בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בפוגשו אשה על דרכו, יעוות פניו ויסב ראשו אחורנית

על סף שנתו התשעים זיכה אותנו שמואל ורסס בנדבך נוסף ומפתיע במפעל הגישור בין עבר להווה. בספרו החדש העלה מן הנשייה את דמותה של משכילה עברייה מן המאה ה-19, מרים מארקל-מוזסזון, ואת הישגה הספרותי הוודאי: מכתבים לאנשי עט

תגובות

ידידתו של המשורר: איגרות מרים מארקל-מוזסזון אל יהודה ליב גורדון (יל"ג)
ההדיר מכתב יד והוסיף מבוא והערות שמואל ורסס
הוצאת מוסד ביאליק (ספריית "דורות"), ירושלים, תשס"ד

יום הולדתו התשעים של הפרופסור שמואל ורסס, החל בימים אלה, הוא סיבה לשמחה לכל מי שחקר הספרות היהודית קרוב ללבו, ובמיוחד למי שזכו להכיר את האיש עצמו - החכם והבקי, הצנוע והנדיב מאין כמוהו. בניסיון לאפיין את נוכחותו המיוחדת של ורסס בקרבנו עלו בזכרוני שני ביטויים קולעים ששמעתי מפי אחרים. בשנת 1988 הציג פרופ' דן מירון את ורסס בכינוי the great custodian - דהיינו: האוצר, המפקח, האפוטרופוס או המשגיח הגדול של הספרות העברית, שדבר לא נעלם מעיניו והוא סוקר וממפה את הנוף הספרותי למרחביו ולדורותיו בעין של בעל בית השליט בכל מבואותיו ומוצאיו, בדרכי המלך ובמשעולים הצדדיים.

הגדרה שנייה שמעתי מפי בעל היובל עצמו. ביום ההלוויה של דב סדן, באוקטובר 1989, התראיין ורסס בקצרה במהדורת החדשות בטלוויזיה - אם אינני טועה, היתה זו הפעם היחידה שהופיע מימיו בטלוויזיה - ושם הגדיר את דב סדן במלה "המגשר"; כלומר, מי ששימש במו גופו ועטו, שיחו ושיגו, גשר חי בינינו לבין אוצרות הרוח, הספרות וההגות, הפולקלור והלשונות של יהדות מזרח אירופה, השוקעים והולכים בתהום המרחק הזמן. דומני כי כינוי זה עצמו יפה לפרופ' ורסס יבדל"א לא פחות מאשר לדב סדן, שהרי עצם נוכחותו מהווה חוליית קשר אותנטית אל בתי היוצר של הספרות העברית וספרות יידיש במזרח אירופה, ובמיוחד אל וילנה שלו, ירושלים דליטא, שבנעוריו עוד זכה לראות את אחרוני סופרי ההשכלה מהלכים ברחובותיה, והם כבר ישישים.

לפני שנים אחדות פירסם ורסס מאמר מקיף ושמו "המשכיל היהודי כאיש צעיר" בספרו "הקיצה עמי - ספרות ההשכלה בעידן המודרניזציה" (הוצאת מאגנס, תשס"א). המאמר פורש ביוגרפיה עקרונית מקובצת של המשכיל היהודי מאמצע המאה ה-18 עד שלהי המאה ה-19, וממלא חלל ממשי בחקר ספרות ההשכלה. כוחו של המאמר במגוון הרחב של המקורות הראשוניים שביסודו, על פי דרכו של ורסס, שהוא מעיד עליה במפורש בהקדמת הספר: "נטייתי בדרך כלל היא להסתייע בדיוני בהבאת עדויות מבני הדור שבעבר עצמם, שהן המסד הנדרש למסקנותיו ולטיעוניו של החוקר בהווה". ואמנם, הדגם הכולל של צמיחת המשכיל היהודי נסמך על עשרות מקרים פרטיים, שרק ורסס מסוגל לדלות ולקבץ אותם כך מכל רחבי הספרות התיעודית של המאה ה-19: החל באוטוביוגרפיות, ביוגרפיות ומונוגרפיות וכלה ברשימות הספד וזיכרון שהופיעו בירכתי עיתונים נידחים, או הערות אגב המשולבות בחיבורים שעניינם אחר. זאת ועוד: חלק לא מבוטל מחומר הראיות נלקח מן הספרות היפה הבדיונית, על פי שיטתו משכבר הגורסת שגם סיפורת ושירה עשויות לשמש, בטיפול נכון, מקורות היסטוריים לכל דבר.

על סמך החומר המסועף שאסף, בנה ורסס מודל ביוגרפי-התפתחותי גמיש ועשיר, שמצד אחד יש בו ציר התפתחות עקרוני קבוע וצפוי, ומצד שני הוא פתוח להסתעפויות מגוונות. שלב אחרי שלב הוא מתאר את היחלצותו של הצעיר היהודי מעולמם של לומדי התורה; את ההיסמכות על נדיבים, מיטיבים ומדריכים למיניהם כגשר הכרחי מעולם לעולם; את ההתהוות של חבורות המשכילים כקבוצות תמיכה ועידוד למשכיל הבודד התוהה והנידף; את מעמדה המכריע של קריאת ספרי הגות למיניהם וספרות יפה כעוגנים חיוניים בגיבוש תודעתו של המשכיל הצעיר; את ההיפתחות אל הלשונות הזרות, בעיקר גרמנית ורוסית, כאשנב לתרבות אירופה; את מאבקי הדורות והפירוד בין המשכיל הצעיר להוריו ולקהילתו המסורתית המבכים את סטייתו מדרך הישר; את יציאתו למרחקים לשם השתלמות בערי המערב, ואת לבטיו בשאלת השיבה אל סביבת המוצא שלו. ורסס מצביע על הדילמות, על צומתי ההתלבטות, למשל, ההיטלטלות בין החסידות להשכלה, או ההבדלים בין הסביבה הגליצאית הסובלנית יותר לעומת הסגירות הקשוחה של יהדות רוסיה וליטא.

מלבד תרומתו המחקרית המובהקת של המאמר יש בו, כמדומה, משמעות אישית מיוחדת מבחינת מחברו - משלוש בחינות. ראשית, מאמר זה הוא כעין המשך ופיתוח של מאמרו החלוצי המוקדם "דרכי האבטוביוגרפיה בספרות ההשכלה" (1945). במאמר המאוחר הראה אילו אוצרות של ידע וחוכמה נצברו בו מאז פירסם את המאמר ההוא בהיותו בן שלושים. שנית, יש במאמר זה מעין זימון מסכם, "פגישת מחזור" של עשרות מגיבורי מחקריו הקודמים, שהרי מי אינו נדון ואינו מצוטט בו? שלמה מימון, יוסף פרל, יצחק ארטר, רנ"ק, מאיר לטריס, ש"י רפפורט (שי"ר), אברהם בר גוטלובר, ש"י פין, אברהם מאפו, פרץ סמולנסקין, מ"א גינצבורג, אד"ם הכהן, י"ל גורדון, מ"ל ליליינבלום, ר"א ברודס, א"י פאפירנא, א"ד פרידברג, מ"ד ברנדשטטר, ש"י אברמוביץ-מנדלי ועוד רבים - פנורמה שלמה של ספרות ההשכלה העברית שוורסס הוא גדול חוקריה בדורותינו. שלישית, ניתן למצוא במאמר גם רובד אוטוביוגרפי סמוי, משום שכאשר כותב ורסס על מסלול חייו ונדודיו של המשכיל היהודי שגלה מבית הוריו אל מרכזי החוכמה והדעת קשה שלא לחשוב על מסלול חייו, משכיל עברי בן וילנה שבא לבדו ללמוד תורה בירושלים לפני שבעים שנה, וכמו גיבורי מחקריו הוא מביט כל השנים לאחור, אל העולם שכלה ואין דרך חזרה אליו, אבל אפשר להקדיש את החיים לחקירתו, לשחזורו בכתב, להצלת נכסי הרוח שלו, לאצירת זכרו ולגישור בינינו לבינו.

והנה, על סף שנתו התשעים זיכה אותנו ורסס בנדבך נוסף, מקורי ומפתיע, באותו מפעל של שחזור וגישור, בהעלותו מן הנשייה את דמותה של משכילה עברייה, מרים מארקל-מוזסזון (1920-1839), מן הנשים הבודדות שפעלו בספרות העברית במחצית השנייה של המאה ה-19. בימי חייה יצאו לה מוניטין כמתרגמת העברית הראשונה, בזכות רומאן היסטורי שתירגמה מגרמנית על היהודים באנגליה בתקופת מסעי הצלב, וכן נודעה כידידתם של סופרי ההשכלה המרכזיים, ובראשם י"ל גורדון. ב-1937 פירסם הביבליוגרף אברהם יערי את מכתבי יל"ג אליה, המעידים כמה קרוב וחם היה הקשר ביניהם; אך כפי שחושף ורסס, מתברר כי אותו צרור איגרות הוא רק חלק קטן מתוך כלל העיזבון של מרים מארקל, השמור בבית הספרים הלאומי בירושלים מאז 1930, ובלבו - עשרות איגרותיה אל יל"ג, שעדיין לא ראו אור עד כה. ורסס חיבר מונוגרפיה מרתקת, הבאה בראש הספר כהקדמה לצרור מכתביה אל יל"ג. מכתבים אלה מתפרסמים לראשונה מן העיזבון, ובצדם איגרות בודדות שהוחלפו בינה לבין אברהם מאפו ושלום עליכם, וכן הדפסה חוזרת של איגרות יל"ג אליה. התרומה לחשיפת ההיסטוריה העלומה של ספרות הנשים העברית בשלביה המוקדמים ביותר, מצטרפת לעבודותיהם החשובות של טובה כהן, שמואל פיינר ואיריס פרוש על מקומן של הנשים, ככותבות וכקוראות, בתנועת ההשכלה העברית.

דיונו הרגיש והמעמיק של ורסס מצייר דיוקן שמורכבותו חורגת מכל הכללה סטריאוטיפית. אם ציפינו לסיפור הירואי על אשה המפלסת את דרכה כסופרת בסביבה גברית דכאנית, הרי בפועל צמחה מרים מארקל (תחילה בסובאלק שבליטא ואחר כך בקובנה ובווינה) בחסותם האוהבת של אביה ובעלה המשכילים, שעשו ככל שביכולתם לסייע לה בהגשמת שאיפותיה. אף בני זמנה קיבלו אותה בזרועות פתוחות, עודדוה ושיבחוה מכל עבר, עקבו בהתפעלות אחרי פרסומיה, ובזכות היותה אשה העצימו את הישגיה הספרותיים מעבר למשקלם הממשי - דבר שגרם לה מורת רוח. עם זאת מדובר בפרשת חיים טראגית של מי ששאיפותיה היו גדולות מיכולתה, ונסיבות חייה קשות (מחלות כרוניות, עקרות מייסרת, התרוששות, הסתבכות בעלה בפלילים, נדודים מארץ לארץ תוך קשיי פרנסה מתמידים).

מרים מארקל הצטיינה בבקיאות המושלמת בעברית המקראית, ומכיוון שלא מצאה בה כוח דמיון וכשרון המצאה של מספרת סיפורים, בחרה לפנות לתחום התרגום ולהגיש לקהל הקוראים נוסח עברי של הרומאן "היהודים באנגליה" מאת י"א פראנקולם, שאת חלקו הראשון פירסמה ב-1869 ואת חלקו השני - אחרי תלאות ומעקשים רבים - ב-1895. אף על פי שהביקורת קיבלה את החלק הראשון בשבחים מפליגים, נראה שלא זכה כלל לביקוש מצד הקוראים, ועשרות שנים אחרי הופעתו עוד נערמו מאות עותקיו בבית הוריה של מארקל בסובאלק. אחת הסיבות לכך היתה, כפי שמרמז ורסס, הסגנון המקראי הגבוה והמפותל, שהיקשה את הגישה אל הספר אפילו בזמנו. דבקותה בניב המקראי המליצי הכבידה על התקשורת בינה לבין קוראיה, עד שכאשר ניסתה לפרסם מרשימותיה ומתרגומיה בעיתונות העברית בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה העשרים, בתקופה שהעברית הספרותית התעשרה ברבדים לשוניים מאוחרים יותר, נראו חיבוריה אנכרוניסטיים ותמוהים. מארקל עצמה הודתה במכתביה כי חוסר שליטתה בעברית המשנאית היא המכשלה העיקרית בדרכה להישגים ספרותיים של ממש.

כך אירע, שההישג הספרותי הוודאי היחיד של מרים מארקל מצוי דווקא בכתיבתה שלא נועדה לפרסום, הלא הם מכתביה הפרטיים. במכתבים אלה נעשתה המליצה המקראית בידיה כחומר ביד היוצר, ונהפכה לכלי גמיש ורב חיוניות למסירה חופשית של חוויות יום-יום, מראות ואירועים ווידויים נפשיים גם יחד. הנה דוגמה אחת, קטע ממכתבה ליל"ג מדצמבר 1868, שבו היא מתארת את התרשמותה מן הביקור בראשון בחייה בכרך הגדול וארשה:

"הימים אשר אשבה פה יחלופו לי כתמורות קדחת; פעם אבקר בבתי הטיאטראות, ושם אשבע עונג ממראה עיני וממשמע אזני; או אבקר בבתי רעים ומכירים אשר נודעו לי מכבר, ואשר הכרתי זה מחדש; או אשוטט ברחובות קריה בחברת אחי, ושם יקדמוני מחזות ממחזות שונים, כדעת לנבון נקל בעיר גדול לאלהים כווארשא, אשר תהום מאדם רב, והמון לאומים יתערבו ויתבוללו בה, שונים בלשונותם ומלבושיהם; וביתר שאת אשתעשע אם אפגוש ברחוב איש חסיד, שלש אמה ארכו וטפחים עביו, מעילו ארך שולים יורד על רגליו, ויסחב על רצפת האבנים כסרח העודף; והוא עולה מן הרחצה, הלוך וטפוף ילך; פאות ראשו דקות ושדופות קדים, משחק לרוח הנה, ונוטפות מי מקוה, ובפגשו אשה על דרכו, יעות פניו ויסב ראשו אחורנית כאלו אחזהו השבץ".

אין פלא שכשרון ההבעה הזה עורר את התלהבותו של י"ל גורדון, שחיפש כל ימיו מגע עם משכילות עבריות מתוך אמונה ברגישותן האסתטית המיוחדת; אך דומה כי מכל הקוראות-המעריצות שהחליף עמן מכתבים (בתוכן שיינה וולף, נחמה פיינשטיין-פוחצ'בסקי, שרה שפירא) התקרב במיוחד אל מרים מארקל. רק פעם אחת, כנראה, נפגשו פנים אל פנים, אך ידידותם האמיצה חושלה במשך עשרים שנות התכתבות, ומכתביה של ידידתו נעשו ליל"ג צורך נפשי של ממש. בין היתר שיתף אותה בחבלי התרקמותה של יצירתו הידועה ביותר, הפואמה "קוצו של יוד", שלח לה את שורות הפתיחה הנשגבות ("אשה עבריה מי יידע חייך" וכו') כבר ב-1871, שש שנים לפני פרסומו של השיר השלם, והודיע לה כי בכוונתו להקדישו לה.

הספר "ידידתו של המשורר" מפגין שוב את "עוצמתה השקטה של הידיעה", כביטויו המוצלח של אבריאל בר-לבב ברשימת הברכה שפירסם ב"תרבות וספרות" (19.5.2000) כשמלאו לוורסס 85 שנים. ידידיו ומוקיריו של ורסס יודעים כי הוא אינו שוקט על שמריו, ובאמתחתו עוד מחקרים רבים בשלבי הכנה שונים. מי ייתן ויעמדו לו כוחותיו לזכותנו בעוד ועוד מן השפע השמור עמו, שהרי יום הולדתו התשעים ממחיש ביתר שאת עד כמה חיונית וחסרת תחליף היא נוכחותו הברוכה בתוכנו.



מרים מארקל-מוזסזון. דבקות יתר בסגנון המקראי-המליצי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו