בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יש לי חולשה לבעלי חיים בכלל ולכלבים בפרט

כמו כלב

תגובות

אלכס ליבק. עורך: דוד טרטקובר. הוצאת כתר, 119 עמ', 89 שקלים

זה לא היה עניין פשוט בשבילי לכתוב ביקורת על ספר צילומים המוקדש כולו לכלבים. ככל שזה תלוי בי, צילום של כלב לא יכול להיות צילום רע. אלכס ליבק ניצח אותי אם כן עוד לפני שפתחתי את הספר. עד כדי כך, שמבחינתי הוא היה יכול להקפיא את אותם רגעים גם עם מצלמת תיירים חד-פעמית הנמכרת בחנות מזכרות. דבר הרי לא יכול לחבל לי בחוויה הקסומה של בהייה סתם כך בכלבים. אלא שאלכס ליבק כמו אלכס ליבק, הוא תפס רגעים שכלל לא ידעתי שהם קיימים.

בבית הורי תמיד התרוצצו בעלי חיים, אבל סיפור האהבה שלי עם כלבים התחיל רק לפני עשר שנים. גרתי אז בדירת חדר קטנה בשכונת פלורנטין. נפשי סערה באותם ימים ממש כמו היום החורפי שהשתולל בחוץ. את סערת הנפש הפריעה יום אחד דפיקה קלה בדלת. זה היה אחי הקטן, אביתר. הוא הסתתר בתוך מעיל גדול ושחור שהקשה עלי להבחין בפרטים. היו צריכות לחלוף עוד כמה דקות כדי שאבחין שידיו אוחזות בגורת קוקר ספנייל שחורה משחור. נראה היה שגם עליה עברה סערה לא קלה. אביתר גילה לי שמצא אותה נטושה וחסרת אונים בקיבוץ שבו ביקר. הבטתי בגורה המתוקה, היא החזירה לי מבט שכולו חמלה. לא היה אפשר לטעות: זו היתה אהבה ממבט ראשון. הרגשתי, כמו בשירו של בן דודי היקר, שמשהו בחיי הולך להשתנות. סערת הנפש נשכחה ואת מקומה תפסה סערת רגשות מסוג אחר.

תחושת האחריות ושותפות הגורל עשו אותנו לנפש אחת. אחרי שהשם אודטה נדחה בנביחות בוז תקיפות, החלטתי לקרוא לה סיגלית. מכאן הדרך עמוק לתוך לבי היתה קצרה. לא האמנתי שכל כך הרבה אור יכול להיות גנוז בכלבה כל כך שחורה. סיגלית לימדה אותי את מה שאולי הייתי אמורה ללמוד מבני אדם. דרכה גיליתי עולם שלם של תום, יופי, רגישות ואהבה. סיגלית עזרה לי להבין מה הם רגישות, חסד, חמלה והקשבה. לצערי, דרכה גם נחשפתי לרוע האנושי, לניצול, להתנשאות ולזלזול באחר. ההבחנה הזואולוגית בין כלבים לבני אדם נהפכה אצלי לבלתי רלוונטית.

יש אנשים שיש להם חולשה לרקדנים, אחרים חשים רעד כשמכונית יגואר נוצצת חולפת על פניהם. לי יש חולשה לבעלי חיים בכלל ולכלבים בפרט. עם ה"חולשה" הזאת ניגשתי לספר של אלכס ליבק. אך ראשית, גילוי נאות: אני לא מבינה בצילום, לא בקומפוזיציות ובטח שלא במשחקים מורכבים של אור וצל. המבחן שלי היה פשוט: כלבים צריכים לרגש אותך עד דמעות, או להצחיק אותך עד כאב. רוב הצילומים אכן גרמו לי להתרגש או לצחוק או אפילו שניהם גם יחד, ובכך הם עשו את שלהם. הצילום של הכלב הנכה בעמוד 19 העביר בי צמרמורת דקה. לעומתו, הצילום בעמוד 12, שבו לקח לי זמן למצוא את הכלב, הפך לי את הבטן מרוב צחוק. מעטים מהצילומים השאירו אותי אדישה (ביקורת ספרים, לא?).

אבל הצילומים שעשו את זה בגדול היו אלה שבהם הגבול בין הכלב לאדם לא נראה, אפילו לא באופק; צילומים שבהם הייתי יכולה להחליף בקלות את הכלב בתינוק בן-יומו או בילדה קטנה ודבר לא היה נראה מוזר. הצילום של האשה המחזיקה בכלבה ומאכילה אותו כאילו היה תינוקה השאיר אותי ללא מלים. צילום גבר צעיר הגורר עגלה ובה תינוק לצד כלב כאילו היו אחים הוא עבורי סוג של מבחן אישיות. אני נפעמת בכל פעם מחדש כשאני רואה בני אדם הנוהגים בכלבם כאילו היה בן-משפחתם. ממש כך אני מתייחסת לכלבתי שלי, שלא לומר לביתי שלי. באחרונה הצטרף אלינו בני, אמיר. אמיר הוא אח של סיגלית. ועל פי היגיון זה, סיגלית היא נצר נוסף למשפחת בנאי הגדולה.

איש אחד אמר לי פעם: "אורנה, מי שאוהב בעלי חיים - סובל". לימים התברר שצדק. ישראל של 2005 היא לא מקום טוב לבעלי חיים. כל כך הרבה כאב וייסורים קשורים בבעלי חיים כאן, וזה לא ממש מדגדג את קצה סדר היום הלאומי. אני לא מבינה גדולה בענייני כלכלה וחברה, אבל אני יודעת שהתשואה שמניב כלב לבעליו שווה כל הון שבעולם. אלכס ליבק ודוד טרטקובר העורך בחרו להתעלם מהצד העגום הזה, ואולי טוב שכך. אני, על כל פנים, לא מוותרת על ה"סבל" שבאהבת בעלי חיים. תודה לאלכס ליבק ובעיקר תודה לכלבים, שהופכים את העולם הקשה שלנו למקום רך קצת יותר.

אורנה בנאי היא שחקנית



חוף הים, תל אביב. 2003, מתוך הספר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו