בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בשנה חמישית הסטודנטים כבר אילמים לגמרי

יוברט לו יון, מהמרצים הבכירים בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון, הגיע לישראל מבורמה לפני 40 שנה, ואינו נואש מלהשמיע את ביקורתו על מקצוע התכנון, הטכניון והחברה הישראלית שכה התערה בה. "החיבור בין כסף לקסם הבורגני נותן לאדריכלות כוח עצום", הוא אומר בראיון

תגובות

בארץ הולדתו בורמה (מיאנמאר) שמע יוברט לו יון גדולות ונצורות על ישראל. אביו, שהיה מקורב לראש הממשלה או נו בתקופה שבה שררו יחסי ידידות חמים בין שתי המדינות, סיפר לו על המדינה הצעירה ומנהיגיה הדגולים. הוא פגש ישראלים רבים, קרא על ישראל במגזינים כמו "טיים" ו"לייף", ואף ראה סרט שבו סופר כיצד גירשו היהודים את הבריטים הקולוניאליסטים מארצם. ישראל הצטיירה בעיניו, כדבריו, "כמדינה שיצרה חברה חדשה ואידיאליסטית. היה לי דימוי של עם יהודי חכם, וזה קסם לי".

ואולם, כשהגיע לישראל ב-1961 כדי ללמוד בטכניון "הייתי בהלם בגלל הפער בין הדימוי לבין המציאות", הוא אומר בשיחה אתו השבוע, יותר מ-40 שנה אחרי שהשתקע בישראל, ולרגל יום עיון שהתקיים לציון פרישתו לגמלאות ממשרת מרצה בכיר בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון. "מהרגע הראשון ראיתי שיש כאן בלגן. נתנו לי חדר ריק ואמרו 'קח מיטה, לך תקנה סדינים'. לא הכרתי את המקום והשפה, והיחס המזלזל הכעיס אותי. אותם טיפשים שראיתי בכל העולם, ראיתי גם פה".

בבורמה שמע לו יון שהטכניון "הוא MIT של המזרח התיכון, אבל מצאתי שהרמה ירודה ולא מספקת. נתקלתי גם בגזענות. הסתכלו על תווי הפנים שלי כאילו נפלתי מהירח וגיחכו. זה לא היה העם הקוסמופוליטי ששמעתי עליו, אלא מדינת עולם שלישי".

הנחיתה הלא רכה הזאת תרמה לא מעט לעיצוב יחסו האמביוולנטי של לו יון לישראל. בפער שבין הדימוי למציאות התגבשו הן התערותו השלמה בחברה הישראלית ומעורבותו בעיצוב דמותה, והן הקול הביקורתי הנוקב והעקבי, שהוא משמיע זה עשרות שנים על העוולות שהיא גורמת.

פוקח עיניים

לו יון, בן 70, הוא בעל תואר שלישי בארכיטקטורה ובתכנון ערים, מרצה בכיר בטכניון עד פרישתו לגמלאות, שחותר מיומו הראשון נגד כל מה שהמוסד מייצג. "הטכניון הוא מוסד ממלכתי כמעט. יש לו מסר שלטוני הגמוני", הוא אומר, "ותכליתו לייצר אנשי מקצוע בשירות המדינה. זוהי מהותו. בפילוסופיית ההוראה שלי אני מנסה לפתוח את עיני הסטודנטים לראות את מה שמעבר לטכנולוגיה של המקצוע - את האידיאולוגיות ומנגנוני הכוח וההון שהוא משרת".

במשך השנים היה לו יון פעיל במסגרות אקדמיות, מקצועיות וציבוריות ממוסדות ואלטרנטיוויות ובארגוני מחאה חברתיים ופוליטיים, היה שותף לתוכנית האב "ישראל 2020" ופעיל במועצה לארץ ישראל יפה - וגם בוועד לסולידריות עם ביר זית, בתנועת יש גבול, בארגון בצלם, במרכז אדוה, ועוד.

בשיחה אתו הוא עושה סיכום ביניים ובא חשבון עם המדינה שבה בחר לחיות ועם המקצוע שבו בחר לעסוק. הוא מנסח כתב אשמה חריף נגד הטכניון, ש"הכי מתאים לתאר את היחסים בינינו כזלזול הדדי".

לו יון נולד בכפר קטן בצפון בורמה על גבול סין. "אני רבע בורמי", הוא אומר, "במשפחה יש שורשים סיניים, ואפילו אנגליים". בבית אביו, שהוטבל לנצרות על ידי מיסיונרים, דיברו אנגלית בלבד, שהיתה אז סמל מעמד. אביו תמך בקו הפוליטי המערבי הפרו-אמריקאי השמרני של או נו. לו יון עצמו היה פעיל במפלגת שמאל, אך בניגוד לקומוניסטים הוא האמין ש"כדי לעשות מהפכה לא צריך לתפוס את השלטון".

מאז ההפיכה בבורמה ב-1962 והדחת או נו מהשלטון על ידי החונטה הצבאית, לו יון הוא בעצם גולה פוליטי ואינו יכול לחזור למולדתו, שבה שוררת היום דיקטטורה עקובה מדם. "הימין מחפש אותי משום שהייתי שמאלני", הוא אומר, "והשמאל - משום שאבי היה ימני ושמרן. כך שאם אחזור, אשב בבית סוהר או שיעמידו אותי לקיר".

בישראל הוא רואה את ביתו היחיד. הוא נשוי לחוה, אדריכלית ישראלית שפגש בתקופת לימודיו בטכניון, ולהם שתי בנות ונכדים. הבית שבו גרה המשפחה בחיפה נבנה בשנות ה-50 והיה שייך למשפחת אשתו. בית ישראלי צנוע ונעים, מוקף גינה ישראלית ומשקיף מעבר למדרונות הכרמל על נוף ישראלי מאוד.

מערכת התכנון שולטת

בשנות ה-70, אחרי סכסוך עם הטכניון, שקלה משפחתו של לו יון להגר לארצות הברית. אבל כשראה שם את האפליה והדיכוי של השחורים בדרום, קיבל החלטה לקשור את חייו דווקא בישראל ולהילחם בעוולות שנעשים כאן. הוא מדבר עברית ישראלית לגמרי, ללא שאריות של שפות אחרות, עם מבטא זר קל בלבד, ורואה עצמו ישראלי לכל דבר, "החולק עבר משותף עם כל אחד שחי פה".

לו יון הגיע לטכניון בראשית שנות ה-60 כדי להמשיך בלימודי האלקטרוניקה שהתחיל באוניברסיטת סטנפורד, אך בחר בסופו של דבר באדריכלות. "ארכיטקטורה קסמה לי כי נוצרה מסביבה הילה של בניית עולם חדש ויפה", הוא אומר. בתום לימודי האדריכלות עבד במשרדו של רם כרמי שתיכנן אז את התחנה המרכזית החדשה בתל אביב, וההילה התנפצה לרסיסים.

"ראיתי שם את תהליך קבלת ההחלטות שלא היה לו כל קשר לתכנון", הוא אומר, "וזה היה בשבילי שיעור איך המקצוע הסתאב. ארכיטקטורה היא בסך הכל בשביל לבנות לעשירים ולחזקים, ולא מה שמספרים לנו על עולם חדש". כשחזר ללימודים לתואר שלישי, החליט לו יון להתמחות בתכנון ערים, מקצוע ללא הילה רומנטית של "יצירתיות ובוהמייניות", אלא תחום שמקנה כלים להבנת יחסי הכוחות במרחב.

בתחום חדש שייסד, "האידיאולוגיה של התכנון", החליט לו יון לנסות להבין "כיצד קרה שמערכת התכנון נהפכה כה חזקה ושולטת. הארכיטקטים לא מדברים על זה אלא אומרים, 'תנו לנו לעבוד בשקט וליצור דברים יפים. גם הציבור הרחב משתף עם זה פעולה. בעיניו ארכיטקטורה היא עדיין אמנות. אני חושב שהחיבור בין כסף לקסם הבורגני נותן למקצוע כוח עצום".

באקדמיה ובפעילותו בארגונים אלטרנטיוויים, לו יון יוצא בחריפות נגד הכוח העצום הניתן לתכנון הממוסד בארץ, ונגד חוק התכנון והבנייה במתכונתו הנוכחית. "אדם שסוגר מרפסת יכול להיכנס כאן לבית סוהר", הוא אומר, "איפה נשמע דבר כזה?". כדבריו, יש לפרק את הכוח הזה, ולתת משקל ונוכחות ל"תכנון מלמטה", ממי שהתכנון מיועד לו.

לו יון היה בין הראשונים שהתמחו בתכנון ערים בטכניון, ו"המורים שלי היו מתחת לכל ביקורת. הם פשוט לא ידעו כלום". המצב לא השתפר עם השנים. הפקולטה בטכניון כיום היא, כדבריו, "מקום מאובן ומיושן. כבר עשרות שנים מדפדפים שם באותם חומרים, בדפים שהצהיבו ובתיאוריות לא רלוונטיות, בלי שום ניסיון להציג לפני הסטודנטים מחשבה וידע ביקורתיים על מה שקורה כאן ועכשיו".

בטכניון רואים בכל מי שבא עם תואר מארצות הברית את חזות הכל, אומר לו יון, ו"מייצרים אימפריאליזם של ידע שאין לו שום קשר לתרבות ולמקום. זה מאפשר להם להיות מנותקים מאנשים - מהפלשתינאים, מהמזרחים, מכל ה'אחרים' - ומחוברים למוקדי הכוח בלבד".

לו יון מרגיש שאין לו אפילו עם מי להתווכח. "איש אינטליגנטי כמו פרופסור רוברט אוקסמן, למשל, שהיה בעבר דקאן בטכניון, בא עם המון ידע מחו"ל. אבל הוא לא קרא ספר בעברית. איך הוא יכול להתייחס לתרבות המקומית?"

כחבר בוועדות שונות בטכניון לו יון רואה מקרוב כיצד עובדת "הסלקציה שדוחקת לשוליים כל מי שמנסה להציג פרספקטיווה שונה. ויש גם דו פרצופיות. אם יש סטודנט ערבי, מעודדים אותו לחקור את התרבות שלו. אבל אם הוא רוצה להמשיך לדוקטורט, מסתכלים עליו בחשד, אולי הוא יכתוב משהו נגד המדינה ואומרים, 'אנחנו לא בטוחים שהוא חומר לדוקטורט'. בצורה זו נעלמים לאט לאט הקולות המעניינים ומשתלטות הקונפורמיות והבינוניות".

אם יש משהו שמציל בכל זאת את הפקולטה, אומר לו יון, זוהי העובדה שעד היום באים אליה הסטודנטים הטובים והמוכשרים ביותר. "אם יש ויכוח מעניין, הוא מתנהל עם הסטודנטים. אבל כבר בשנה השלישית רובם מבינים שמשהו לא בסדר. הם לא מצליחים להתמקד בבעיה ונעשים ציניים ובהדרגה מפסיקים לבוא ללימודים. בשנה הרביעית והחמישית הם כבר נעשים אילמים לגמרי. אני בעצמי ממליץ לסטודנטים שלי ללמוד בחו"ל, בלית ברירה".

בגוב האריות

כמה משותפיו לדרך של לו יון ותלמידיו לשעבר, שהם כיום חוקרים בזכות עצמם, קיימו לכבודו ביום שלישי יום עיון לרגל פרישתו לגמלאות, תחת הכותרת "בין הגמוניה לפרקטיקה רדיקלית: אנשי מקצוע וייצור המרחב". הכנס התקיים בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון, אך לפקולטה לא היה חלק ביוזמה. פרישתו הרשמית, כבר לפני יותר משנתיים, לוותה באקורדים צורמים, שלו יון מגדיר כ"יריקה בפרצוף". לשני הצדדים לא היתה סיבה לחגוג.

אחרי שנים שבהן נאבק על כל קידום מקצועי סירבה הפקולטה להעניק לו פרופסורה מלאה ולהביע הכרה טקסית בכישוריו המקצועיים. "ציפיתי לקבל את זה", הוא אומר במרירות שקטה, "וזה היה לי חשוב גם כלכלית. אבל לא קיבלתי כלום. רק שאלו מתי אפנה את החדר".

למה בכלל נשאר בטכניון כל כך הרבה שנים? לו יון: "המטרה שלי מעולם לא היתה להיות אנרכיסט שמכניסים לבית סוהר. חשוב לי להיות בגוב האריות, במקום שבו עושים את שטיפת המוח הנוראית ביותר, ולחתור ת חתיו. גם לטכניון חשוב שיהיה להם אחד כמוני, שמדבר נגד אפליה וקיפוח. אז עכשיו אני יכול עוד לנצל את זה ולהמשיך ללמד קורס אחד, ולתת לסטודנטים משהו לחשוב עליו. אני גם נהנה מזה".



יוברט לו יון: "חשוב לי להיות בגוב האריות, במקום שבו עושים את שטיפת המוח הנוראית ביותר, ולחתור תחתיו"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו