בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שוורץחייע

האם פרופ' יגאל שוורץ הוא המוח המבריק ביותר שיש היום בספרות העברית? אהרן אפלפלד סבור שכן, והוא לא היחיד, אבל ספק אם דויד גרוסמן, מנחם פרי, עירית לינור, אלונה קמחי ועוד רבים וטובים יסכימו

תגובות

אלו זמנים מאושרים ביותר, אומללים ביותר, ליגאל שוורץ. אמו נפטרה לפני שבועיים, בדיוק ביום שבו יצא לאור ספרו החדש, "מה שרואים מכאן". כך יצא שהרגעים הקטנים של האושר נמחצו באבל ובעצב המוות, ולא רק זה, אלא שהמוות גם אילץ אותו, במקום לחגוג את הוצאת הספר, להתייחס מחדש לפחדים עתיקים, עמוקים, פחדים שגם בהם משמשים החיים והמוות בערבובייה.

כשאביו נפטר לפני 17 שנה, בן 67, הוא בעיקר חווה כעס. כעס פרקטי על זה שהשאיר את אמו בלי פרוטה, וכעס ילדותי וקצת אגוצנטרי על שלא חיכה עם המוות עד שבנו יקבל את הדוקטורט. "הדבר הראשון שחשבתי כשראיתי אותו מת היה למה הוא לא יכול היה לחכות עד שאני אקבל את התואר'", הוא אומר. לפני שמונה שנים, בגיל 48, נפטרה אחותו הגדולה, נעמי, ממחלה נדירה והותירה אותו מרוסק. "לא ידעתי איך לאכול את המוות של אחותי. זאת היתה המכה הכי קשה של החיים שלי, זה עירער אותי ממש".

לפחות סיפור הפרידה מאמו היה עם סוף טוב. "בשנים האחרונות הגעתי איתה למצב של השלמה. הייתי אמפטי מאוד כלפיה. נכון שהיא לא היתה אמא כל כך מדהימה, אבל היא היתה אשה אמיצה מאוד והיה לה הקסם שלה. חלק מהדברים הטובים שיש לי באו ממנה. את זה הבנתי רק מאוחר יותר".

המפגש הטרי עם המוות רק הגביר את תהיותיו לגבי החידה האינסופית. "למה אנחנו חיים ולמה אנחנו מתים, זה משהו שמטריד אותי בשנים האחרונות. אולי זה הגיל. אני כמעט בן 51, מותר לי".

פרופסור שוורץ, חוקר ועורך ספרות, הוא אחד השחקנים המרכזיים במגרש הספרות בשני העשורים האחרונים, מאלה שמגדירים את הטעם הטוב ואת הקאנון העכשווי של הספרות העברית. דיקטטור? לא לדעתו. "אני אליטיסט פלורליסטי, ואני לא מתבייש להגיד שיש לי טעם טוב". הוא היה עורך הסיפורת העברית בהוצאת "כתר", הקים שם את הסדרה "צד התפר", היה ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית, עזב ברעש מתוקשר והיום הוא ראש המחלקה לספרות עברית וראש מרכז "הקשרים" לחקר הספרות היהודית והישראלית באוניברסיטת בן-גוריון. חוץ מזה הוא עורך שני כתבי עת לספרות, מקיים דיאלוג עם סופרים וסטודנטים וגם ממשיך לעבוד ב"כתר" על תקן של יועץ ועורך סדרה חדשה, "מסה קריטית". ספר מסותיו החדש הוא ניסיון לכתוב היסטוריה של ספרות בעידן שבו המושג היסטוריה אינו החלטי כבעבר. שוורץ נע וקדימה ואחורה על פני 100 שנה של כתיבה עברית וחוקר בה צמתים מרכזיים וגם נידחים - מצד אחד אהרן ראובני, מצד שני עמוס עוז.

סוג של גיהנום

ממרפסת ביתו ספון העץ בישוב המעורב (ערבי-ישראלי) נווה שלום, יש לשוורץ מבט פנורמי רחב החוצה ופנימה. כל שפלת החוף פרוסה למרגלותיו ורוב התודעה הספרותית הישראלית, רוב המלים של חיינו, טמונה בראשו. לא מפתיע שהוא נולד בחוץ-פנים ישראלי להפליא: בית ערבי ישן בתוך פרדס.

אביו, בלה בן-ציון, היה שומר הפרדס באזור אוניברסיטת בר-אילן ועד כביש גהה. הבית עמד בודד בין העצים, במרחק של כשני קילומטר מכל צד עד לכביש. הוריו היו ניצולי שואה מהונגריה. "פה הם נפגשו, זה חלק מהסיפור הציוני. אמא היתה יפה מאוד, נולדה עם גב שבור, קצת גבנון, והיתה לה השפעה גדולה על חיי. כל הצד האסתטי זה ממנה. היא היתה יכולה לראות שקיעה יפה ולקבל הלם. השכל, אם יש לי, זה מאבי".

ילדותו, טובלת בריח הפריחות, היתה קשה ומתסכלת. החיים בפרדס התנהלו בכעין גלות פנימית ואיפשרו להוריו להמשיך ולהשתייך לאצולה האוסטרו-הונגרית שאפילו בהונגריה כבר לא היתה קיימת. ב-48', כשאמו היתה בת 18, נולדה נעמי ויגאל נולד שש שנים אחריה. בבית הוא שיחק את תפקיד בן האצולה הקטן שהועידה לו אמו, ובחוץ פירק לבן האצולה את הצורה. "בבית שמעו רק מוסיקה קלאסית, אני מאוד התביישתי בבית שלי". עד היום יש בו מהאריסטוקרט והפרחח.

"היינו משפחה של מטורפים בתוך סיפור מוטרף של התרבות שלנו", הוא אומר. "מדהים אותי איך אנשים בטירוף הזה הצליחו להקים משפחה ומדינה - שאמא שלי, אחרי צעדת המוות, שבטח כל יום אנסו אותה שם, הצליחה לגדל אחר כך ילדים ובית". פרטים על מה אירע להם שם, הוא לא יודע. "אבא שלי לא היה תקשורתי. אף פעם לא דיברתי אתו על זה. אני חושב שלא רציתי. אמא שלי דיברה על השואה כאילו זה היה טיול שנתי. 'הגרמנים הסתכלו עלי, אני הסתכלתי עליהם בחזרה', לא היו זוועות. זה היה נורא מוזר בהתחלה, אחר כך הבנתי. אלה היו הנעורים היחידים שהיו לה ואי אפשר לחיות לאור משהו שהיה כל הזמן נורא ואיום".

היחסים בין הוריו היו יחסי אהבה-שנאה איומים, הוא אומר, גם על רקע ביוגרפי ותרבותי שונה. "הוא עבד בפרדס, והיא הלכה לגור איתו ושנאה כל רגע. חיה שם 40 שנה ופעם אחת לא קטפה לימון". אביו היה מסתגר ומתפרץ באלימות. אמו החזירה לו בהסתגרות מסוג אחר, ונהגה להעלם מהבית לתקופות ארוכות. "היתה יכולה לנסוע לחודש ולחזור אחרי שנה. כשהייתי בן חמש, היא נסעה לאמריקה לשבועיים וחזרה אחרי שנה עם תקליטי ג'ז, בלוז וגוספל. עבדה שם בכל מיני בתי מלון בניקיון. אבא שלי ואחותי טיפלו בי. היא היתה חופשייה בנפשה. אבא שלי כעס מאוד. זה נגמר בזה שכל אחד מהם נעשה חולה כדי לסגור חשבון עם השני. מחלות מניפולטיוויות. זה היה נורא. סוג של גיהנום".

בבית הספר היסודי "ארנון" ברמת גן נתפש שוורץ כתמהוני. צבר לא ישראלי. רוב התלמידים היו ילדי עולים מצפון אפריקה והוא היה מגיע בעגלה רתומה לחמור, נעלי לק שחורות, פפיון וכינור ביד, "כי מיד אחרי בית ספר היה לי שיעור כינור. כשהייתי בכיתה א' עברתי בריצה את כביש גהה בדרך לבית הספר, שהיה בצד השני, ובאה משאית ודרסה אותי. שוטר בא לאמא שלי עם הבגדים שלי ביד, כמו בסיפור יוסף ואחיו ואמר לה: 'אלה הבגדים של הבן שלך'. שכבתי שלושה שבועות בלי הכרה ומאז הורי לא הסכימו שאלך ברגל לבית הספר אלא בעגלה, בליווי הפועל שלנו, שהיה מביא אותי כל בוקר".

זיכרונותיו מבית הספר הם המכות שחטף. "הילדים היו יורדים עלי רצח, הרביצו לי וצחקו". הוא זוכר עצמו כילד קטן וחלש ששרד רק בגלל שהיה התלמיד הכי טוב בכיתה וידע ליצור מהר קשרים. "הטביעו בי צו, אני חושב שבעיקר מאמא שלי קיבלתי את ההוראה: אל תסתכל אחורה, לך תמיד קדימה". כשהגיע הזמן להירשם לתיכון, חשבה אמו שהדרך אל הישראליות עוברת בצבא ושלחה אותו לפנימייה הצבאית בגלילות (הלימודים התקיימו בגמנסיה הרצליה). "הייתי שמנמן, אולי 1.30 מטר, קשה לי אפילו לדמיין את עצמי. שלחו אותי למגמה אלקטרונית. זה היה אסון. הייתי שם שנתיים, גבי אשכנזי ויואב קוטנר היו אתי באותו חדר. היו שם כל מיני חבר'ה חזקים, מיליטריסטים. כולם שרו 'חם לי וטוב לי בפנימייה' ואני שרתי 'רע לי וקר לי בפנימייה'. עשיתי הכל שיזרקו אותי. כעבור שנתיים, בסוף כיתה י', זרקו אותי בגלל חוסר משמעת מופגן ועברתי ללמוד בבליך. אז בעיקר מה שעניין אותי זה בחורות ואופנועים, אבל כל הזמן קראתי. הייתי יושב בשיעורים וקורא ספרים".

בתיכון בליך המהוגן הוא היה הילד הפרוע מהפנימייה. "כשרציתי לצאת עם בחורה רצינית באותה תקופה, היה לי קשה וקצת מוזר כי יצא לי שם של צ'חצ'ח. הפכתי למאצ'ו קטן, אבל ההיפך ממה שהיה בפנימייה. שם המצ'ואיזם היה בפקודה, ואני בניתי לי את המאצ'ואיזם שלי באופן משוחרר".

כדרכו הוא כורך את הפרטי עם הכללי לכדי תיאוריה. "אני חושב שיש פה משהו תופעתי שנוגע לכל הדור שלי. מצד אחד המודל האוסטרו-הונגרי מהבית, ומצד שני הצבר הישראלי. זה קיים אצלי עד היום ולא מתחבר. ניגוד בין משהו ספרותי, פיוטי ונשי, לבין המצ'ואיזם הישראלי המחוספס שבגללו אחר כך הלכתי לצנחנים. אנחנו דור שהתבגר בין מלחמת ששת הימים האימפריאלית לבין מלחמת יום כיפור שהיו בה סממנים של שואה. קשה לחבר בין התפרצות הישראליות בששת הימים לטראומה של יום כיפור, שהציפה את התודעה, אצל רבים, בזוועות השואה".

מה שהציל אותו היתה השנה שעשה בנתיבות במסגרת גרעין "עודד", שהתארגן בכיתה י"ב במטרה להדריך "חבורות רחוב", כך כינו זאת אז, בעיירות פיתוח. "כנראה שלא כל כך רציתי ללכת לצבא. בני המחזור שלי נפלו בקרבות ברמת הגולן ולי היה חסך בישראליות. בא מישהו לתיכון ודיבר איתנו על הצורך ללכת לעיירות פיתוח. זה שבה את לבי. החיים בקומונה, בנים בנות ביחד, רחוק מהבית". התקופה זכורה לו כתור זהב. "המפגש עם האוכלוסייה המרוקאית, בעיקר החום, הביתיות, המשפחתיות, זה היה קטע משמעותי מאוד בחיים שלי". היום עושה בנו, בן, את המסלול הזה בעקבותיו, וכסטודנט באוניברסיטת בן גוריון מקים בנתיבות גרעין דומה.

בתום השירות בנתיבות הוא התגייס לצנחנים, אבל גם שם לא הסתדר. "אני זוכר ששקד (פרופ' גרשון שקד) אמר פעם: 'מה ליגאל עם הנעליים האדומות?' אני חושב שאפשר לשאול גם הפוך. יש בי גם את זה וגם את זה. אני אוהב את הסגנון המעודן של המצ'ואיזם הישראלי שקיים אצל ערבים, אצל החברים שלי פה בנווה שלום, שלא עברו את כור ההיתוך הצבאי שלנו".

אחרי הצבא הלך ללמוד ספרות ולשון עברית, יחסים בינלאומיים ובלשנות באוניברסיטה העברית. הוא נישא בגיל 24 ונולדו לו שני ילדים, בן (24) ויואב (19). במקביל ללימודים, תואר ראשון ושני, הוא ניהל את בית עגנון ולימד בגמנסיה רחביה. את עבודת הדוקטורט הכין על הסופר אהרן ראובני (1971-1886), בהנחיית פרופ' שקד, שראה בו את תלמידו המובהק ואת ממשיך דרכו האקדמית.

בסוף שנות ה-80 הוא התגרש ונישא בשנית. היום מגדלים הוא ואשתו סיגי, עורכת דין במוקד להגנת הפרט, את זהר, בתם בת השבע. הוא לא רואה סתירה בין נווה שלום לבין הקרביות המוחצנת שלו. אולי רק קצת. "אני פיסניק קרבי. אבל מפריע לי שבגלל שאני חי פה אני אוטומטית מתויג עם השמאל הרדיקלי, ואני לא בטוח שאני כזה. אני בעד להחזיר את השטחים אתמול. מה אתמול? אין מה להחזיר, זה בכלל שלהם. מצד שני, גם הילדים שלי קרביים, ואני שמח שהבן שלי עכשיו נמצא בסיירת נח"ל ושהבן הגדול הלך לשריון. מאוד לא מסתדר לי שהילדים של החברים שלי לא מתגייסים לצבא. אני תמיד אומר בצחוק שבשביל להיות שמאלני צריך ללכת לקרבי ובשביל לשנוא ערבים, לגור בנוה שלום".

לא אוהב את הפוזה

ב-1985, בן 30, אחרי המאסטר, הוא התמנה לעורך ב"כתר". נס קטן, הוא קורא לזה. "'כתר' חיפשו עורך ומנחם ברינקר, שקד ומנחם פרי המליצו עלי. פרי בטח מצטער על זה היום. היתה שם אז מעט מאוד ספרות עברית".

הוא קיבץ סביבו, לצד סופרים מוכרים כעוז, דוד שיץ ואהרן אפלפלד, סופרים אלטרנטיווים כמו אברהם הפנר, חנה בת שחר, יואל הופמן, איתמר לוי ואמנון נבות, והוציא לאור את ספריהם בסדרה שהקים, "צד התפר". זה היה מעשה נועז. "אצלי היתה לראשונה פריצה של קולות אחרים, ברברים, ספרדים, חרדים. הלכתי על ספרות שכותבים משוררים, כמו צרויה שלו, איל מגד, גבריאלה רותם, לאה איילון, וזה ממש לא התקבל בהתחלה. יואל הופמן נדחה בכל ההוצאות, הפנר וצרויה שלו גם. כשהוצאתי את ספר הפרוזה הראשון של גבריאלה אביגור רותם ('מוצרט לא היה יהודי'), חשבו שאני מטורף. לילי פרי אמיתי כתבה אז את הספר הראשון שלה ('גולם במעגל'), שהיה מאוד חשוב".

במה הספרות הזאת היתה שונה מהזרם המרכזי?

"היא היתה ספרות פוסט-מודרניסטית, לשון מאוד קופצנית, סטנד-אפ במובן של השתעשעות בקורא. הביטוי הכי בולט שלה היה יואל הופמן, שבמובן מסוים רק בגללו אני שמח שהייתי עורך".

הפנר הוא שהביא לשוורץ את השם "צד התפר", בעקבות ספרו הראשון "כולל הכל". שוורץ הביא ל"כתר" את שמו. כתוב על הכריכה הפנימית. מודגש ובאותיות גדולות. לפעמים גדולות יותר משמו של הסופר. "שלוש שנים הסתובבתי עם הספר וכל ההוצאות אמרו לא", נזכר הפנר. "כשיגאל בא ל'כתר' הייתי בשבתון בארה"ב והוא שלח לי מכתב לניו יורק וכתב שהוא קרא את הספר ונלחם שהוא ייצא לאור".

למה היה צריך להילחם?

"הספר היה כתוב בעברית מדוברת ולא לפי הקונוונציות המקובלות באותם ימים. בירושלים, כשהספר עמד לצאת לאור, היו אנשים שהתערבו כמה ספרים יימכרו. גם אני התערבתי, אמרתי 300. בסוף נמכרו שש מהדורות ומאז אני ממשיך להוציא ספרים ולהצליח, בזכות האפיזודה הזאת עם שוורץ".

אחד הסופרים שפרח באותה תקופה הוא אפלפלד. הכימיה בינו לשוורץ גרמה לו לעזוב את הבית ולהיפרד מהוצאת סימן קריאה של פרי, ממנה עבר היישר לזרועות שוורץ. יחסי היוצר-עורך העמוקים שנרקמו ביניהם הולידו שורה ארוכה של ספרים של אפלפלד וספר אחד של שוורץ על אפלפלד, "קינת היחיד ונצח השבט".

"יגאל לדעתי הוא המוח המבריק ביותר שיש היום בספרות העברית", אומר אפלפלד. "הוא מבין תהליכים ותופעות, הולך תמיד לעומק, עורך נפלא וידיד נפש. אנחנו עובדים יחד 30 שנה. דיברנו שורה שורה. עמדנו על צירופים, על דימויים, על לשד הכתיבה. יש לו הבנה ורגישות פנימית רבה מאוד ואינטואיציה טבעית לטקסט ספרותי. מעטים מאוד האנשים שיש להם הדבר הזה".

באותה תקופה התגבשה ההגדרה "ספרות נשים". לחלק מתוצריה הוא הגיב לא טוב. "לחלק מהמהלך הפמיניסטי והשנקינאי לא התחברתי, אני לא אוהב את הפוזה. גם לא לספרות מקומונית תל אביבית. לירושלמית כן. לא התחברתי לספרות יאה כמו של סביון ליברכט ויהודית קציר, ספרות 'קום-איל-פו' (כמו שצריך) שאין בה שום דבר. לא פריצה, לא ביצים, לא שחלות, לא נשמה. לא נעים להגיד, אבל זו ספרות של סופרות שקיבלו ציון גבוה בחוג לכתיבה יוצרת אצל עמליה כהנא כרמון. אני לא אוהב ספרות מגוהצת מהסוג הזה, גם שולמית לפיד כותבת הרבה ספרות מגוהצת. יש קטעים כאלה גם אצל גרוסמן. אני מעדיף סיפורת מגומגמת מלאת טרשים ומהמורות. תמיד אהבתי את הבארוקיות המשוגעת אצל שיץ ואת הגמגום של אפלפלד".

מהי ספרות שינקינאית?

"גפי אמיר היא דוגמה בולטת. זה מחוץ לגבולות הטעם שלי. ספרות שאין בה ממד רליגיוזי או שאין לה איזה שקיקה של מעל ומעבר, לא מדברת אלי. ספרות שהיא רק חברתית, שמתארת סיטואציות אנושיות בנאליות ולא חודרת למשהו מעבר, אני אדיש לה".

וספרות נשים?

"אני בעד נשים, אבל חלק מהדברים מביכים אותי. כשקראתי את הספר האחרון של אלונה קמחי ('לילי לה טיגרס'), שהיא סופרת מצוינת, לא ידעתי את נפשי. הגבר היחיד שמגיע לסיפוק אצלה הוא סגן אלוף במילואים, אימפוטנט, שמצליח רק כשאשתו משמיעה קולות של ערבים שעוברים במחסומים".

אולי זאת אירוניה דקה שלא הבנת?

"מה זה דקה? בעובי של רגל של פיל. גם צרויה שלו ב'חיי אהבה' אומרת: 'תעזבו אותי, אני רוצה לישון כמו שלגיה' ומפנה לנו עורף, ולימור נחמיאס, שהיא מבריקה כסופרת מתח, כל מה שמעניין אותה זה לירות בביצים של הגברים. כשאני קורא את הספרים האלה זה מתסכל אותי. זה מפחיד אותי כי זה לא רק בספרים, זה ככה גם בחיים. אני לא יכול להתייחס לזה בשוויון נפש. אני רואה את הפרצוף שלי במראה ואומר: 'אני לא כזה, מה הן רוצות ממני? למה הן מתגרות בי?'"

החזרת לעירית לינור כתב יד?

"בטח. וכבר אמרתי שטעיתי. כי היא אמרה שהיא כותבת בידור ואין לי עם זה בעיה. היום אולי היא חושבת שהיא כותבת ספרות".

יצא לך שם של חובב נשים.

"אני מאוד חובב נשים".

יצא לך שם של חובב נשים לא בתיאוריה.

"אין תגובה. אבל אני מודה, נשים עובדות עלי ומסקרנות אותי. יש בהן חידה שאני לא מצליח לפתור, משהו שאני לא מבין. יש לי אופי של חוקר והטרה אינקוגניטה הזאת (אדמה לא נודעת) מאוד מעניינת אותי ועובדת עלי בצורה מדהימה. לא יכול לראות אשה בלי להסתכל עליה. בשבילי נשים זה כמו גילוי של ארצות רחוקות. גם הגוף חשוב מאוד בעיני, וגם ספרות גופנית מדברת אלי. חלק גדול מהסופרים שלנו עובדים עם הראש. לי המגע הגופני עושה את זה. יש בזה משהו פרימיטיווי, ואת זה אני נורא אוהב, וגם בגלל שנשים, לפחות בפינטוז שלי, הן לא כמוני. אני ממוקד מטרה, איש של משימות כי ציוו עלי לרוץ קדימה ולהשיג ועדיין קיים בי החלק של הצייד, ואילו באשה יש התנועה המעגלית.

"לפעמים ממש קשה לי. אני מקנא. כשאני קורא את עמליה כהנא כרמון, נדמה לי שיש שם איזה בריכה סגורה ומישהו זורק אבן והאבן עושה במים מעגלים, מעגלים. יש בזה משהו מכיל ולא משהו שצריך להוכיח את עצמו כמוני, שאצלי משהו תמיד יותר גדול. אני בטוח שהפמיניסטיות ירצו להרוג אותי שאני לא אומר שזה קשור לחינוך ולחברה, אבל אני מאמין שיש משהו בסיסי שונה בין נשים לגברים".

גם מכוניות עושות לו את זה. "זה החלק הפאלי שלי. בנסיעה מהירה יש האדרנלין שעולה כשמגיעים לסף הסכנה. בין השליטה לאי שליטה, בין מציאות לחלום. ללכת על הקצה". עד היום היו לו חמש אלפא רומיאו. "זה עניין של קלאסה. אני קצת נסיך. פסאודו אריסטוקרט, ועל אלפא רומיאו יש הסמל של משפחת אצולה. אם היית שואלת, הייתי אומר שאני רוצה לחיות בתקופת המלך ארתור ואבירי השולחן העגול. ג'סטות גדולות, נשים שאי אפשר להשיג, נאמנות של חבורה. הייתי רוצה להיות לנסלוט".

וגם כדורגל עושה לו את זה. וכמו כל בני מינו, יש לו רציונליזציה מפוארת. "בגלל שאני מבוגר חסר מנוח, בעל מוח רב ערוצי, יש משהו בכדורגל שמסדר לי את ההרמוניה בראש. כמו במערבון. יש חוקים. יש טובים ויש רעים ויש קבוצות ששונאים ויש כאלה שאוהבים. זה עולם מסודר. כדורגל ברמה גבוהה זה ממש אמנות. ליגת האלופות באירופה, זה בלט קלאסי".

עוז להגיד לא

ב-94' הוא פרש מ"כתר". אמר שהתעייף, שהחליט להתמסר למחקר והוראה, אבל בדרך הוסיף שהרגיש איך תהליך ההזניה משתלט עליו. "מצד אחד צריך להכניס כסף ומצד שני צריך להיות אמנותי. כדי שלעורך תהיה אג'נדה תרבותית, הוא צריך כוח כלכלי, וכדי שיהיה לו כוח כלכלי, הוא צריך לרצות את האדון שלו. במשחק העדין בין ליצור הצדקה כלכלית למה שאתה עושה ובין לא לעבור תהליך של הזניה, צריך ללכת על חבל דק מאוד וזה נורא מעייף. כעורך לא עניין אותי אף פעם לעבוד על ספר אלא עם סופר, וברגע שסופר מצליח ומוכר הרבה עותקים, אתה נמצא במצב כמעט בלתי אפשרי להגיד לא לספר הבא שלו. והיו כמה סופרים שעבדתי איתם ושלא רציתי להוציא את הספר הבא שלהם".

מי למשל?

"בלי להיכנס לפרטים, נורא קשה להגיד לא לעוז, לאפלפלד, לרות אלמוג, ליצחק בן נר. המצב הזה שבו הוא גם מוכר וגם נמצא בקשרים טובים איתך מסבך את זה. בתחילת דרכי עשיתי את זה, אומץ זה לא תכונה שאין לי. היו למשל כמה סופרים מוכרים מאוד שביקשו לעבור לכתר מהוצאות אחרות, ואני לא הסכמתי. וזה עלה לי לפעמים במריבות קשות. בשלב מסוים העדפתי לפרוש מהמערכת הזאת. הפרישה הצילה אותי מהצורך להסתכסך עם סופרים נוספים".

עם מי הסתכסכת?

"בתיה גור לא דיברה איתי עד יומה האחרון. הוצאתי את ספריה הראשונים ומאוד שמחתי בהם, אחר כך היא כתבה רומן ואמרתי שאני לא אוציא אותו, והיא כבר היתה סופרת ידועה, והיתה בינינו מריבה גדולה, ואני אמרתי 'על גופתי המתה'. ואחרי זה אף הרחקתי עשות, כתבתי מאמר ב'מעריב', ואני לא בטוח שזה היה בסדר, למה היא סופרת בלשים טובה ולמה היא לא סופרת מעבר לזה. מאז היא לא דיברה אתי ומבחינתה בצדק. אבל לי היה חשוב להגיד את האמת".

ב-98' הוא זכה במשרה הנחשקת של ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית אחרי ששקד יצא לגמלאות. אבל כעבור שנה וחצי הוא הודיע על המעבר לאוניברסיטת בן גוריון, כראש המחלקה לספרות עברית. רבים בירושלים ראו בזה בגידה. כינו אותו קברניט שנוטש ספינה טובעת, ועוד לוקח אתו מסטרנטים ודוקטורנטים. שוורץ לא נשאר חייב וקרא לקולגות שלו "גמדים" ו"פטריוטים לשעתיים".

"הם צדקו, במובן מסוים, כשקראו לי בוגד, אבל לא יכולתי לנשום שם", הוא מסביר. "הם יושבים על ההר, מעל לכל הכפרים הערביים, אבל אין שם אוויר, אין להם קשר עם מה שקורה למטה, ויש שם אנשים מצוינים. יכול להיות שבעוד 20 שנה זה יקרה גם בבאר שבע, כרגע זה מקום פתוח וחדש, כמו שהיתה ירושלים בשנות ה-60. הרגשתי שם כמו במצור, משהו שם נרקב לגמרי. ראיתי איך הם מאבדים עצמם לדעת, ואמרתי שכנראה הדורות הבאים לא חשובים להם אם הם לא משקיעים במה שמחזיק את התרבות, במדעי הרוח".

בבאר שבע קיבל שוורץ תקציב נדיב ותקנים, וקיבץ סביבו צוות מקצועי מרשים עליו נמנים פרופ' נסים קלדרון, המשורר אורי ברנשטיין והסופרים חיים באר, אתגר קרת ואפלפלד. וגרשון שקד גם. "שקד, מורי ורבי, אמר שאני הורס את מפעל חייו. אחרי שהוא בא ללמד בבאר שבע, הוא אמר לי שצדקתי".

פרופ' שקד אומר שהיה בשבתון בארה"ב כששוורץ החליט לעזוב. "הוא החליט שהוא ילד גדול, רוצה לצאת לעצמאות ולמצוא לעצמו עיירה משלו. והוא הצליח. בארה"ב דברים כאלה קורים כל יום שני וחמישי. הציעו לו הצעה טובה, כרוכה בכל מיני הטבות, וככה מושכים אנשים מאוניברסיטה לאוניברסיטה בכל העולם. אני לימדתי שם שנה אחת. הוא עשה עבודה יפה. המחלקה פורחת. אין ספק שבמערכת יחסים כמו שלי ושלו יש תמיד עליות ומורדות, דו משמעויות, אבל בסיסית אני אוהב אותו מאוד. אם יש מישהו שאני מאחל לו הרבה מאוד הצלחה, הוא האיש".

ד"ר זהבה כספי, שספר חדש פרי עטה, "היושבים בחושך", על עולמו הדרמטי של חנוך לוין, יצא כעת בסדרת "מסה קריטית" בעריכת שוורץ, עברה בעקבותיו לבאר שבע. "בירושלים הוא אכל מרורים", היא אומרת. "רצה לעשות דברים לפי ראות עיניו, להביא אנשים שהוא חשב שהם טובים, ולא כל כך נתנו לו".

אבל מחוץ לקמפוס בבאר שבע מתנהלים חיי ספרות שבעיני שוורץ הם מקוממים. "הבעיה שלי היא לא עם כמות הספרים שיוצאים - כ-3,000 כותרים לשנה, כעשרה ביום, הרבה מאוד - אלא עם חנויות הספרים שלא מאפשרות אורך חיי מדף לקלאסיקה אירופית, אמריקאית וישראלית. זה ממש ביזיון. אין שום ארץ בעולם שהמצב בה כל כך חמור. מחירי הספרים, זה ממש שערוריה. ספר צריך לעלות 55 שקלים, לא יותר. אני לא חושב שהספריות הציבוריות שלנו במצב כל כך טוב, ובשנים האחרונות אני מרגיש שיש זילות בפרסים הספרותיים. נותנים הרבה כסף ולא מקפידים על איכות.

"ויש כוח גדול מדי למו"לים. הכוח המרכזי במערכת הספרותית הוא של המו"לות, ושל השיווק, גם במובן של חנויות הספרים וגם במובן של יחסי ציבור. אין שום משקל לסופרים ולא לחבורות ספרותיות או מוספים ספרותיים. הגורם הכלכלי החזק המובהק הוא בעל הדעה. אני לא בעד להרוג את המו"לים, אבל הסיטואציה צריכה להיות יותר מאוזנת".

איזה משקל יש ליחסי ציבור?

"ספרים עושים את דרכם, בסופו של דבר, מפה לאוזן. פרסום חשוב בנקודת מפנה בין 3,000 ל-5,000 עותקים. יחסי ציבור זה גם עניין של אמינות וחוש מידה. כמו שאף אחד לא יקנה גבינה לבנה בגלל פרסומת ברדיו, ככה לא יקנו את 'כל בית צריך מרפסת' (רינה פרנק מיטרני, הוצאת 'ידיעות אחרונות') בגלל שמפרסמים אותו ברדיו. אני שומע את הקטעים מתוך הספר וזה נשמע לי קטסטרופה".

אבל הספר הוא רב מכר.

"יכול להיות שזה עובד. אבל אי אפשר לפרסם כל דבר בצורה כזאת. ספר הוא מוצר אינטימי ואם יתייחסו אליו כמו לבגד ים, אז זה בומרנג שיהרוס את השוק. למשווקים לא אכפת מה יהיה מחר, אבל אם יתחילו לפרסם בטלוויזיה ספר ולידו דוגמנית, אז בסופו של דבר אנחנו נעבור ערוץ ולא נאמין לשום דבר. צריכה להיות ביקורת אמיתית בעיתונים, וזה, בחלק מהעיתונים, אני לא רואה שנעשה". *

loria@haaretz.co.il






תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו