, שעל פיה הנפש מדחיקה את הזיכרונות הטראומטיים בתת המודע והם יכולים להישלף משם בטכניקות של פסיכואנליזה. "תיאוריית הזיכרון המודחק מאפשרת לאלפי אנשים לתבוע את ההורים והרופאים שלהם על טיפול כושל", היא אומרת. על פי לופטוס, הזיכרון אינו רפרודוקציה של העבר, אלא בנייה מחדש של אירוע על סמך הזיכרון המקודד במוח ומידע שנרכש לאחר האירוע, למשל על ידי שאלות מנחות, או השתלת אירועים של זיכרונות שלמים. "הזיכרונות מאופסנים במוח ויכולים להתנוון עם הזמן. זה יכול להיות זיכרון שלא תמיד חוזר, או זיכרון כואב, אבל זה לא משהו חדש שהאדם מגלה אותו פתאום".

לא כל הפסיכולוגים מסכימים אתה. בעניין זה נחלקים הפסיכולוגים לשני מחנות, בעד ונגד. "התרפיסטים חושבים שזיכרונות מודחקים אכן קיימים ללא כל הוכחה מדעית וזה משמש כל הזמן עדות קבילה בבית המשפט", אומרת לופטוס. "אני סבורה שלפני ששמים אנשים בבית הסוהר יש צורך בהוכחה נוספת. אני נלחמת על כך בבית המשפט בתיקים רבים". היא הופיעה במאות משפטים, בהם במשפטי או ג'יי סימפסון, בניסיון להראות שעדות ראייה יכולה להיות מעוותת מסיבות שונות מבלי שהסובייקט עצמו יהיה מודע לכך, והעלתה את בעיית חוסר הקבילות של עדות הראייה למודעות של מערכת המשפט והחברה. מתוך מאות המשפטים שהשתתפה בהם היא מזכירה שניים שזכו לפרסום נרחב.

בסתיו 1989 החלה הולי רמונה, נערה בת 18, ללמוד באוניברסיטה בקליפורניה. היא היתה בולמית ודיכאונית וחיפשה תרפיסט. בפגישה הראשונה עם התרפיסטית נאמר לרמונה ולאמה כי 80%-70% ממקרי הבולמיה נגרמים בשל התעללות מינית בילדות. במהלך התרפיה ובעידוד התרפיסטית, החלה הולי לזכור אירועים חוזרים של התעללות מינית על ידי אביה. בראיון עם פסיכיאטר של בית החולים שהיתה מאושפזת בו חזרה על אירועים אלה שקרו לה, לטענתה, מגיל 5 עד 16. אביה, מנהל חברה אמיד, הכחיש הכל. בעקבות המקרה אשתו התגרשה ממנו והוא פוטר מעבודתו.

לופטוס, עם צוות עוזרים, התגייסה לטיפול במקרה. ב-1994 היא שיכנעה את חבר המושבעים שהמטפלים בהולי הם שיצרו בה את הזיכרונות ושיכנעו אותה שהם אכן אמיתיים. האב זוכה וקיבל זכות חסרת תקדים לתבוע את התרפיסטית של בתו, את הפסיכיאטר שהיה מעורב בראיונות ואת בית החולים. "אנשים אכן שוכחים דברים ברוטליים שקורים להם, זה נורמלי", אומרת לופטוס, "אבל במקרה של רמונה אירע משהו קיצוני מדי, שלכאורה נשכח בפרק זמן של שנתיים. הטענה היתה שהיא הדחיקה את זה, מה שלא נראה לנו. יום אחד נמצא את ההוכחה לכך, אבל אי אפשר להכניס אנשים לבית סוהר על סמך תיאוריה עם תמיכה מדעית כה מצומצמת. אלפי משפחות נהרסו כתוצאה מניתוח תהליך ההדחקה בשיטות פסיכואנליטיות".

אז איך אפשר לדעת מה נכון ומה שגוי? "צריך להקשיב היטב לעובדות ומתוכן אפשר לראות אם הן נכונות, או שהן תוצר של תהליך", אומרת לופטוס. "לפעמים העובדות הגיאוגרפיות לא מתאימות, לעתים מדובר בעובדות פסיכולוגיות מוטעות. למשל, דברים שקרו בגיל שנה - שידוע באופן מדעי שאינם ניתנים לזכירה. העובדה שהסיפור האישי מפורט או מרגש אינה אומרת שהוא נכון. המושבעים מושפעים מכל אלה, אבל חשוב לדעת איך זה קרה. צריך לחקור ביסודיות את הפרטים".

"הזיכרונות שלנו משתנים כל הזמן, אנשים זוכרים דברים שלא קרו להם - זה נורמלי. אחד מחברי אומר שאם יש לך בעיה ואתה מחפש פתרון, הפתרון הוא Abuse - A .ABC, כלומר, עברת התעללות; Bad - B, אתה אדם רע; Crazy - C - אתה משוגע. רוב האנשים אומרים שעברו התעללות. זהו פתרון קל, כי מישהו אחר אשם בבעיות שלך".

מקרה נוסף שזכה לסיקור תקשורתי נרחב היה המקרה של ג'יין דאו (שם בדוי). ב-1984 הוגשה תביעה בשם דאו בת השש נגד אמה, על התעללות מינית. התביעה הוגשה במהלך גירושים של הוריה. האם הפסידה את האפוטרופסות על הילדה והיא עברה לאביה ולאשתו החדשה. פסיכיאטר תיעד את המקרה והקליט עמה ראיון שבו היא מודה שעברה התעללות. במשך השנים איבדה הילדה את הזיכרון על ההתעללות, כפי שתיעד הפסיכיאטר בראיון נוסף. אחרי 11 שנים ריאיין אותה שוב. עתה, בהיותה בת 17, נזכרה פתאום בכל הפרטים והאפיזודות שעברה. אנשי "הזיכרון המודחק" ראו זאת כמקרה קלאסי של הדחקה, והוא התפרסם בספרות המדעית בהסכמתה של ג'יין, על ידי הפסיכיאטר שריאיין אותה.

לופטוס קראה את המאמר ומצאה את המקרה מפוקפק. ייתכן, כך שיערה, שהאב הנחה את הילדה לומר את מה שאמרה; שהיא "שכחה" את ההתעללות מפני שזו למעשה לא קרתה וששנים אחר כך "נזכרה" באירועים כוזבים בעידוד המומחה שריאיין אותה. לופטוס ועמיתיה החלו לחפש הוכחות להתעללות מעבר לעדותה של ג'יין. הם בדקו מסמכים וריאיינו את שחקני המפתח בפרשה, לרבות האם הביולוגית והאם החורגת. בסופו של דבר הגיעו למסקנה שההתעללות מעולם לא קרתה ושה"זיכרונות" היו כוזבים.

בתגובה תבעה ג'יין דאו את לופטוס על הפרת פרטיות. ואילו האוניברסיטה שהעסיקה אותה החרימה את החומר שאספה ואסרה עליה לדבר או לפרסם בעניין. לופטוס נאלצה להתפטר ובקיץ 2002 פירסמה, יחד עם עמיתיה, מאמר על ממצאיהם בכתב העת "Skeptical Inquirer", תחת הכותרת הפרובוקטיווית "מי התעלל בג'יין דאו".

לופטוס ממשיכה להילחם ומרחיבה את מחקריה בעניין השתלת זיכרונות. במחקרים שערכה באחרונה הראתה שאפשר לעשות מניפולציות גם בהעדפות מזון על ידי השתלת זיכרונות כוזבים על מזונות שגרמו בעבר לבעיות בריאות. מכאן היא כבר מפליגה לרעיונות בדבר "שכנוע" אנשים להימנע ממזון משמין בטכניקה הזאת.



לופטוס: "אנשים זוכרים דברים שלא קרו להם. זה נורמלי"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו