בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סוד הקסם הארכאי של ביאליק והתרנגולים

התרנגולים והשועל

תגובות

חיים נחמן ביאליק. איורים: יוסי אבולעפיה
הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' לא ממוספרים, 56 שקלים

ההנחה הרווחת בקרב עורכי ספרי-ילדים בעשורים האחרונים היא שילדים קטנים אינם מסוגלים לפצח מלים וניסוחים ישנים, ושאין להם עניין בתכנים "מיושנים", שאינם קשורים בכאן ובעכשיו שלהם. מסיבה זו, המו"לים המחזיקים בנכסים ספרותיים מן העבר לא נוטים בקלות להוציאם מחדש, אפילו כאשר מדובר בספר-ילדים של יוצר מרכזי. אורכן של יצירות הישנות לילדים, השפה ה"ארכאית" שלהן, והמקום המועט שהעלילה נטתה להקצות לילדים כגיבורים, כל אלה מכריעים לעתים קרובות את הכף נגד הוצאה מחודשת, וגוזרות שכחה על יצירות רבות.

והנה, הוצאת "הקיבוץ המאוחד" החליטה לנצל את העובדה שזכויות היוצרים על יצירתו של ביאליק פגו ויצאו מידי הוצאת "דביר", ולהוציא מחדש את "התרנגולים והשועל", סיפור בחרוזים של ביאליק שנכלל בכרך "שירים ופזמונות לילדים" אשר ראה אור לראשונה ב-1933. וזאת למרות השפה הארכאית, ולמרות שאין אף ילד אחד בעלילה.

79 השירים ב"שירים ופזמונות לילדים" מסודרים לפי דרגת הקושי וגילו של קהל היעד. רוב שירי ביאליק שהפכו עם השנים לקלאסיקה לילדים הם שיריו הקצרים לגיל הרך, כמו "קן לציפור" (השיר הפותח), "שתי בנות" ("בנות שתיים, בובותיים,/ צילי וגילי עמי פה"), "נדנדה", "פרש" ("רוץ, בן סוסי") ו"עציץ פרחים". שירים אלה, ושירים נוספים לגיל הרך, ראו אור בקובץ מצוין שהוציאה הוצאת "דביר" רגע לפני פקיעת הזכויות, הנקרא "רוץ בן-סוסי, ביאליק לילדים" (2003).

לשירים המורכבים יותר של ביאליק, שפנו לילדים בני 7-5, היה קשה לשרוד את השינויים הפואטיים שעברו על הכתיבה הספרותית לגיל הזה. לכן, העובדה ש"התרנגולים והשועל" נדפס ממש בסוף הספר לא ניבאה טובות. על הרקע הזה, הבחירה לפרסם דווקא אותו, כיצירה עצמאית, היא הברקה של ממש. הסיפור המחורז הזה נוטף אמנם ארכאיות בכל שורה ושורה, אולם הארכאיות הזאת היא סוד קסמו. דווקא אותה תכונה, שלרוב עומדת לרועץ בתהליך האישור מחדש של יצירות ותיקות, משמשת כאן כרטיס כניסה חזרה לקאנון.

ביאליק השתמש בכאן בשפה מקראית "ישנה" לא משום שזוהי שפתו, אלא כרובד ספרותי נוסף. הסיפור מגולל את סיפורה של להקת תרנגולות, שנאלצת לצאת מהלול ולחפש לעצמה מזון. הוא מסופר כסיפור מקראי, עם קונוטציות ברורות לסיפור הירידה למצרים ויציאת מצרים, שמסופרים בספר בראשית ותחילת ספר שמות. השועל הרעב המופיע לקראת סוף הסיפור, והתושייה שמגלה מולו תרנגולת פיסחת אחת, שולחים לקאנון נוסף, שבו יש לתרנגולות ולשועלים מקום של כבוד - המשל.

הבחירה להשתמש בלשון מקראית גבוהה בסיפור שגיבוריו הם תרנגולים קרקרניים מצחיקה כמובן מאוד. איוריו המעולים של יוסי אבולעפיה אף מרחיבים את טווח ההומור באמצעות שזירת בדיחות מקומיות השייכות ל"כאן ולעכשיו", ומגבירות את הפער הקומי בין הסיפור ה"קטן" על תרנגולות לבין הקאנון שאליו הוא שולח. התוספת החזותית הזאת, שמחזקת את הפן הפרוזאי ה"קטן", הופכת את הסיפור לאחת היצירות המצחיקות ביותר של ביאליק לילדים.

וכך מתחיל הסיפור: "היתה זו שנת בצורת, שנת רזון,/ לא מחיה ולא מזון.// כל בעלי כרבולת,/ אפרוח, תרנגול ותרנגולת,/ לא מצאו מכולת,/ אין גרעין ולא שיבולת// עמד תרנגול רבי גרונם ויקרא:/ 'האספו אלי כל בעלי מקרא,/ תרנגולות ותרנגולים,/ כל הקטנים עם הגדולים!/ הן כבד הרעב עלינו,/ ולמה נשב עד מותנו,/ אנחנו וכל משפחתנו". קשה להחמיץ את משחק המלים שביאליק שוזר כאן סביב השורש ק-ר-א, ורומז בעצמו על אותו פער בין הנמוך לגבוה שצוין קודם.

אבולעפיה, מצדו, שולח באיור הנלווה דרישת שלום לאיור מספר הילדים הקלאסי "ויהי ערב" (פניה ברגשטיין, הקיבוץ המאוחד, 1945), שאייר חיים האוזמן, ובו לול תרנגולות אירופי כפרי שלא דומה כלל ללולים בקיבוצים ובמושבים שלנו, שבו התרנגולות לחוצות בתוך כלובים קטנטנים. כמו בציורו של האוזמן מצויר גם כאן הלול במבט מבפנים (כאילו היינו תרנגולת דוגרת), עם הפנים החוצה, כחדר מרווח ונוח שבקצהו הרחוק מבואה הקטנה המיועדת לתרנגולות, היכולות לצאת ולבוא כרצונן.

בעצת רבי גרונם (שבעצם הגיית שמו ניתן כמובן להמשיך ולשמוע את קרקוריו הגרוניים) יוצאים התרנגולים לשבור שבר בכפר. המסע אינו קל, ובשוליו מדדה "גם אחת/ פיסחת,/ דלה ורפה,/ ומשענתה תחת כנפה", שאבולעפיה מצליח בווירטואוזיות קלילה לפרוש קשת שלמה של רגשות במראה פניה ובאופן שהיא נושאת את עצמה.

ביום השלישי נגלה לפניהם שדה חיטה מבטיח. כפולת העמודים הבאה, המציגה חודשיים של חיי רווחה בשדה שבכפר, היא במידה רבה הכפולה של אבולעפיה. לצד השפה המקראית של ביאליק ("והימים ימי קציר ולקט,/ ויחנו בשדה מול הגורן מנגד,/ ויאכלו לחמם בשקט") מסתתרות הרבה הצחקות מקומיות קטנות, מהסוג המוכר מאיוריו של אבולעפיה בספרים אחרים: הנה תרנגולת אחת שמטילה ביצת פסחא צבעונית, והנה מוטלת עוד ביצה שעליה מוחתם תאריך התפוגה שלה. בצדו הימני של הציור הפסטורלי מכונסים יחד האפרוחים, שתרנגולת בוגרת מנסה ללמדם קרוא וכתוב באמצעות שלט שעליו כתוב באותיות ברורות: "קו קו רי קו". אחד האפרוחים, מצדו, קורא דווקא "ציף ציף".

אלא שכמו בסיפור המקראי, גם כאן רוצות התרנגולות לשוב הביתה בסופו של דבר. בהוראת מנהיגם הן מלקטות צידה לדרך: "מהרו עשו לכם צידה./ אפרוח, תרנגול ותרנגולת/ יישא בפיו שיבולת,/ קנה אחד לגלגולת, ולא נשוב הביתה ריקם - / קוקוריקם, קוקוריקם!"

הכבודה יוצאת בדרכה הביתה, וכל תרנגולת מחזיקה במקורה שיבולת כתמתמה. רק הפיסחת, "מאין יכולת/ לשאת שיבולת,/ ריקם באה/ וריקם יצאה, ותלך בקצה המחנה לבדה,/ צולעת על משענתה ומדדה".

עתה הופך הסיפור למעין משל, שמוסר ההשכל שלו ישמח את הקטנים והחלשים בינינו. בשיירה מזנב שועל, המתכנן: "אל המחנה אתגנב מאחוריו,/ ואשר ייפול בכפי יזונב - וטורף". בשורש זנ"ב ייעשה מיד עוד שימוש, תחמני, בידי מי שכוחו דווקא בראשו.

כמו במשלים, פותח גם כאן השועל הרעב בשיחה עם התרנגולת, ושואל במתק שפתיים לאן פניו של המחנה ומנין בא. התרנגולת משיבה שהמחנה שב מן המלחמה לאחר שהביס את אויביו השועלים. ומה הדבר אשר בפיהם? שב ושואל השועל, וזו עונה: "שלל אויבים הוא, זנבות השועלים/ אשר זינבנו מן החללים". השועל המודאג (שבציור נראה אוחז בחשש את זנבו) מוסיף לשאול: "ואיה שללך את?", וזו עונה כמובן: "זנבך, שועלי,/ נפל בגורלי,/ הוא יהיה שללי". מיותר לציין שהשועל נס על נפשו, והתרנגולת הפיסחת הוכיחה שגם לזנב שבאריות יכולה להיות שאגה לא רעה, בלבד שיש לה שכל בראשה.

הסיפור מסתיים בניצחונו הקומי של החלש, ולקוראים הקטנים, שגם הם בקבוצת מי שזקוקים עדיין להגנה, לא נותר אלא לצחוק צחוק אחרון, גדול ומשחרר. אחר כך אפשר לשוב לאיורים ולחפש בהם הפתעות קטנות להגברת השמחה.

ולסיום, את איורי הספר הקדיש אבולעפיה לקריקטוריסט והמאייר דודו גבע, שהלך לעולמו לפני חודשים ספורים. אזכיר שתיים מיצירותיו המצחיקות של גבע לילדים, שיחד עם קובי ניב יצר קומיקס נפלא לילדים: "הפיל מניו-יורק", הוצאת "אדם", 1985; ו"ברטה השמנה", הוצאת "אדם", 1984). ללמדכם, שההומור שזרע ביאליק בשנות העשרים ובתחילת שנות השלושים ביצירתו הספרותית לילדים נבט, צמח ופרץ להרבה כיוונים במשך השנים.

מהדורה חדשה ומעודכנת של הספר מאת ד"ר יעל דר, "מדריך מפה לספרי ילדים", ראתה אור בהוצאת מפה



איור של יוסי אבולעפיה מתוך הספר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו