בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כשהארי פגש את ראלי

בשוד האחרון במוזיאון "ראלי" של הארי רקנאטי בקיסריה נגנבה רק יצירה בלתי ידועה אחת של צייר קולומביאני אלמוני. ככה זה: במוזיאון משונה אפילו הפריצות משונות

תגובות

בלילה שבין 13 ל-14 באפריל חדרו גנבים לאחוזה שמורה היטב בקיסריה במטרה לגנוב ממנה יצירת אמנות ייחודית - כל כך ייחודית, שלא מן הנמנע שהוזמנה על ידי אספן חסר עכבות במטרה לצרפה לאוסף הפרטי שלו. או שפשוט נלקחה על ידי הפורצים במקרה.

המבצע, שאין לדעת כמה זמן הוקדש לתכנונו, בוודאי הוכתר על ידי מי שעמד מאחוריו כהצלחה; הציור נעלם וכעת עשויות לחלוף שנים רבות עד שיצוץ שוב בשוק השחור, אם בכלל. אבל על אף שהסיפור מדריך מיד את הדמיון לסיפורי שוד אגדתיים, ישנם כמה פרטים בשוד בקיסריה שאינם מתיישבים עם תסריט שוד האמנות הקלאסי.

למשל, בחירת היצירה - הבודדת - שהורדה מהקיר באותו לילה. מבין כ-300 יצירות אמנות, ציורים ופסלים המוצגים בחלליו הגדולים של המבנה המפואר בו שוכן מוזיאון "ראלי" לאמנות לטינו-אמריקאית מיסודו של הארי רקנאטי, דווקא ציור שמן של אמן קולומביאני אלמוני למדי, אוסקר ארסילה (Oscar Arcila) הוא שנלקח. או למשל העובדה שמספר שבועות קודם לכן התבצעה פריצה דומה למוזיאון, ואז הפגינו הפורצים טעם אמנותי פחות אזוטרי והיגיון כלכלי יותר בריא כשבחרו לקחת פסלים של דאלי.

לפחות מצד הביצוע מדובר בעבודה מהספרים. סגן ניצב בעז גולדברג, מפקד תחנת חדרה במשטרה, אומר שבשני המקרים לא נמצאו ממצאים משמעותיים בזירת הפשע. "פתחנו בחקירה למרות שלא מצאנו אפילו טביעות אצבעות", הוא אומר. "ביצענו מאז מהלכים חקירתיים ומודיעיניים, אבל איננו יכולים לדווח על איזושהי התפתחות בחקירה". אחת הסיבות להצלחת השוד, הוא מוסיף, נובעת מהאבטחה הירודה במוזיאון. "במקום יש אמנם ציוד צילום ואזעקות, אך לא ברמה הנדרשת. המכשור לא עבד כמצופה בליל השוד וכך נמנע מאתנו מידע שיכול היה להוביל למבצעי העבירה".

בעיתונים דווח בקצרה על גניבת הציור, בציון שוויו המשוער, 100 אלף דולר - סכום מופרך ללא כל ספק. היצירה לא נגנבה בשל ערכה הכספי; פשרו של השוד נותר תעלומה. "כשהגענו למוזיאון, לאחר שהאזעקה הופעלה", מספרת מנהלת מוזיאון ראלי, לילי צהר, "מצאנו במקום את הסולמות שבהם השתמשו השודדים לכניסה דרך הפאטיו שבקומה השנייה. נראה שנמלטו בחופזה. ייתכן שהם התכוונו לקחת יצירות אחרות אך נבהלו מהאזעקה ופשוט הורידו מהקיר את אחד הציורים הקרובים ביותר לדלת שדרכה חדרו למוזיאון. אפשרות אחרת היא שמישהו באמת חמד לעצמו דווקא את הציור היפה של ארסילה".

השוד הוא לא התופעה הבלתי שגרתית היחידה הקשורה במוזיאון ראלי, מוסד יוצא דופן כמעט בכל מובן. זהו אחד מבין ארבעה מוזיאונים פרטיים בינלאומיים הנושאים אותו השם וכולם מוקדשים לאמנות לטינו-אמריקאית, לפי החלטתו-גחמתו הפרטית של מקימם, רקנאטי, נצר למשפחת הבנקאים הידועה.

מאות היצירות שמוצגות במוזיאונים באות מהאוסף הפרטי של רקנאטי ואשתו, מרטין. בני הזוג מבלים מדי שנה כחודשיים בכל אחת מארבע המדינות שבהן הקימו את המוזיאונים - אורוגוואי, צ'ילה, ספרד וישראל. בשאר הזמן הם עושים באירופה ובמדינות אמריקה הלטינית, בניסיון להרחיב את האוסף.

המטרה - הנאה

ביקור במוזיאון ראלי הוא חוויה מוזרה, בעיקר למי שמורגלים במוזיאונים לאמנות. מצד אחד, זהו אחד המוסדות האנטי-מוזיאליים ביותר שאפשר להעלות על הדעת. בראלי אין דברי הסבר על היצירות, וגם לא קטלוגים או אפשרות לקבל הדרכה במקום. יצירות של עשרות אמנים מרחבי דרום אמריקה מפוזרות בחללי התצוגה הענקיים בסדר מקרי, עליו החליטו בעלי המקום.

בה בעת זהו מוסד דידקטי, לחיוב ולשלילה כאחת. לצד כתובות המורות כי "אין כניסה לילדים מתחת לגיל 6", "ילדים יש להחזיק בידיים", "אסור לעשן", "יש להקפיד על לבוש הולם" וכמובן "נא לא לגעת במוצגים", מופיעות שתי הודעות שיש בהן כדי לעודד כל זוג הורים שלקח שמרטף כדי לבקר בראלי: אלה מבשרות שהכניסה למוזיאוני ראלי חופשית לכל המבקרים, וכן שמותר לצלם בהם בחופשיות.

מוזיאוני ראלי הוקמו על שטחים פרטיים בבעלות הזוג רקנאטי. לצד המוזיאונים רחבי הידיים, הוקם בכל אחת מארבע המדינות גם קומפלקס מגורים ומשרדים. עובדה זאת מציבה את המוסדות הללו במעמד מיוחד מבחינת המבקרים; אפשר לדמות את הכניסה למוזיאון ראלי לביקור באחוזת דודים עשירים, שבביתם הענק הצטבר אוסף יצירות אמנות, כזה המשקף אך ורק את טעמם האישי, ובחייהם הצטברו פרקים-פרקים של סיפור חיים מאלף.

החלטת הרקנאטים לפתוח את דלתותיהם לציבור הרחב חינם אין כסף מעוררת היענות מפתיעה. מוזיאון ראלי בקיסריה נפתח באוקטובר 1993 ומאז, לפי התיעוד במקום, ביקרו בו קרוב למיליון איש, וזאף אף שהוא אינו עוסק בפרסום ולמעשה נרתע מחשיפה תקשורתית. גם אם המספר המדויק נמוך ממיליון זהו הישג מרשים, כל כך מרשים שקשה שלא להבחין כיצד הוא עוקץ את מדיניות האתר הסמוך לו, נמל קיסריה העתיק, הגובה דמי כניסה שערורייתיים של 40 שקל למבוגר ו-33 לילד.

אולי לכסף יש חלק בנטייתם של רבים להדיר את רגליהם ממוסדות התרבות בישראל? "לאנשים יש מספיק צרות בחיים", אומר הארי רקנאטי, בראיון טלפוני מהמוזיאון שהקים במרביה (Marbella) בספרד. "אנחנו נותנים להם הזדמנות ליהנות מאמנות מבלי שיידרשו לחשוב כמה יעלה להם לבוא אלינו עם כל המשפחה".

ראלי אכן מציע חלופה להרבה משפחות המתלבטות מה לעשות בשבת. אבל מהו המטען שעמו ייצאו מהמקום? רקנאטי, המתעקש שאמנות אינה עניין לניתוחים ופרשנויות, נאחז לשם כך באילן גבוה. מעל הכניסה הראשית למוזיאון חקוק האני-מאמין שלו, "מטרת האמנות - הנאה", ציטוט המיוחס לאמן הצרפתי הגדול מהמאה ה-17, ניקולה פוסן. על ההגיג הזה (שהוא דוגמה לא רעה לביטוי "דברי הוצאו מהקשרם") נוטים לחזור גם אנשי הצוות. אחת העובדות במודיעין שנשאלה אם ברשותה חומר כתוב שיוכל לסייע לסיור במקום, מיהרה להגיב: "מטרת האמנות היא הנאה. אין מה לדעת או להבין, רק להסתכל".

רקנאטי נחרץ לא פחות. "לצפות להדרכה במוזיאון זאת שטות", הוא אומר. "והרי במקרים רבים אפילו הצייר או הפסל מודים שיצרו בלי לדעת מראש מה ייצא להם. הבעיה היא שמסביב ליוצרים התפתחה עם הזמן קהילה שלמה של אנשים החיים מכתיבת ביקורות אמנות, מפרשנויות ומהערות. הבאים למוזיאון מוזמנים להחליט בעצמם אם הם אוהבים את היצירות או לא".

אין לי כל קשר למשפחתי

64 עמודים גבוהים בסגנון יווני קלאסי מקיפים את בניין הבורסה בפאריס. המבנה, שהוקם בהוראת נפוליאון, הוא מעין מקדש צרפתי מודרני, והאל שלכבודו נבנה הוא כמובן הכסף. באולם התערוכות המתחלפות במוזיאון ראלי מוצג בימים אלה הציור "הבורסה" של הצייר הצרפתי לוסיין מתלן (Lucien Mathelin). העמודים שצייר מתלן עשויים מטבעות כסף והם רעועים ועקומים. ניכר שלא יצליחו להחזיק את הבניין זמן רב. "הבורסה", בשמן על בד, היא ציור אחד בסדרה שמטלן כינה "שקרים מונומנטליים", שכולם נוגעים לשחיתויות שלטוניות ועסקיות. הוא מתאים למוזיאון של הארי רקנאטי כמו כפפה ליד.

הנפילה הבלתי נמנעת של הבורסה היא ללא ספק מוטיב מרכזי בחייו של מקים המוזיאון, הבן והאח הבכור למשפחה שב-1935 הקימה את בנק דיסקונט. ב-71', השנה שבה צייר מתלן את "הבורסה", כבר פרש רקנאטי מעסקי משפחתו, לאחר סכסוכים מרים. כעבור עשור באה הנפילה במערכת הבנקאית בישראל כתוצאה משערוריית ויסות המניות, ובין ראשי הבנקים שנגדם הוסקו מסקנות אישיות בעקבות ועדת בייסקי היה גם רפאל רקנאטי, אחיו הצעיר של הארי, שאולץ להתפטר מתפקידו.

הארי רקנאטי, בן 86, הקדיש מאז חלק ניכר מזמנו למאמצים להפריד עצמו ממשפחתו בתודעת הציבור. בתהליך הדרגתי, שהחל בשנות ה-80, פרש כליל מענף הבנקאות והקדיש עצמו לאהבת חייו, האמנות הלטינו-אמריקאית. "התחלתי לאסוף אמנות כבר ב-1943", הוא אומר, "ותחילה כלל האוסף שלי ציורים של אמנים מארץ ישראל ואמנות אירופית. האהבה לאמנות הלטינו-אמריקאית התעוררה יותר מאוחר, במסעות עסקים לדרום אמריקה".

את מוזיאון ראלי הראשון הקים ב-1987 באורוגוואי, השני נפתח כעבור חמש שנים בצ'ילה, השלישי הוקם בקיסריה והאחרון נפתח בספרד שבע שנים אחר כך, ב-2000. המוזיאונים, הוא אומר, נועדו לשתי מטרות: לשם הצגת אמנות לציבור הרחב וכמונומנט הנצחה. המוזיאון מנציח את גירוש יהדות ספרד ופורטוגל במאה ה-15; את יהדות סלוניקי שנספתה בשואה; וגם את הוריו של הארי, מטילדה וליאון רקנאטי, שמוצאם בסלוניקי. עם זאת הם קרויים בשם המסמל את הפרסונה העסקית האינדיווידואלית של הארי: "ראלי" הוא שמו של הבנק הלונדוני שאת השליטה בו ביסס לאחר הפרידה העסקית מבני משפחתו.

המוזיאון בקיסריה הוא אכן מצבת זיכרון, אבל לא רק לאנשים שמתו אלא גם למשפחה שהתפרקה. הסכסוך שקרע את משפחת רקנאטי מקבל את פני המבקרים במוזיאון בשלטים גדולים המוצבים מימין לשער הכניסה הגדול. "ישנם אלה המזהים בטעות מצערת את מוסדנו עם החבורה אשר העיתונות ושאר אמצעי התקשורת מכנים משפחת רקנאטי", נכתב באחד מהם. "אין לי כל קשר לאנשים אלה או למפעליהם מאז שנת 1970. הסיבה לכך מפורטת בשני השלטים הסמוכים". על ההצהרה חתום הארי, ולצדה אכן מופיעות קורותיה המתומצתות של המשפחה, מנקודת מבטו הביקורתית של הבן הבכור.

יותר ויותר אומלל

באוטוביוגרפיה "רקנאטי, אב ובנו", שפירסם ב-1984, מספר הארי על סב-סבו שהיגר עם אשתו לאי זקינתוס שבים היוני, אך נהרג שם בפרעות שפרצו נגד היהודים. אשתו, שהיתה בהריון, הצליחה להימלט בספינה לפיראוס. היא נישאה מחדש אך בנה קיבל את שם משפחת אביו, רקנאטי. המשפחה התיישבה לבסוף בסלוניקי ואחד מבניה, ליאון, נשא שם לאשה את מטילדה ספורטה, נצר למגורשי ספרד.

ב-1919 נולד הארי ובהמשך נולדו שלושה אחיו, דניאל (1921), רפאל (1924) ויעקב (1927). באמצע שנות ה-30 היגרה המשפחה לארץ ישראל. הרקנאטים התיישבו בתל אביב, עם הון שהספיק לשמירת גרעין השליטה בבנק פרטי שהקים ליאון עם שותפים. קרוב משפחה הציע את השם האיטלקי Banco Di Sconto ("הנחה" באיטלקית) וכך הוקם, בדיוק לפני 70 שנה, "בנק א"י לדיסקונט בע"מ".

הארי כותב בספרו כי אביו עבר לתחום הבנקאות מאחר ששאף לעסוק במקצוע מסוכן פחות ממסחר. "קשה לי לראותך", אמר לבנו הארי, "עם אופייך הדאגן, מסכן את כספך". הוא מוסיף שאביו אכן העריך נכון את אופיו, "אך טעה בדבר טיב מקצועו של הבנקאי".

ב-1945 מת ליאון. הארי, אז בן 26, מונה לנהל את הבנק. דניאל הצטרף להנהלת המוסד ואילו רפאל (שלטענת הארי הזדעזע מבנקאות שבה "מרוויחים ריבית מן הכסף שאנו מלווים ללקוחות בלא לעבוד ובלא להסתכן") החליט לעסוק בספנות. גם צעיר הבנים, יעקב, העדיף שלא להיכנס לעסקי הבנקאות.

לאחר שבע שנים של פעילות בישראל עבר הארי רקנאטי להתגורר בשוויץ, על רקע התרחבות עסקי המשפחה לשוק הבנקאות האירופי. הוא הקים רשת של בנקים פרטיים באירופה ועד מהרה העביר חלק מהפעילות גם לדרום אמריקה, אך המשיך להיות מעורב גם בענייני דיסקונט. בתחילת שנות ה-60 רכש כשותף את בנק ראלי בלונדון ועבר להתגורר באנגליה עם אשתו, פאולין גולדברג, ובתם היחידה, רנה. רפאל רקנאטי, שהתגורר באותן השנים בניו יורק, החליט גם הוא להיכנס לעסקי הבנקאות והודיע שבכוונתו לפתוח סניף של דיסקונט, על אף התנגדותו של הארי.

ענף הבנקאות בישראל עבר שינויים של ממש בשנות ה-60, והארי מספר שהתקשה להסתגל אליהם. "ביקורי הבאים בישראל, שריווחתי ביניהם כמידת האפשר, עשוני יותר ויותר אומלל", הוא כותב בספרו. "בנק דיסקונט של 1966 שינה לחלוטין את אופיו". המשבר בין האחים הלך והעמיק. בדף הסבר המחולק במוזיאון בקיסריה מוסברת החלטתו של הארי לפרוש מהפעילות העסקית לצד אחיו כך: "הארי החליט לפרוש מהקבוצה לאור התעקשותם של אחיו להפוך את בנק דיסקונט לישראל לחברה ציבורית עם מניות נסחרות בבורסת תל אביב. כמו כן הוא חשש מאוד מהיקף הפעולות הפיננסיות ובמקרקעין שהתרחשו בניו יורק ושחמקו מעיניו. הפרידה מאחיו הוגשמה בשנת 1970".

רקנאטי קנה מאחיו את השליטה בשני בנקים פרטיים באירופה והתמקד בהם. פרשיית ויסות מניות הבנקים (שבשיאה נפטר דניאל ממחלה קשה) הביאה עמה חילוקי דעות מרים בתוך המשפחה. הארי זעם על הפגיעה בשמה הטוב של המשפחה ואף טען שיש לפצות את הלקוחות שנפגעו מפעולות הבנק. ב-95' פנה לבג"ץ, בדרישה לחייב את שר האוצר לחקור מדוע הורשה אחיו רפאל להמשיך לשלוט בחברת איי-די-בי, לטענתו בניגוד להמלצת ועדת בייסקי. כעבור שנה הסיר עתירתו, אך היחסים מעולם לא חזרו לתקנם.

יעקב רקנאטי נפטר ב-97', רפאל ב-99'. הארי רקנאטי נותר במעין גלות מרצון בחו"ל. "איבדתי את כל אחי ונותרתי לבד", הוא אומר. "רוב הידידים והמכרים נפטרו במשך השנים וזה מצער אותי מאוד". לפני שנים אחדות, בגיל 44, מתה גם בתו רנה.

בני הזוג רקנאטי נפרדו שנים רבות קודם לכן. לפני כ-30 שנה פגש הארי במרטין, רופאת נשים מצרפת הצעירה ממנו בכ-20 שנה ומאז הם חיים יחד. "מה שנשאר לי זה האמנות שאנחנו אוספים", הוא אומר. "המוזיאונים שהקמנו מספקים טעם לחיי והם ימשיכו לתפקד גם לאחר לכתי. הקמנו קרנות מיוחדות כדי להבטיח זאת".

שום דבר שמריח מכסף

מוזיאון ראלי בקיסריה משתרע על שטח של כ-9,000 מטרים רבועים, בחלקת אדמה ששטחה כ-40 דונם, אותה חכר רקנאטי מהרשות לפיתוח קיסריה. המוזיאון, בשלושה מפלסים, מורכב מאולמות גדולים הבנויים סביב חצרות פנימיות מתומנות. הוא נבנה על ידי האדריכל שאול שקולניק, השוקד כעת גם על בניית מרכז חדש שהולך ונבנה בסמוך למוזיאון. "המרכז יוקדש לזכר יהדות ספרד ופורטוגל", אומר רקנאטי ולא מוכן לפרט.

בדפי ההסבר של מוזיאון ראלי מוגדר הסגנון הארכיטקטוני של המבנה כ"ספרדי-קלאסי-קולוניאלי". זהו מבנה יוצא דופן אפילו בנוף האורבני הראוותני של קיסריה. בנסיעה לאורך רחוב רוטשילד בעיר נראה המוזיאון, הסמוך למגדל המים הכעור, כאחוזה שהוצנחה למקום מאמריקה הלטינית. הסגנון הקולוניאלי הוא שם כולל (ולעתים סתמי) שהוענק לסגנונות הבנייה שהביאו עמן המעצמות שכבשו נתחים מאמריקה החל בסוף המאה ה-15, ובהן ספרד ופורטוגל; הניסיון לשוות למבנה מודרני מראה "קולוניאלי" אינו ייחודי למוזיאון ראלי כמובן, אך בקרבת שרידיו המרהיבים של האקוודוקט - תזכורת איתנה לימים שבהם היתה קיסריה חלק מקולוניה רומית - זוהי מחווה סוריאליסטית משהו.

בשביל בני הזוג רקנאטי סוראליזם הוא מחמאה גדולה. חיבתם לזרם זה ניכרת באוסף שצברו עם השנים, אף שהארי טוען שאין הוא מעדיף אותו על פני אחרים ושהמשקל הרב שניתן לו באוסף נובע מהמשיכה של האמנים הדרום אמריקאים אליו.

בחיי התרבות בישראל מוזיאון ראלי הוא נוכח נפקד. מדי פעם מדווח בקצרה על התערוכות המתחלפות בו ותו לא. אנג'לה לוין, המשמשת מבקרת אמנות בכתבי עת בינלאומיים לאמנות, היא מהבודדות שהקדישו לו תשומת לב כלשהי, בכותבה עליו ב"ג'רוזלם פוסט". "ההתרשמות הראשונה שלי היתה שזהו המוזיאון המוזר ביותר בישראל", היא אומרת. "למוזיאון ראלי יש קשר רופף לעולם האמנות היהודי והוא מנותק לחלוטין מעולם האמנות הישראלי. זהו מוזיאון אקלקטי שיש בו יצירות טובות לצד יצירות חסרות ערך, ובכל זאת זהו מקום מיוחד. מי שמבקר במקום רואה שבמבנה הושקעו משאבים רבים. האריחים, למשל, הובאו במיוחד מחו"ל והתכנון הארכיטקטוני מוקפד. יש תחושה של רוחב לב אמיתי מצד הפטרון. עם זאת, האמנות עצמה לא תמיד עומדת בסטנדרטים הנדרשים. האיכות של האמנות, חייבים להודות, מינורית".

עם זאת היא סבורה שחלק מהמאפיינים הללו דווקא הם שמעוררים תחושות חיוביות כלפי המוזיאון. "דווקא מהיותו המוזיאון המוזר ביותר בישראל, ודווקא משום שהוא כה זר לעולם האמנות המקומי, אני מוצאת בו חן מסוים. מוזיאון ראלי מספק חלופה מרעננת ומהנה לביקור, והעובדה שהוא פתוח לציבור ללא תשלום ראויה להערכה".

הכניסה החופשית היא חלק מתפישה לפיה לא תתקיים שום פעילות מסחרית בשטח מוזיאוני ראלי. מדובר בעיקרון וכאלה, נדמה, יש לרקנאטי כמעט כמספר היצירות באוספיו. "במוזיאוני ראלי לא יסתובבו כספים", הוא אומר. "הכסף היחיד שנוגע למוזיאונים מושקע בהוצאות קניית היצירות ובאחזקת המקום. אני נרתע מכל מה שיש לו הקשר מסחרי. פרשתי מהעסקים כי חשבתי שעשיתי מספיק בתחום הכלכלה. המוזיאונים הם דבר טהור, שנוגע רק לאמנות ולא לשום דבר שמריח ממנו כסף".

החיסרון של העיקרון היפה הזה הוא כאמור בתחום הביאור והפירוש, וזאת למרות שבשלטים שמחוצה לו מגלה הבעלים כישרון הסברה בולט. מאות יצירות מוצגות בחללי המוזיאון השונים, ציורים ופסלים, בלא שלצופים יינתן כלי עזר כלשהו להבנתם. "אני לא רוצה קטלוגים", אומר רקנאטי, "כי קטלוג מתקשר בתודעה של המבקרים עם חנות וחנות במוזיאון היא אמצעי לסחיטת כספים. מוזיאונים לאמנות אינם מסתפקים בדרך כלל בתקציבים מהמדינה ובכסף שהם מגייסים ממכירת כרטיסים. הם רוצים להרוויח עוד קצת על ידי מכירת קטלוגים".

האם מצויים המבקרים במוזיאון בעמדה המאפשרת להם להתלונן על האירוח? לרקנאטי חוסר עניין מופגן להשיב לשאלות כגון אלו, או להיכנס לדיון על מקומו של המוזיאון בשדה האמנות. "הביקורת היחידה שאפשר להשמיע על המוזיאונים שלנו היא שאנחנו לא דורשים כסף", הוא עוקץ.

קאלו ובוטרו לא מושכים

בהתאם לגישתו של רקנאטי, ואף שבאוסף שלו נאגרו אלפי יצירות, אין במוזיאון בקיסריה אוצרים אלא צוות קטן של עובדים, המתחזקים את המקום ומכינים את התערוכות לפי הנחיות הבעלים. את המוזיאון מנהלת צהר, תושבת חדרה, במסירות מאז יום הקמתו. בעבר עבדה בחברה לפיתוח קיסריה, הזרוע המבצעת של "קרן קיסריה" (גוף הנמצא בבעלות משותפת של המדינה ומשפחת רוטשילד). לראיון אצל רקנאטי הגיעה ב-93'. "התחלתי לעבוד ביולי והמוזיאון נפתח ב-18 באוקטובר", היא זוכרת.

ימים ספורים לאחר הפתיחה הרשמית, שצוינה באירוע מועט משתתפים, נסעו הארי ומרטין לחו"ל. מאז הם מגיעים לקיסריה אחת לשנה. "הרקנאטים מעורבים בכל ענייני המוזיאון לפרטי פרטים", אומרת צהר. "הם תולים את היצירות בתערוכות המתחלפות, והם שבוחרים אילו ציורים להוריד מהקיר וכיצד לרענן את תצוגות הקבע".

המוזיאון נחלק לשלושה אגפים עיקריים. מרבית חלליו מיועדים לתצוגת ציורים ופסלים לטינו-אמריקאיים; באולם אחד מוצגות תערוכות מתחלפות (שמונה במספר, מאז הקמת המוזיאון), וחלל נוסף מוקדש לתצוגה ארכיאולוגית, שמקורה בתערוכה "חלומו של הורדוס - קיסריה הימית", שהוצגה בצפון אמריקה בסוף שנות ה-80. "הוצע לשכן את התערוכה בתצוגת קבע, כחלק ממוזיאון ראלי, והאדריכלית דורה גד נבחרה לעצב את חלל התצוגה המיוחד", אומרת צהר. "אלא שבמשך השנים חלק מהגופים שהשאילו יצירות לתערוכה דרשו אותן בחזרה".

הפיתרון שמצא רקנאטי לדלדול היצירות בתצוגה הארכיאולוגית הינו, כמובן, מקורי ומוזר למדי: הוא פנה ל"לובר" והזמין העתקי גבס מדויקים של כמה מהמפורסמים בפסלים שמעטרים את אולמותיו של המוזיאון בפאריס. כך מוצגת בחדרי התצוגה הארכיאולוגית "ונוס ממילו" מגובסת (המקורית נחצבה בשיש במאה השנייה לפנה"ס ביוון), הבוהה בהעתק מבהיק של כתובת מישע (המיוחסת למלך מואב במאה התשיעית לפנה"ס).

באגפי האמנות הלטינו-אמריקאית הבעיה היא לא של כמות אלא של איכות. מבחינת היקף העבודות עושה מוזיאון ראלי חסד עם אמנות שסבלה בעבר מחוסר התייחסות מצד ממסדים מוזאליים ובעשורים האחרונים צוברת מוניטין, אם בזכות המרכזים שהוקמו לה בארה"ב - Museum of Latin American Art שהוקם ב-96' בקליפורניה, או The Art Museum of the Americas בוואשינגטון - ואם בזכות יורשיהם של דייגו ריוורה ופרידה קאלו: אנה מנדיאטה, הקובנית המנוחה שהיגרה לארה"ב, אוסוואלדו גוויאזימין האקוודורי ופרננדו בוטרו הקולומביאני.

אבל ניסיון לרדת לחקר ההגדרה "אמנות לטינו-אמריקאית" נעדר ממוזיאון ראלי, כמו כל דיון משמעותי אחר הנוגע לאמנות הזאת ובעצם לאמנות בכלל. מוזיאון ראלי, על אוספיו המגוונים, יכול היה לספק מסד מעשיר ללימוד תולדותיה של אמריקה הלטינית בכל המובנים. העובדה שמבקרים רבים "נהנים" משוטטות בין אולמות המוזיאון אינה מספקת נחמה, שכן ההתייחסות אל אמנות כדבר המיועד רק "להסב הנאה" היא פשטנית במקרה הטוב, ופוגמת בהנאה במקרה הרע. האמנות הלטינו-אמריקאית נטועה עמוק בשיח פוליטי חברתי של אמניה. הדיון בשאלות - רבות מהן רחוקות מפיתרון - של קיפוח גזעי, של עוני ושחיתות וכן של ההייררכיה האמנותית המערבית מבצבץ (ולפעמים זועק) מהיצירות במוזיאון, אלא שמרבית המבקרים יפספסו את המסרים הללו.

העובדה שמהתצוגה נעדר ייצוג משמעותי של המובילים באמנים מעיבה גם היא על הביקור. "מה לעשות", אומר רקנאטי, "פרידה קאלו ופרננדו בוטרו פשוט פחות מושכים אותנו. האוסף נגזר מהטעם הפרטי שלנו. גוואיזימין הוא אמן מאוד מוערך בארצו, אקוודור. יש לנו ציור אחד או שניים שלו בקיסריה, אבל אנחנו לא מרגישים מחויבים להציגו רק בשל 'מעמדו' בעולם האמנות כרגע".

סטפני רחום, שפרשה לאחרונה מתפקידה כאוצרת לאמנות מודרנית במוזיאון ישראל, לא ביקרה במוזיאון בקיסריה, אך היא מכירה היטב את עבודותיהם של חלק מהאמנים המציגים בו, ובהם רופינו טאמאיו, ויפרדו לאם ורוברטו מאטה. "מאטה היה אחד האמנים החשובים בזרם הסוראליסטי", היא אומרת. "זה אמן שהשפעתו חרגה אל מעבר לתחומי אמריקה הדרומית, ובמיוחד היא חשובה בהקשר של האקספרסיוניזם האמריקאי. גם ויפרדו לאם הוא אמן חשוב, מהסוראליסטים המובילים במה שמכונה הדור השני של הסוריאליזם".

הד"ר הקטור זיפרוביץ מלוס אנג'לס, חבר בהנהלת המוזיאון לאמנות לטינית בקליפורניה, מנהל גם את אתר האינטרנט החשוב Latinart.com, שהוקם לקידום הידע בנושא התרבות הלטינו-אמריקאית. "היכרותי עם מוזיאוני ראלי השונים אינה מעמיקה", הוא אומר בתשובה שהעביר בדואר האלקטרוני, "אך בביקורי במוזיאון באורוגוואי התרשמתי שאף על פי שהאוסף רחב, אין הוא מעמיק במיוחד מבחינת איכותו. למעשה ראיתי שם יצירות חשובות מעטות". הוא מכנה את היוזמה של הרקנאטים "אצילית" ומציע לראותה כחלק מהשגשוג העולמי של האמנות הלטינו-אמריקאית, אך בתוך כך מונה שמות מבטיחים מקרב האמנים הלטינו-אמריקאים העכשוויים - גיירמו קויטקה מארגנטינה (יליד 1961), ארנלדו רוש-רבל מפורטו ריקו (1955) ואיגנציו איטוריה מאורוגוואי (1949) - שאף לא אחד מהם אינו מוצג בקיסריה.

אוסקר ארסילה לא נמנה על רשימת המומלצים של זיפרוביץ. כמו למשטרה גם לרקנאטי אין מושג מי יכול היה להזמין את גניבת יצירתו "מלון הנהר", ציור נוף משרה שלווה שצייר ב-1988. במוזיאון לא רגיל גם החשודים לא רגילים. *



מוזיאון ראלי בקיסריה (בתמונה הקטנה: הארי רקנאטי). אין מה לדעת או להבין, רק להסתכל


העתק מגבס של "ונוס ממילו". פתרון לדלדול היצירות בתצוגה הארכיאולוגית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו