בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אני וכל היהודים

כך כתב סגן ראש הממשלה ושר החוץ, סילבן שלום, בספר האורחים של אנדרטת השואה בברלין

תגובות

סגן ראש הממשלה ושר החוץ סילבן שלום היה לא מכבר השר הישראלי הראשון שביקר באנדרטת השואה החדשה בברלין. תיירים ישראלים שביקרו במקום ימים אחדים אחריו גילו בספר האורחים את השורות שרשם בו, בשמו ובשם כל היהודים האחרים. הם צילמו את הדף למזכרת וציינו בקורת רוח שלפחות את המלים העבריות ידע סגן ראש הממשלה ושר החוץ לרשום ללא שגיאות.

הייקה והברנדינר

התעשיין אנדריאס מאייר, כבן 80, ניצב השבוע לפני כמה מהמוצגים שהוא תרם למוזיאון הייקים החדש בתפן - וצחק. מאייר אוסף בדיחות ייקים. כמה מהן הועתקו אל אחד מקירות המוזיאון, בלוויית איורים של שמואל כץ. אחת מהן מספרת על שני ייקים העוברים על יד קבוצה של פועלים חקלאיים, ייקים אף הם: "אתה רואה את האיש הזה עם האת?" שואל הייקה הראשון את חברו, "הוא היה פרופסור לפני שעזב את ברלין. ואתה רואה את ההוא שם, החולב פרות?" הוא היה מנתח בכיר באחד מבתי החולים הגדולים בגרמניה, לפני שברח". עונה לו חברו: "אתה רואה את כלב הדאקל שם? הוא היה כלב ברנדינר".

הבדיחה משקפת את המנטליות של מהגרים בארצות רבות וכאן היא נמנית עם אבני היסוד של הישראליות: התחושה שהחיים ב"ארץ הישנה", כפי שאומרים באמריקה, היו טובים יותר. הסופר והמחזאי יעקב שבתאי שם תחושה כזו בפיה של שושנה, בעלת מסעדה קטנה בתל אביב, ילידת וילנה, במחזה "נמר חברבורות": "אם הייתי נשארת שם, והייתי הולכת לאקדמיה, כבר מזמן הייתי באופרה".

סיכוייה להגיע לאושוויץ היו גבוהים יותר, אך שבתאי ביטא באמצעותה תחושת יסוד ישראלית, המשותפת גם לרבים מילידי ארצות ערב, וכיום היא נפוצה בין יוצאי ברית המועצות לשעבר. הנה פרדוקס ישראלי, מפתח להבנת הספקנות המייחדת את יחסם של ישראלים כה רבים אל המדינה: קשה להם להשתחרר מהתחושה שבבואם לחיות בישראל - החמיצו משהו. בין הייקים היתה התחושה הזאת מרכיב עיקרי בין מרכיבי זהותם.

רובם באו באי רצון. הם היו מעדיפים להישאר בגרמניה. תרבות החיים שמצאו כאן היתה נחותה בעיניהם. רובם נטו להסתגר בקהילה שלהם, סירבו ללמוד עברית, הצליחו בעיקר בתחומים שלא חייבו שליטה בשפה כמו רפואה, מדע, אדריכלות ותעשייה. הם לא הצליחו להשתלב בפוליטיקה. כמה שרים ועיתונאים, בהם פנחס רוזן ויוסף בורג, גרשום שוקן ואורי אבנרי, היו חריג, כמוהם כאלה מהייקים שהשתקעו בקיבוצים.

בעיקרו הסיפור הייקי הוא סיפור עצוב על גלות תרבותית וירידה חברתית, אך הייקים ששוקדים על שימור תולדותיהם נוטים כיום להמציא את עצמם מחדש כחלוצי המפעל הציוני, מדגישים את "תרומתם" למדינה. זו המגמה השלטת גם במוזיאון החדש בתפן.

ראשיתו של המוזיאון בנהריה, פעם עירם של הייקים, ולא עוד. המוזיאון הוזנח, ממצאיו החלו להתפורר, עד שבא אחד מאחרוני הייקים שעוד יש להם השפעה כלשהי, סטף ורטהיימר, ושיקם אותו בשטח המוזיאון הפתוח שלו, בתפן. ורטהיימר, תעשיין וח"כ לשעבר (ד"ש), השקיע במוזיאון כמעט מיליון דולר. אחת התמונות הראשונות בתצוגה היא תמונתו של ורטהיימר עצמו.

המחשבים המפוזרים במוזיאון מאפשרים צפייה בסרטונים ובמצגות מגוונות, אך עיקר התצוגה על הקירות בתצלומי דיוקן של ייקים מפורסמים. הכיתוב משדר קורקטיות ויובשנות אינציקלופדית. המגמה היא להוכיח שייכות. במקום שהייקים לא בלטו במיוחד, כגון בצה"ל, מספר המוזיאון על חלקם בצבא גרמניה, כמו היתה גם זו סיבה לגאוות יחידה ישראלית. חוויית החיים הייקית איננה: אין מטבח ייקי ולא ארון ספרים ייקי ולא חדר ילדים ייקי ולא ארון בגדים ייקי.

לעומת זאת נראה שהמוזיאון משתלב בתחיית הנוסטלגיה הייקית הפורחת בישראל בשנים האחרונות, עם כנסים וסרטים וספרים ועשרות אלפי ישראלים המנצלים את זכותם לקבל דרכונים גרמניים.

בעיקרה זו התעוררות דורית. מקצת החוויה הייקית התבטאה בבושה: ארגוני הייקים יעצו לחבריהם שלא לדבר גרמנית בפומבי, ילדים שנאלצו ללכת בסנדלים עם גרביים, שימשו מוקד ללעג חבריהם בבית הספר. ככל שיצאו השנים התחלפה הבושה בגאווה. רבים מצאצאי הייקים מתרפקים על מורשתם, כמו מבטאים את החלום הציוני המקורי, לחיים במדינה המשתייכת לתרבות אירופה. טיפוח המורשת הייקית מבטא גם מחאה תרבותית, חברתית ופוליטית, שתמציתה - לא זו המדינה שעליה חלמנו.

חנוכת "המרכז למורשת הייקים" לוותה בנגינתה של שלישייה מאת פרנץ שוברט; נגן הצ'לו היה דוד ויצטום. הקרואים שמעו גם ברכה ששידר אליהם מירושלים משה קצב, נשיא המדינה יליד איראן. כמה מהוריהם התהפכו מן הסתם בקבריהם.

הקרב על תולדות קז'מרוק

שמואל דב גבריהו-גוטסמן הוא עקשן גדול; כמעט עשרים שנה הוא נאבק על זכותו להיות ההיסטוריון של עיירת מוצאו, קז'מרוק שבסלובקיה, ובימים אלה הוא סוף סוף מנצח, כנראה.

קודם לשואה התגוררו בעיירה כמאתיים משפחות יהודיות, כ-10% מתושביה. כיום היא מתפרנסת מתיירים גרמנים; הם קוראים לה קסמארק, שוק הגבינה, ונמשכים אל אתרי הסקי שבקרבתה.

סופר ומתרגם, כיום כבן 88, עמד גבריהו-גוטסמן כמעט לבדו מול יריב רב עוצמה - האוניברסיטה העברית. עיון בקטלוג הממוחשב של הספרייה הלאומית מורה שהאוניברסיטה נכנעה: "הורד מהמדף" כתוב עכשיו ליד ספר על תולדות קז'מרוק והסביבה שגבריהו-גוטסמן ראה בו גניבה ספרותית. הספר שהוא כתב ניתן, לעומת זאת, להשאלה.

סיפור המעשה הזה סבוך ומפותל. הוא מקופל בתיקים עבי כרס, ובהם אלפי דפים שהעסיקו כמה וכמה בתי משפט במשך ימים רבים. גבריהו-גוטסמן נעזר בעורך הדין גלעד קורינאלדי, מומחה לקניין רוחני. התמצית היא זאת: אחת מתלמידות האוניברסיטה העברית, חיה מאירי-מינרבי, כתבה עבודת מאסטר על תולדות העיירה ואחר כך פירסמה אותה גם כספר. גבריהו-גוטסמן טען כי היא השתמשה בחומר השייך לו, וכי עבודתה מהווה גניבה ספרותית. היא השיבה כי רק הסתמכה על ספרו, כמקובל וכי נעזרה גם במקורות אחרים.

לא קל להבחין בין שימוש לגיטימי במחקר קיים לבין פלגיאט, אך המלומד הישיש עמד על שלו ובשלב מסוים דומה שהמאבק על זכותו וצדקתו היה למרכז עיסוקו. ועדת המשמעת של האוניברסיטה העברית החליטה תחילה לפסול את העבודה של מאירי-מינרבי, ואחר כך שינתה את עמדתה ודרשה רק לתקן אותה. לא מעט מומחים ללשון ולהיסטוריה נקראו בתוך כך לחוות את דעתם בפרשה.

הרבה שמות ידועים מעורבים בה. חוקר השואה יהודה באואר, שהדריך את מינרבי-מאיר ואף כתב הקדמה לספרה, התנצל בפני גבריהו-גוטסמן. רקטור האוניברסיטה, חיים רבינוביץ, הודיע לעמיתיו באוניברסיטאות האחרות כי עבודתה של מינרבי-מאירי לא אושרה, אך משפירסמה היא את ספרה, הוא נרשם כמקובל בספרייה הלאומית וחמתו של שמואל דב גבריהו-גוטסמן בערה.

עורך הדין קורינאלדי כתב לרקטור שנדהם מעמדת האוניברסיטה, המנסה להציג את עצמה כאוקספורד ישראלית, אך אינה מתייצבת לצדו של איש בא בימים שקניינו הרוחני נגזל ממנו. כשלא בא על סיפוקו עתר קורינאלדי לבית המשפט. האוניברסיטה הגיבה כמו לא היתה מעורבת והודיעה רק שתכבד כל פסיקה. בית המשפט אסר עליה להציג בספריות את ספרה של מאירי-מינרבי ועל המחברת אסר להפיץ את הספר למכירה.

נקפו השנים ונוספו מכתבים ותביעות ועתירות. שמואל דב גבריהו-גוטסמן גם הגיש תביעה אזרחית נגד מאירי-מינרבי; הוא תבע חצי מיליון שקל. לבסוף התגלגל הסיפור להליך גישור ובימים אלה היריבים מתקרבים להסדר של פשרה, מדברים על פיצוי בסך 50 אלף שקל והשבת החומר שלו.

אך הכסף הוא לא העיקר. השאלה העיקרית היא מי יזכה להיות ההיסטוריון של קז'מרוק והסביבה, ובית המשפט המחוזי בירושלים מציע שזה יהיה שמואל דב גבריהו-גוטסמן. ספרה של מאירי-מינרבי לא יופץ גם להבא, אך הספרייה הלאומית תשמור שלושה עותקים ממנו. פרקליטי הצדדים ינסחו מכתב אל הקורא שיודבק בכריכת הספר, בצדו הפנימי, ובו יסופר כיצד עשתה מינרבי-מאיר שימוש בספרו של שמואל דב גבריהו-גוטסמן ואילו פרטים ציטטה מספרו, הכל בהתאם לכללי הציטוט המקובלים, ובא גואל לתולדות היהודים בקז'מרוק והסביבה ולכבודו של שמואל דב גבריהו-גוטסמן.

סופר נידח נגד העיתונים

אהוד בן עזר, בן 69, ("המחצבה") חיבר רומנים וסיפורים לגדולים ולקטנים וגם ביוגרפיות. חתן פרס היצירה מטעם ראש הממשלה הוא הביא לדפוס את אוצר שיריה של דודתו, אסתר ראב, וגם פירסם שירים מפרי עטו.

באחרונה הוא מגדיר את עצמו כסופר נידח, ומפרסם את יצירותיו והגיגיו במעין עיתון של איש אחד שהוא מפיץ באמצעות הדואר האלקטרוני: סיפורים, כתבות על תולדות פתח תקווה עירו, תגובות פוליטיות (ימניות), ביקורות תיאטרון וכל מיני דברי ליצנות כמו-סאטיריים. עוד מעט יבוא הגיליון מספר 50.

הדואלים שלו משקפים בעיה אמיתית: מי שירצה פעם לחקור את תרבות הימים האלה לא ימצא לה שריד וזכר, כמו לא היתה, אלא אם תופיע בדפוס, כמו שיר מאת בן עזר שפורסם השבוע ב"מעריב" ודברים שבן עזר מפרסם לפעמים במדורי המכתבים למערכת. אך השבוע יוצא בן עזר נגד העיתונים. הוא מדבר "בשם יערות הגשם ההולכים ונכחדים, ובשם כל חומרי הגלם המשמשים את תעשיית הנייר, למעט הסמרטוטים והחומרים הממוחזרים" וקורא: "יצומצמו העיתונים! מי צריך עשרות ומאות עמודים, בייחוד בעיתוני ובמקומוני סוף השבוע, אשר ככל שיש בהם יותר מודעות צבעוניות שאיש לא מסתכל בהן אלא להיפך, מתרגז ועובר הלאה, כן יש בהם פחות חומר מערכתי, פחות תוכן והרמה ביותר ממחציתם היא תת רמה!"

בן עזר מציע על כן שקוני העיתונים של סוף השבוע יתחילו לשלוף מתוכם באופן הפגנתי רק את הדפים המעניינים אותם וישאירו בחנות או בקיוסק את "גיליונות הזבל", ואילו המנויים ישלחו חזרה חבילות של חלקי עיתונים ושבועונים מיותרים שאין מה לקרוא בהם למערכות, "כדי לסתום אותן בזבל של עצמן", כדבריו. "קראו ספרים", מציע הסופר הנידח מפתח תקוה לגולשי האינטרנט, "ושחקו עם הילדים והנכדים שלכם".



מוזיאון הייקים החדש בתפן משתלב בגל גואה של נוסטלגיה ייקית העובר על אחרוני הייקים וצאציהם / צילום: ג'יני - אנצ'ו גוש



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו