"אז עוד לא ידענו שהכיבוש יהיה תמיד" - ספרים - הארץ

"אז עוד לא ידענו שהכיבוש יהיה תמיד"

בעט ברזל שירת מחאה עברית 2004-1984

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

עורכת: טל ניצן. הוצאת חרגול, 189 עמ', 73 שקלים

הספר הזה אמור לזעזע אותך. אבל האם, בשנה ה-38 לכיבוש, יש לדיבור עליו ונגדו הכוח לזעזע? בקובץ "בעט ברזל: שירת מחאה עברית 2004-1984" כינסה טל ניצן 99 שירים של 48 משוררים ומשוררות ואירגנה אותם בתשעה שערים. הבחירה ב-1984 כנקודת הפתיחה הכרונולוגית מציינת פרק חדש, שבא אחרי שקיעתה של שירת המחאה שהולידה מלחמת לבנון, ושהתמקדה במידה רבה בטבח בסברה ושתילה. העניין השירי במלחמת לבנון מיצה את עצמו עם הנסיגה החלקית שסיימה את השלב האקוטי של אותה מלחמה, והמאבק הציבורי שהוביל בסופו של דבר לנסיגה הכוללת משם לא גייס אליו מאמץ פיוטי בולט. בעשרים השנים הללו המשיכו החיים הציבוריים בישראל, ואתם גם השירה, להתנהל בצל המצב המתמשך של הכיבוש, מצב שאמנם היה לצנינים בעיני חלק מהציבור ובעיני כותבים רבים, ועם זאת התקבע כמין שגרה או גזירת גורל. "אז", כותבת דליה פלח בשיר הנכלל בקובץ הנוכחי, "עוד לא ידענו / שהכיבוש יהיה תמיד," ("אז עוד לא ידענו", עמ' 162. וראו טל ניצן, "אחרית דבר", עמ' 173).

המשך הכיבוש בארץ ישראל ההיסטורית, טישטושו עד מחיקה של הקו הירוק, העמקת ההשתלטות של המתנחלים על אדמות ומשאבים בשטחים הכבושים, החרפת מעשי האלימות, העוול וההתעללות היומיומיים כלפי הפלסטינים, כל אלה יחד עם האינתיפאדה הראשונה, התפרקות הסכמי אוסלו והאינתיפאדה השנייה, לרבות עליית המדרגה באלימות הנגדית של טרור המתאבדים, חייבו תגובה אחרת של השיח הציבורי ודחקו גם את השירה לפינה הרבה פחות נוחה. שכן - ולעובדה זו חשיבות עליונה - במצב הישן-חדש, שבו היה הכיבוש למחלה כרונית ולכאורה חשוכת מרפא, זירת הקונפליקט היא הטריטוריה האחת ששני העמים חיים בה, ארץ המולדת שעליה דיבר - ומדבר - הסיפור הציוני, ושהמפעל הציוני, בגלגולו הנוכחי, עושה הכול כדי לנכס לעצמו את כולה. נלווית לכך ההכרה שהמאבק נערך בתנאים של א-סימטריה בולטת, כשמהצד "שלנו" פועלת מדינה מודרנית מאורגנת בעלת צבא, מנהל ומערכת משפטית, שלמרות עמימויות שונות על פני השטח, מכבסות לשון, הליכה בכחש ומנגנונים של גניבת דעת, מגויסים כולם ביסודו של דבר להנציח את מצב הכיבוש, את שלילת זכויותיהם ואת דחיקת רגליהם של הפלסטינים כיחידים וכעם.

וכך, בשיר הפותח את הספר, מזכיר מאיר ויזלטיר את פנייתו הקצרה של אבות ישורון אל הפלסטינים, "נו זוזו קצת". אלא שהבקשה הזאת, לפנות מעט מקום למי שזקוק לכך - מתוך כורח המציאות האכזרית של ההיסטוריה היהודית במאה העשרים, אך גם מתוך אמונה באפשרות של דו-קיום פלסטיני-ישראלי בגבולות הארץ - נשכחה ונתחלפה כעת בצו גירוש שמנוסח כנביחה וולגרית: "יללה רוחו מן הון/ או שנזיין אתכם" (עמ' 13). כבשירים רבים בקובץ, נוקט עדיין שיר זה לשון "אנחנו", אך עושה זאת כך שלא תיעלם מעיני הקורא דעת המשורר על פשר מעשיה של הישות הקיבוצית שהוא נמנה עליה.

אפשר לסכם במספר נקודות את המגמות העיקריות הבולטות בגוף השירה שאספה כאן טל ניצן. ראשית, יש בשירים האלה - לעומת קודמיהם - הכרה חריפה יותר של העוול המתמשך ש"אנחנו" מעוללים "להם"; ניכרים בהם בושה עמוקה ורצון עז - אך לא תקווה רבה - להינקות מן הכתם. קשה להבחין הבחנה ברורה בין רגש הבושה הזה לבין הזעם הניכר בדברי משוררים רבים על עצם העוולות שנעשו, על שהם נעשו ונעשים "בשמנו", ולכן, מתוך תסכול, על חוסר האפשרות להתנער מהם.

שנית, מובעים בשירים האלה ספקות חוזרים ונשנים בדבר התועלת שבמחאה ובהוקעת העוול באמירה כלשהי. כאלה הועלו גם קודם, אך רוב הכותבים כאן יוצאים מנקודת הנחה שרמת האדישות או הציניות של הציבור הנמען גברה, ועמה העמיקה אצלם התחושה המלנכולית של חוסר תוחלת.

שלישית, עם חוסר התוחלת באה תחושה חריפה יותר של בידוד, שגם הוא עובר מודולציה תכופה לכלל זעם כלפי הרוב המתבצר מאחורי אטימות צדקנית או צינית ומסרב להיענות לרגישויותיהם המוסריות של המשוררים. אצל אחדים, לרבות כאלה שנרתעו מכך קודם, מגיעה תחושת הניכור עד לשבירת הסולידריות עם הקולקטיב הציוני והישראלי.

ולבסוף, כיוון שזירת ההתרחשות כעת היא באופן בלתי נמנע הארץ האחת, יש כאן העלאה מחדש של שאלות יסוד לגבי עצם המפעל הציוני, הן ברמה הערכית של צידוקו המוסרי במבחן התוצאה הנוכחית, הן ברמת הערכת סיכוייו ההיסטוריים לשרוד. קודם יכול היה ישראלי לפנות אל בני עמו בשם ערכים המקובלים, לכאורה, על הקולקטיב ולהוכיח אותם על כי "הכיבוש משחית"; נדמה היה אפילו, אי אז, שזו סיסמה חזקה. אבל את ההכרה שהתגבשה בשני העשורים האחרונים אפשר לסכם בסיסמה כמו: "הכיבוש ממית, ממית אותנו, הישראלים". או, בלי לכחד שבראש וראשונה הוא הורג את הפלסטינים, ש"הכיבוש ממיט אסון, עלינו, הישראלים". הרואים זאת, כך נדמה, נואשו מן האפשרות לשכנע את בני עמם. ולדעת אחדים מהם, העוולות שנעשו חמורים כל כך שאין עליהם מחילה ויותירו משקע שמחירו יהיה לא פחות מהרס גמור. ברור, לכאורה, מה מתחייב לגבי כל החפץ חיים.

הכיבוש הכרוני כמו החזיר את הדברים לתקופה שלפני 1948, ושאלת הזכות על הארץ שבה ועולה בקובץ הזה באופן החריף והכולל ביותר. כשהוא מזכיר את פליטי 48' שואל אבנר טריינין שאלה יסודית על צדקת הציונות: "בכרם זיתים בעין-כרם, שם מחרשה הערבית/ מכה בסלע ובראש. שה שה פליט אל תעירו/ פן יתעורר בו הכפר בירושלים העברית" ("מתוך 'הזית'", (עמ' 121). דווקא העוולות האישיים, הקטנוניים ("במשטרה פתחו/ לו תיק, לעבריין מכרם נבות"), הם המעירים את שאלת זכות השיבה, השאלה הרדומה בהא הידיעה בשיח הישראלי.

אמנם אפשר עוד למצוא בקובץ הזה ביטוי לאותה תוגה כללית הנובעת מתפיסה סימטרית של מעגל האלימות, למשל אצל משה דור: "בית ג'אלה יורה על/ גילה וגילה מחזירה אש," (עמ' 30). אבל הרגש הגורף ביותר הוא רגש הבושה. לעתים הוא מובע מן הלב, כלומר ממקום שלכאורה עדיין איננו פוליטי או אפילו מוסרי, כמו אצל אגי משעול, למראה עץ זית שאינו במקומו: "זיתיו המושטים לאין דורש משחירים/ את פני/ ושום ורדים ננסיים לא יסיחו את לבי/ מן הבושה" ("עץ הזית", עמ' 124). למותר לפרש שבתמונת העץ הזה גלומים עצי זית אחרים, שנעקרו בשם גדר וביטחון או מתוך זדון צרוף שלא נזקק להסברים כלשהם.

רמי סערי, לעומתה, כותב כמו מעבר לבושה: "מהגבעה/ שעמדנו עליה, רואים/ את רזי החורבן, לפעמים/ עודנו תוהים, מה התעקשנו לשמר/ על צלם האדם שאבדנו" ("חיילים", 65). שירים אחרים עוסקים בהרוגים פלסטינים ששמותיהם נודעו ברבים: אורית מיטל מקדישה שיר ("אוקטובר 2000", עמ' 94) "למוחמד א-דורה שנהרג בזרועות אביו ולאביו, ג'מאל" ובו מאמץ למצות את זכר המוות המזעזע הזה לנוכח כוחה המאכל של השכחה. דן דאור כותב ב-saeva indignatio של סטיריקן זועם על "האיש שלכאורה גרם למותו של חילמי שושא, להבדיל" (עמ' 97), ומצמיד לשירו מוטו מן המקורות: "אשרי שיאחז וניפץ את-עלליך אל-הסלע". וברוח דומה מבצעת טל ניצן פרודיה על אמרת חז"ל בדבר שמחת בית השואבה: "מי שלא פקח עין בלתי-מכוונת/ והביט בפניה של מייסון אל-חייק/ לא ראה יולדת בעצב מימיו" ("המטרה", עמ' 106). דליה רביקוביץ מסיימת את "אמא מתהלכת" בשורות "ואלה תולדות הילד/ שהרגו אותו בבטן אמו,/ בחדש ינואר /1988 בנסיבות פוליטיות ביטחוניות" (עמ' 102). ויצחק לאור סוגר את "נוף עם פחד בעין", שגם הוא עוסק באם פלסטינית, במלים "העמק הוא חלום" (עמ' 104), אלוזיה ל"שדות שבעמק" מאת לוי בן אמיתי.

ב"שתן בשדה רקב" (עמ' 75), פרודיה אכזרית על שירו הנודע של יהודה עמיחי "גשם בשדה קרב", פוער רמי דיצני תהום מוסרית בין המצב הנוכחי לבין מלחמת 1948 (ועל כך ב"אחרית דבר", עמ' 179). שי דותן מאזכר את האיקון המובהק של האינדיבידואליזם הישראלי, "רגע אחד" של נתן זך: "רק רגע אחד. אני רוצה/ לצעוק. יריתי בו. הוא התקדם/ בפנים חשודים. מי ידע שכיסיו/ ריקים, שתיקו מלא בגדים" (עמ' 81), ו"אחרית דבר", (עמ' 179). שרון אס יוצאת למסע מורכב ביותר בלשון שירית דחוסה כדי לפצח את חידת ההזדהות עם הקורבן וגבולותיה "ביומו של הדם" (עמ' 101-99), המוקדש גם הוא לחילמי שושא. ושוב דליה רביקוביץ', מעניקה עומק מטא-פיוטי לפעולת הציטוט, כשהיא נזקקת ללשון המרטירולוגיה היהודית המקראית (דרך לאה גולדברג): "שירו לנו משירי ציון/ אשר יעלו באוזן לא שומעת" ("שאלונו שובינו דברי שיר", עמ' 129).

שירים רבים מתארים או מניחים את האטימות הבלתי חדירה של נמעניהם, וראש לכול, זו של העושים במלאכת הכיבוש. צבי עצמון, שחוזר ומתחקה אחר עגת רה"ת הצה"לית (כמו שעשה בשירו "שחזור" בימי מלחמת לבנון), מפנה את עוקץ האוטומטיזציה המקהה שלה נגד החיילים: "צמיג זה בוער./ גז זה מדמיע./ שמ"פ זה שירות מלואים/ וקלגס זה קלגס" (עמ' 68). יצחק לאור כותב "אמר המחסל (במעט אכזבה)/ מה אעשה אחרי הצבא?" (עמ' 96), ואמיר אור מנסח מונולוג בוטה של קלגס ישראלי ששפת הטריבונה בפיו ("יש אלהים", (עמ' 79-78). אהרן שבתאי, שעבר מרחק מדהים מהכרובית המפליצה של "הפואמה הביתית", נשען על אותה לוגיקה כשהוא פונה אל החיילים עצמם בגוף שני ונוזף בהם בדידקטיות מודעת לעצמה: "חיילי עופרת מטומטמים,/ האם אביכם הוא סכין/ שרק יודע לחתך?" (עמ' 67); ראו הביטוי העממי המיושן: "אתה לא מזכוכית ואביך לא זגג").

מן האטימות הסובבת נגזרת תחושת הבידוד המעיק של כותבי השירים. דליה רביקוביץ' מדובבת באירוניה מרה את השיח העוין המופנה כלפי רגישויותיה באופן שמעמיד במבחן את אפשרות קיומו של סובייקט ישראלי מוסרי: "מה יש לה להגיד?/ מה יש לה להגיד?/ היא סתם מחפשת דרכים לסבל/ ולהגיד מלה רעה./ היא לא רואה את כל הטוב והיפה שבחיים./ היא לא רואה אותנו כמו שאנחנו./ אנו באנו ארצה" (עמ' 50). כאלה הן הצדקנות וההכחשה, שאפילו ה"רחיפה בגובה נמוך" שרביקוביץ' דיברה עליה בתקופת מלחמת לבנון שוב אינה עולה על הדעת.

מכל זה עולה ערעור יסודי לא רק של תחושת השייכות של המשורר, אלא גם של עצם האחדות המוסרית והלאומית של הקולקטיב. הביטוי הרטורי החזק ביותר לכך ניתן בעמדת הנביא-המוכיח-בשער שנוקט רמי דיצני: "על בני עמי אני בוכה אשר אין בהם לב לבכות:/ ראיתיכם בכעורכם שפלים בהתנשאותכם/ ערב-רב המון-אסוף קדם-עם - / עם לא אנשים-אחים לא יחד לא חס -/ עם אין אהבת-אדם" ("זעקי ארץ אהובה", עמ' 14). מן האטימות נגזרת ההתפוררות, ומן ההתפוררות - החורבן: "אזניכם לשועת עשוקים ערלות -/ והארץ לכם כל הארץ תירשו?// לכן הנה ימים באים" (שם; ולמותר לציין, שוב בלשון מוסר מקראית שבמקורה הופנתה נגד זדים מבחוץ).

מקסים גילן, משורר שעשה שנים רבות בניכר, דובר ממקום שבו המלה "אויב" נעשתה דו-משמעית לחלוטין: "אני כותב בארץ-האויב/ פתקים בצופן, כאילו למחתרת/ כותב. אוהב את האויב/ כמו בת-ערובה סגורה בעיר קודרת" (אך מוסיף בהמשך: "אני כותב גם בשמחה ולאו דוקא לאיד", עמ' 27). משוררים אחרים אינם מוציאים את עצמם מן הכלל לחלוטין, אך מסרבים להשתתף בחשבונאות הצינית של הסבל והמוות. ויזלטיר כותב "סונטה נגד המדובבים את הדם השפוך": "אם אמות יום אחד מכדור מרצח צעיר/ פלשתינאי, אשר יחצה את הגבול/ הצפוני, או מהדף רימון שיטיל,/ או בהתפוצצות של מטען בשעה שאבהה מול מחיר/ מלפפונים בדוכן שבשוק, אל תעזו לומר/ שדמי מספק הוכחות לצדקת טעותכם -" (עמ' 32). וליאת קפלן מסכמת (בהד לשורה מפורסמת של רביקוביץ' מימי לבנון): "אי אפשר לטבול באותו דם פעמיים" (עמ' 23). בשירה של דליה פלח "הלילה שאחרי הניתוחים" הצד הישראלי אינו לאום או קולקטיב אלא, באירוניה מצמררת, רק גוף נטול תודעה או היסטוריה למעט היותו יעד רך למתכת פלסטינית. מה שמולאם אינו אפילו לא הגוף הישראלי אלא רק אותם ברגים ומסמרים, "שהוצאו,/ בשקית מיוחדת של ראיות,/ אם אמנם יתעניין בהם השב"כ", שאינו שואל את עצמו אלא "מאיזו/ חנות-תקונים של כפר/ הם נלקחו/ כדי למלא את תפקידם" (עמ' 41).

אז מה עוד יכולה השירה - אחרי הכול רק סוג מיוחד של דיבור - לחולל? צבי עצמון, בנבואת החורבן שלו, מייחס לדבר המשורר את הכוח לתיעוד מוסרי העומד בפני תהפוכות הזמן (כוח הנשען, שוב, על לשונו העברית העתיקה של המקרא): "חטאת יהודה כתובה בעט ברזל. בצפרן שמיר" (עמ' 145). מכאן לקוח גם שם הקובץ, המרמז אולי על אמונה כזו המונחת ביסודו. בעלי מחאה ותיקים אחרים אינם נאחזים בפרספקטיבה רחוקה וזרה שכזאת. כך דיצני, בפתחה של עוד נבואת אסון: "שורות-המחאה כולן נתפסו כמעשה אונן שמאלן/ ואני אך לחשתי. ולא לענין. מלים שחתי. חבל על הזמן" ("עמוד העשן המתאב"ך", עמ' 136). וכך ויזלטיר, בפכחונו חסר הפניות, הסותר את עצמו ביודעים: "אי אפשר לסבול שירה פוליטית: העמדה האזרחית או הנבואית הזאת/ (למה יטרח אזרח לשבור שורות בדברו?)" ("בעד ונגד", עמ' 134).

הקובץ שהעמידה טל ניצן הוא ספר חזק, ככל שספר כזה יכול להיות. אבל האם הוא יזעזע את הלא-מזועזעים? אין הכרח להצטרף אל שבתאי על מרפסת המחר שלו כדי לשער שלא. דבר אחד ברור: איסוף השירים בכרך אחד חושף באורח מעמיק את גבולות המחאה בעידן הכיבוש הכרוני. יצחק לאור, ללא ספק ממובילי שירת המחאה בישראל, מסכם זאת כך (ולא בגופו של שיר, אלא בשוליו): "דבר המשורר: אין לי בררה,/ גם אם את הכל מיצר/ רק השלטון, גם את תולדות/ השירה, גם את גבולות/ ההגד, אין לי בררה/ אלא להתנגד" (עמ' 72).

פרופ' חנן חבר ופרופ' משה רון ערכו את האנתולוגיה "ואין תכלה לקרבות ולהרג: שירה פוליטית במלחמת לבנון", סדרת קו אדום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 1983

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ