בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מתמסרים עם האיסלאם

הקוראן

תגובות

תירגם מערבית והוסיף הערות, נספחים ומפתח: אורי רובין.
ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל-אביב, ט"ז עמ' פתח דבר + 600 עמ', 149 שקלים

כל מי שנזקק לתרגום עברי של הקוראן חש זה מכבר בצורך בתרגום עברי חדש התואם את העברית בת-זמננו, ובה בעת משקף את ההתקדמות שחלה במחקר האיסלאם בדורות האחרונים. עתה, עם הופעת התרגום העברי החדש מאת פרופ' אורי רובין, מתמלא חסר זה. זהו תרגום מצוין, מעשה ידיו של אחד מבני הסמכא בחקר האיסלאם הקדום, שידיו רב לו גם במחקר הקוראן ופרשנותו.

זה מאות בשנים מנסים מלומדים שונים את כוחם בתרגום הקוראן לעברית. הקו המבדיל בין התרגומים הקדומים לעברית (מהמאה ה-16 ועד אמצע המאה ה-19) למאוחרים (אלה שלמן המחצית השנייה של המאה ה-19) הוא שהראשונים לא תורגמו במישרין מהערבית אלא משפות אחרות (לטינית או איטלקית), בעוד האחרונים (ארבעה במספר כולל התרגום הנוכחי) תורגמו מלשון המקור. זאת ועוד, כל התרגומים שעד המאה ה-19 עודם מונחים בכתבי יד, ועיקר העניין בהם הוא מצד תולדות התרגומים לעברית. שלושת התרגומים העבריים שקדמו לזה של רובין הם פרי עטם של צבי חיים רעקענדארף (לייפציג, 1856), יוסף יואל ריבלין (תל אביב, 1936) ואהרן בן-שמש (תל אביב, 1971), כולם מומחים לערבית ולאיסלאם. בלי לגרוע מזכויות הראשונים של שלושת המלומדים הללו, תרגומיהם התיישנו במרוצת השנים והתועלת שבהם מתמעטת והולכת.

מי שהתנסה בתרגום יודע שזוהי מלאכה קשה ולעתים גם כפוית טובה, וקשה היא שבעתיים כשמדובר בתרגום של כתב קודש הממשיך לחיות בקרב קהילת מאמינים, ופירושים לו מתחברים חדשים לבקרים. לפיכך המתרגם, העושה מלאכתו נאמנה, אינו רשאי לפטור עצמו מלהכיר היכרות ראויה את הפרשנות שנכתבה על הטקסט לאורך הדורות וממשיכה להיכתב עד עצם הימים האלה. עניין נוסף העושה את עבודתו של המתרגם מפרכת היא הלשון הערבית עצמה שבה כתוב הקוראן. במקומות רבים לשונו קשה ורב משמעית, שופעת מינוח ייחודי וביטויים רבים בו סתומים. לאחר 1,300 השנים בקירוב שבהן עוסקים מוסלמים בפרשנות לטקסט, וכ-200 שנות מחקר עליו במזרח ובמערב, עדיין רבים המקומות בו שפירושם לא התחוור עד תום.

כיצד על המתרגם לנהוג בבואו לתרגם מינוח זה? אם יחתור להבנת המשמעות המקורית של כל מלה בטרם ייגש לתרגם את מכלול הספר יהיה עליו למשוך את ידיו מן המלאכה עד אשר יקדם המחקר את ידיעותינו בלשון הקוראן, במינוח הייחודי שלו ובעולם האמונות והדעות המשתקף בו. בתרגומו הודרך רובין, כפי שהוא מבהיר בפתח הדבר שלו לחיבור (עמ' י"ד) "בעיקר על ידי השאיפה ליצור נוסח עברי שישקף את הפירוש המקובל ביותר בעיני מפרשי הקוראן המוסלמים", והוא מוסיף שתרגומו "אינו שואף להיות 'אותנטי'... אלא בעיקר למסור את תמונתו של הקוראן בעיני המאמינים".

בדבריו אלה נאמן רובין לדרך שהתווה בחיבורו החשוב על הביוגרפיה של נביא האיסלאם by the Early Muslims) of the Beholder: The Life of Muhammad as Viewed (The Eye. כבר בעמודים הראשונים של הקדמתו לספרו זה (עמ' 3) הוא מציג בבהירות את השקפתו בחקר הנושא, שהיתה נר לרגליו גם בתרגומו לקוראן: "המקורות על חיי הנביא", קובע רובין, "מגלמים את היצירה הספרותית של הדבקות הדתית המוסלמית. ולפיכך הם יידונו בחיבור זה לא כשער אל האירועים 'ההיסטוריים' המתוארים בהם, אלא כראי המשקף את הלוך רוחם של המאמינים שבקרבם נוצרו מקורות אלה, ובקרבם השתמרו והתגלגלו מדור אל דור". תשומת לב לעמדה מוצקה זו של רובין היא מפתח הכרחי להבנת רבות מהכרעות התרגום שלו.

כמה מהשאלות שעשוי העיון בכל תרגום לעורר נדונות במסתו המאלפת של ולטר בנימין "משימתו של המתרגם", שהופיעה באחרונה בתרגום עברי מאת נילי מירסקי (נדפסה בספר "נפתולי בבל" מאת ז'אק דרידה, תל אביב 2002, עמ' 141-127). אחת השאלות הנדונות שם, העולה כמעט מאליה בדעתו של כל מי שנטל לידיו את התרגומים הקודמים לקוראן ובפרט את אלה של רעקענדארף וריבלין, היא "כלום נועד התרגום לקוראים שאינם מבינים את המקור?"

כל מי שקרא, ולו דפים אחדים בלבד, בתרגומו של ריבלין - והוא הדין בתרגומו של רעקענדארף המוכר פחות - יודע שהתשובה לשאלתו זו של בנימין היא ברוב המקרים לא, באל"ף רבתי. הקורא בחיבוריהם עשוי אמנם, לעתים קרובות, ליהנות הנאה אסתטית מרובה מתרגום מליצי יפה, המעיד על בקיאותם המופלגת של מלומדים אלה בלשון העברית לרבדיה ובמקורות היהודים לסוגיהם, אך דברי המקור הערבי נותרים במקרים רבים סתומים למדי, והוא יתקשה לפענחם בלי להזדקק לכלי עזר כגון מילון עברי-עברי וקונקורדנציה לתנ"ך. מנגד עומד תרגומו של בן-שמש, ששאיפתו להיות קולח ושווה לכל נפש הובילה אותו לקצה הנגדי: לשון יומיומית, לעתים אף המונית, שמחויבותה למקור רופפת.

הקורא בתרגומו של רובין חש לכל אורך הטקסט במאמץ הבלתי נלאה שעשה למצוא את שביל הזהב שבין סגנון מליצי, שלעתים קרובות יותר משהוא מבהיר את המקור הוא מערפל אותו, לבין סגנון רהוט אך כתוב בלשון יומיומית מדי. לא רק המאמץ ראוי לשבח, אלא בעיקר התוצאות המצוינות שהניב.

אפתח תחילה בפרט קטן, המלמד משהו על הבדלי הגישה בין ארבעת המתרגמים העברים. כוונתי לתרגום המונח "סורה", המציין פרק קוראן. מונח זה, שהאטימולוגיה שלו לא התבארה עד כה, תורגם בידי רעקענדארף, בהשראת המקרא, למלה "חזון"; ריבלין, אולי בהשפעת החלוקה המסורתית של חמשת חומשי התורה לפרשות, אימץ את המונח "פרשה", מלה הנראית שלא במקומה הן ביחס לסורות הקצרות בקוראן, שאינן בגדר פרשות ועל כן אין מונח זה הולם אותן, הן באשר לארוכות, משום שכל אחת מהן כוללת בעצם ריבוי פרשות, ורק במקרים אחדים (כגון ב"סורת יוסף") היא קולעת למטרה. בן-שמש תירגם "בשורה", בנימוק הבלתי-משכנע שהמלה סורה היא גלגול אטימולוגי שלה, וכן בהשראת ספרי הבשורה (האבנגליונים). רובין, שתרגומו נכתב כ-150 שנה לאחר זה של רעקענדארף וכ-70 שנה אחרי זה של ריבלין, כבר לא היה צריך להתחבט בכך: מאחר שמצד אחד לא חלה התקדמות בידיעת פשרו של המונח ומצד אחר הוא נעשה שגור בכל השיח על הקוראן, בחר רובין, בצדק, וכדרכם של מתרגמים רבים, להשאירו על כנו. דרך זו שלעתים אין מנוס ממנה, להשאיר תיבות ערביות מסוימות כצורתן, נקט רובין גם במלים ובמונחים נוספים, כגון "חניף" (המתפרשת בדרך כלל בהוראת מונותאיסט), "חג'" (עלייה לרגל), "זכאה" (מצוות הצדקה) ואחרים (והדברים מוסברים בפתח הדבר לתרגום, עמ' י"ד).

יופיו של התרגום ניכר לכל אורכו, אך נעיין תחילה בתרגום לפרק הראשון שלו, הידוע בשמו סורת אלפאתחה (פרק הפתיחה), שהוא הטקסט הקוראני המוכר ביותר. פרק זה שגור על פיו של כל מוסלמי משחר ילדותו, בעיקר מכוח היותו הקטע הקבוע העיקרי החוזר ונשנה כמה וכמה פעמים בכל אחת מחמש תפילות החובה של המוסלמי. את מקומו של פרק זה באיסלאם ניתן להשוות לזה של "שמע ישראל" בתודעתו של היהודי או לתפילת "אבינו שבשמים" בעיני הנוצרי.

הנה הפרק בתרגומו של רובין (עמ' 1): "בשם אלוהים הרחמן והרחום (1) התהילה לאלוהים ריבון העולמים (2) הרחמן והרחום (3) המולך ביום הדין. (4) אותך נעבוד ולישועתך נקווה (5) נחנו באורח מישרים (6) אורחם של אלה אשר נטית להם חסד (7) לא של אלה אשר ניתכה החמה עליהם, ולא של התועים". המעיין בתרגום קטע זה בהשוואה לתרגומים העבריים הקודמים מגלה שבמקרים אחדים הלך רובין בעקבות קודמיו. ומעלה גדולה היא בתרגומו של רובין שהוא משקע בו, כל אימת שהדבר נראה לו נחוץ, יסודות רצויים ומוצלחים מתרגומי קודמיו, ואין נפקא מינה אם כיוון מדעתו לניסוח דומה המופיע בתרגומיהם או אימצו בעקבות עיון בהם. בדרכו זו יש הכרת טובה לקודמיו, ובעת ובעונה אחת גם השבחת עבודתם כל אימת שראה מקום לעשות כן. למשל, הלשון "לישועתך נקווה", שבה מתייחד כאן תרגומו של רובין, היא גם יפה לטעמי מתרגומי קודמיו (רעקענדארף - "אליך נשווע"; ריבלין - "ממך נבקש עזר"; בן-שמש - "בך ניעזר"), ובו בזמן נעשה כאן שימוש בלשון מקראית ("לישועתך קיוויתי ה'", בראשית, מ"ט, י"ח), שהקורא רץ בה בנקל.

מן המקראות הידועים ביותר בקוראן הוא הפסוק המוכר בשם "אית אלכרסי" (פסוק כיסא הכבוד), שחשיבותו בעיני המוסלמים רבה מאוד, כפי שמשתקף למשל באמרה המיוחסת לנביא האיסלאם: "לכל דבר יש שיא ושיאו של הקוראן הוא פסוק כיסא הכבוד". על יוקרתו של הפסוק מעיד גם המקום הרב שהוא תופס בקליגרפיה המוסלמית. הוא מתנוסס לתפארת על קירותיהם של מסגדים רבים מספור ועל חפצי אמנות ושכיות חמדה.

זה לשון הפסוק בתרגומו של רובין (עמ' 38-37): "אלוהים - אין אלוה מבלעדיו, חי וקיים, תנומה לא תאחז בו ולא שינה. לו כל אשר בשמים וכל אשר בארץ. מי ישתדל בפניו בלא שירשה? הוא ידע את אשר לפניהם ואת אשר מעבר להם, והם לא יוכלו להכיל את מלוא הדעת על אודותיו, כי אם רק את אשר ירצה. כיסאו חובק שמים וארץ, ועל נקלה יגונן עליהם. הוא העליון והנשגב". כדי להעריך הערכה נאותה את תרומתו של רובין לפסוק זה ראוי להשוותו לתרגומי קודמיו. תרגומו של רעקענדארף הוא מעשה תשבץ של שברי פסוקים מן המקרא: היזקקותו לחמישה ביטויים מקראיים (ד' הוא האלוהים, אין עוד מלבדו, לא ינום ולא יישן, לא ייעף ולא ייגע, עזוז וגיבור) בתרגומו של פסוק אחד יש בה, לטעמי, גודש המכביד על הקורא. זאת ועוד, היא נובעת מהשקפה אפולוגטית שהמתרגם מביעה בפירוש בהקדמתו לתרגום (בפרק "מה ליקט מוחמד מאמונת ומספרי היהודים", הנסמך על ספרו הידוע של אברהם גייגר). ריבלין לעומתו נוקט לשון כעין-מקראית, אך ממעט לשבץ פסוקי מקרא כצורתם. בן-שמש שוב ניכר כאן בנטייתו לתרגום חופשי וללשון המונית. בתרגום כגון "מי זה אשר יבוא בהמלצה להשפיע עליו?", שנוקט בן-שמש, יש הנמכת יתר של הסגנון ופנייה למשלב דיבורי, שמקומו לא יכירנו בתרגום של ספר קודש.

תרגומו של רובין לפסוק זה יפה, עשיר ופיוטי ובו בזמן גם רענן וחדיש, כפי שמשתקף בצירופים כגון "מי ישתדל בפניו בלא שירשה", "לא יוכלו להכיל", "כיסאו חובק שמים וארץ", "על נקלה יגונן עליהם".

המחשה נוספת, אחת מני רבות, ליופיו ולרהיטות תרגומו של רובין מצויה בתרגומו לפרק ה-105, הקרוי "סורת אלפיל" (סורת הפיל). פרק זה משמר את זכרו של מסע מלחמה בראשותו של אברהה, מצביא חבשי שעלה עם צבאו רכוב על פילים נגד מכה. הדבר אירע בשנת 570 לסה"נ בקירוב, הידועה משום כך בכינוי "שנת הפיל", שהיא, על פי המסורת המוסלמית, שנת לידתו של מוחמד. זה לשונה של הסורה (עמ' 536): "בשם אלוהים הרחמן והרחום (1) הלא ראית מה עולל ריבונך לבעלי הפיל: (2) הן שם את מזימתם לאל (3) ולהקות ציפורים שלח מעל, (4) לרוגמם באבני גוויל, (5) ועשה אותם כמוץ נאכל".

סורה זו היא אחת מתוך חטיבה גדולה של סורות, שהמסורת המוסלמית מגדירה כ"מכאיות", דהיינו סורות מימי ראשית שליחותו הנבואית של מוחמד בעיר הולדתו מכה. לדברי המסורת המוסלמית, החזונות שבפרקים אלה נתגלו למוחמד בין שנת 610, המציינת את ראשית ההתגלות הנבואית, לשנת 622, שבה אירעה ההג'רה, הלא היא הגירתו של מוחמד בלוויית קהילת מאמיניו לעיר אלמדינה, השוכנת כ-300 ק"מ מצפון למכה.

בתרגומן של סורות אלה, שהוא אתגר עצום, שבפניו עומד כל מתרגם של הקוראן לכל לשון, הצליח רובין לבטא בעברית עשירה ורהוטה לא רק את התוכן אלא גם את אווירת הטקסט, את השגב הפיוטי שבו ובכלל זה גם את החריזה (או ביתר דיוק חלופות לחריזה). במקרה דנן במקום החרוז "-יל": אלפיל/תדליל/אבאביל/סג'יל (המופר רק בפסוק האחרון החותם ב"מאכול") מוצעת כאן חלופה נאה: הפסוקים השני והרביעי חורזים ב"-יל": הפיל/גוויל ויתר הפסוקים ב"-ל": לאל/מעל/נאכל.

רובין משכיל להלך על החבל הדק שבין הנאמנות למקור לחירות הנתונה למתרגם. כוחו של התרגום אינו בכך שהוא נקרא כאילו היה מקור, דבר אשר ספק אם יש לראות בו מעלה כלל כפי שמיטיב להסביר ולטר בנימין במסתו הנזכרת לעיל. מעלתו היא דווקא בשקיפותו ובבהירותו, וכלשונו של בנימין: "תרגום אמת הוא שקוף; אין הוא מכסה על המקור, אין הוא חוסם את אורו, אלא מניח ללשון הטהורה... להגיה אורה על המקור" (עמ' 137). החירות הנתונה לחוקר או למורה שלא להכריע בתרגום ולהסתפק בכך שהוא פורש לפני קוראיו או תלמידיו מגוון של אפשרויות אינה שמורה למתרגם משעה שהוא בא להעלות את תרגומו על הכתב ומוציאו לרשות הרבים. הוא חייב להכריע בין החלופות ולהיות עקיב בכך. על חלק מההתלבטויות של רובין מלמדות ההערות המלוות את התרגום ומחכימות את הקורא בשפע של ידיעות מסוגים שונים. הערות אלה, שעוד אשוב אליהן בחתימת דברי, כוללות בין היתר הצעות של חלופות תרגום. לעתים קרובות תוך כדי הקריאה בתרגום עשוי הקורא לצפות לתרגום מסוים ולמצוא במקומו תרגום אחר, אך משייגש להערות ימצא שהמתרגם נתן דעתו גם על האפשרות האחרת (ולעתים על יותר מאפשרות נוספת אחת) והביאה כחלופה.

דוגמה נאה לזה היא תרגומו לפסוק 185 בסורה השנייה ("סורת הפרה"), שעניינו במצווה לצום בחודש רמדאן. את המלים "פמן שהד מנכם אלשהר פליצמה" שבפסוק זה מתרגם רובין (עמ' 24): "על כל אחד מכם הנוכח בביתו בחודש זה לצום". בעיני עדיף כאן התרגום "הרואה מכם את מולד הירח שיצום בו (=בחודש זה)". ההבדל בין התרגומים נובע מכך שלשורש "שהד" (מקבילו של השורש הארמי "שהד"/"סהד") יש שתי הוראות הקשורות זו לזו: האחת (זו שהעדיף רובין) היא "להיות נוכח"; והאחרת היא "לראות", "להעיד". האפשרות האחרונה נראית לי מכוונת יותר לפשט הפסוק. יתר על כן, משמעות זו עולה בקנה אחד עם פסוק 189 הבא שם בסמוך - "ישאלוך על מועדי מולד הירח, אמור: הם למען יקבעו האנשים את מועדיהם על פיהם ואת החג'" (עמ' 25). אין צריך לומר שהפסוק האחרון מלמד על מצוות קביעת החודש על פי מולד הירח, כפי שנהוג היה גם ביהדות עד שנתגלה סוד העיבור והחלה קביעת הלוח להיעשות על פי חישובים אסטרונומיים. והנה, בהערתו לפסוק 185 מציע רובין גם את התרגום העדיף בעיני ואף מסבירו בקצרה. נמצאנו למדים שלגופו של עניין מדובר כאן בעיקר בהבדל בשיקול הדעת בין הראוי להימצא בטקסט לבין מה שראוי שיובא בשוליו. וכל עוד מוצעת חלופה לתרגום, במקרים שהדבר מתבקש, עושה המתרגם את מלאכתו נאמנה.

תרגומים שיש בהם שילוב של דיוק לצד יופי סגנוני ורהיטות מצויים בחיבור לכל אורכו. די בקריאת מבחר מהסורות הקצרות שבסוף הקוראן כדי להיווכח בכך. סורות אלה הן כאמור אתגר עצום לכל מתרגם. הן כתובות בלשון קשה, שופעת מלים נדירות והתחביר בהן אינו תמיד נהיר. התמודדותו המרשימה של רובין עם תרגומן ראויה לכל שבח.

בידי הקורא העברי מצוי עתה לא רק תרגום מעולה אלא גם פירוש קצר וביקורתי בצורת שפע הערות השוליים המלוות את הספר ומספקות לקורא שוחר הדעת מידע רב בתחומים שונים: הפנייה לפירושים חלופיים, מידע על אישים ומקומות הנזכרים בטקסט או נרמזים בו, הערות היסטוריות ומקבילות לסיפורי הקוראן בספרות היהודית והנוצרית. כן מובאים נספחים מועילים: האחד על סדר ההתגלות של פרקי הקוראן, שבו רשימת הפרקים על פי סדר הופעתם בקוראן (מן הארוך לקצר בקירוב!) וכן רשימה של הפרקים על פי סדרם הכרונולוגי המשוער. הנספח האחר עניינו לקט מספרות השבחים המוסלמית על פרקי הקוראן השונים. נספחים אלה בצירוף מפתח העניינים המפורט וכן ההערות המחכימות שכבר הוזכרו מקנים לספר מקום נכבד בכותל המזרח של הספרות על האיסלאם בעברית.

בפירוש לפסוק בנחמיה (ח', ח'), "ויקראו בספר תורת האלוהים מפרש ושום שכל ויבינו במקרא", נאמר בתלמוד (מסכת מגילה, ג', א'): "מפורש - זה תרגום". לשון אחר, תרגום הוא מעצם מהותו גם פירוש, ובכל החלטה על תרגום מסוים יש בחירה בפירוש אחד על פני אחרים. רבות מהכרעותיו של רובין נראות לי הישג תרגומי נאות, אך המצע צר מהשתרע ולא אוכל להזכיר כאן אלא דוגמאות ספורות: "מתחסדים" הוא תרגום מוצלח יותר של "מנאפקון" מזה של ריבלין המתרגם "סעפים" (מלה יחידאית במקרא שהוראתה אינה ודאית); "הגיע לפרקו" הוא תרגום קולע ל"בלע' אשדה" (המזדמן בקוראן פעמיים); וכן "יפות עין" הולם את "חור אלעין", הלא הן עלמות החן המזומנות לצדיקים בגן-עדן; "גס לבם" נאה בעיני כתרגום ל"קסת קלובהם"; "מלאכי החבלה" הוא מקבילה מצוינת ל"אלזבאניה" (סורה 96, טיפת הדם, פסוק 18); וכן "כרות הזרע" כתרגום ל"אבתר" (סורה 108, השפע, פסוק 3). הכרעות תרגום מוצלחות כאלה מצויות בתרגומו של רובין למכביר.

כנגד אלה יש מהכרעותיו של רובין שאינן נראות לי, כגון תרגומו למלה מסלם (מוסלמי) במלה "מתמסר" (והוא הדין בנגזרות אחרות מן השורש "סלם" שתורגמו באמצעות השורש העברי "מסר"). אין חולק על כך שהוראתו המקורית של השורש הזה בקוראן עניינו התמסרות וכניעה לאל. אולם חתירה זו להוראה האותנטית, המקורית, אינה עולה בקנה אחד עם השקפתו של רובין עצמו, שכבר הוזכרה לעיל, "למסור את תמונתו של הקוראן בעיני המאמינים". לפיכך, כשם שהשאיר מלים כגון "חניף" ו"חג'" כצורתן, כן ראוי היה לנהוג במלת מפתח כגון "מסלם". זאת ועוד, רובין עצמו אינו עקיב בתרגום המונח, ובניגוד לקביעתו בפתח הדבר (עמ' י"ד), ש"איסלאם תורגם כ'התמסרות' ומוסלמים הם 'מתמסרים'", למעשה השאיר את המלה "איסלאם" על כנה בכל שש היקרויותיה בקוראן, ורק פעמיים, בבואה בצירוף כינוי נצמד, תירגמה במלה "התמסרות", וכמו כן צורות פעליות מן השורש "סלם" תורגמו בשורש "מסר". אי עקיבות זו נראית תמוהה במיוחד במקרים שבהם מזדמנת צורה פועלית וצורה שמנית משורש זה בסמיכות, כגון בפסוקים 20-19 בסורת "בית עמרם": "הדת הראויה בעיני אלוהים היא האיסלאם" ("אן אלדין ענד אללה אלאיסלאם"), ובסמוך "אשא פני אל אלוהים בהתמסרות...; האם מתמסרים הנכם?... אם יתמסרו, תישר דרכם..." (רובין, עמ' 45). לדעתי, ראוי היה להשאיר דרך קבע את השורש "סלם" - מסלם, איסלאם וכו' - על כנו; ואם המתרגם ביכר על פניה את התרגום באמצעות השורש "מסר" מוטב היה לנהוג עקיבות בכך.

על רקע הסגנון העברי המשובח שבו מצטיין תרגומו של רובין מפתיעים פה ושם מעברים חדים לרובד דיבורי, כגון השימוש בפועל "הכפיף" כתרגום לפועל הערבי סח'ר (בהיקרויותיו הרבות בקוראן), או "יצאנית" כתרגום של המלה "בע'י" בפסוק המדבר במרים אם ישו (שם, פסוק 28): "אביך לא היה איש רשע ואמך לא היתה יצאנית" (עמ' 247); המעבר מן הצירוף היפה "איש רשע" ל"יצאנית" חריף מדי.

שאלת תעתיקם של עיצורים ערביים שאין להם מקבילות באלפבית העברי היא עניין יגע, שלא כאן המקום להידרש לו. ואף על פי כן, נקודה אחת נראית לי עקרונית: תעתוק האות הערבית "דאד" הקרובה בהגייתה לדל"ת נחצית. רובין מתעתק, כמקובל בתעתיק המקצועי, באות צד"י בתוספת גרש: צ'. לתעתיק זה יש אמנם הצדקה אטימולוגית, אולם אם הקורא המשכיל, שאינו יודע ערבית, הוא חלק מציבור היעד, מוטב היה לתעתק עיצור זה "ד". בכך ניתן היה להבטיח הגייה טובה (גם אם לא מדויקת עד תום) של מלים ערביות, כגון רמדאן, דלאל וכיוצא בהן שהקורא (שאינו יודע ערבית הרגיל להגייתה של צ' כ-ch) עלול לקרוא אותן: ramachan ,chalal וכדומה.

אשר לשאלת ניקודו של הטקסט, רובין נתן דעתו עליה, כפי שהוא מעיר בקצרה בפתח הדבר (עמ' ט"ו), והכריע לטובת הבאת הטקסט בלא ניקוד והסתפקות בניקוד עזר בלבד. לעניות דעתי יש בניקוד מלא - דווקא כשמדובר בחיבור קאנוני שחלקים רבים בו כתובים בסגנון פיוטי - כדי להוסיף הדר ולוויית חן לטקסט. לצורך ההשוואה יצוין שכל תרגומי הברית החדשה לעברית, שהופיעו מאז אמצע המאה ה-19 ועד היום, הם מנוקדים. אפשר שכדאי לשקול את הדבר לקראת פרסום המהדורה הבאה.

נקודות אלה ואחרות כיוצא בהן הן זוטות, שאינן עומדות בשום יחס לגודל המפעל שהעמיד כאן רובין. עיקרו של דבר, מחזיקים אנו טובה מרובה למתרגם על התרומה שהרים הן למען הקורא העברי המשכיל הן למען ציבור העוסקים בערבית ובאיסלאם הנזקקים לטקסט של הקוראן. מכמה וכמה חברים ומכרים, שעמם שוחחתי על התרגום מאז הופעתו, שמעתי אמירות כגון: סוף סוף יש בידינו תרגום שאפשר לא רק ליהנות ממנו אלא גם להבין מה כתוב בקוראן. אין פלא בכך שרובין היטיב להוציא מתחת ידיו תרגום מלומד ובה בעת רהוט ויפה, שהרי נתמזגו בו הסגולות, שהן תנאי הכרחי להעמדת תרגום ראוי: שליטתו המרשימה בלשון המקור ובלשון המטרה, ובקיאותו המופלגת בחקר האיסלאם הקדום והקוראן ופרשנותו בכלל זה.

פרופ' מאיר מ' בר-אשר הוא ראש המכון ללימודי אסיה ואפריקה באוניברסיטה העברית בירושלים



ילדות פלסטיניות לומדות לקרוא בקוראן במסגד סעוד האשאם בעזה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו