בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אנטומיה נפשית של רקמה חברתית שלמה

מומיק

תגובות

דויד גרוסמן. הספריה הקטנה, הקיבוץ המאוחד/ ספרי סימן קריאה, 120 עמ', 49 שקלים

הקריאה ב"מומיק", נובלה בת 120 עמודים בכריכה רכה, היא קריאה עמוסה וקשה. לא רק בגלל תוכנה - דיוקן מצמרר של נפשו ההולכת ונטרפת של ילד, בן לניצולי שואה בירושלים בשנות החמישים, שחי בצל הטראומה של הוריו, נטמע בה ונכנע לה. את זה קיבלנו גם כשקראנו על מומיק לפני כעשרים שנה, כחלקו הראשון של הרומן של גרוסמן, "עיין ערך: אהבה" (הקיבוץ המאוחד, 1986). הקריאה ב"מומיק" תובענית וקשה במיוחד בגלל היוזמה הספרותית המרתקת - להוציא את סיפורו של מומיק מהקשרו המקורי ולהופכו, כעבור שנות דור, ליצירה בפני עצמה.

מרגע זה הופכת הקריאה בסיפורו של מומיק לקריאה מורכבת ומרובת פנים: שני ז'אנרים, שני פורמטים, שני דורות של דיון בשואה, שני יוצרים - סופר, ועורך שחותך וקוטע ומרכיב מחדש - וגם שתי קבוצות של קוראים: צעירים, בני נוער, שזו להם הפגישה הראשונה עם מומיק, וקוראים מבוגרים שפוגשים בקריאה המחודשת ב"מומיק" גם את קריאתם הישנה ב"עיין ערך: אהבה", שבו הוא היה חלק משלם אחר.

המעניין הוא שבאופן פרדוקסלי, מרגע שסיפורו של מומיק "הוקטן" בסדרת "הספריה הקטנה" מרומן לנובלה, הוא גדל ומקבל גם ממדים סימבוליים. הקריאה בו על מומיק הופכת בהקשרה החדש לקריאה על האנטומיה הנפשית של רקמה חברתית שלמה, זו המכונה בשניים-שלושה העשורים האחרונים "בני הדור השני".

בתחום הספרותי הניב סיפורם של בני הדור השני, שהחל להיכתב בשנות השמונים לערך, סיפור שואה חדש שעיקרו סיפור בין-דורי, מפי הבנים, ילידי הארץ בעיקר, על חייהם בצל טראומת השואה של הוריהם ניצולי השואה. מבחינה זו "מומיק" הוא חלק מקבוצה של ספרים שסיפרו סיפור על ילדות ונעורים תחת מכבש הסוד הנורא של ההורים, טירוף המאיים להתפרץ ובידוד חברתי.

גרוסמן מציג, באמצעות היצמדות לתודעתו המוגבלת של הילד מומיק, יחסים מורכבים ומלאי סתירות בינו לבין הוריו: חמלה עזה כלפיהם ורצון לרצות אותם ולגונן עליהם, פחד ומשיכה אובססיווית אל סודם, אך גם ידיעה שסיוטיהם וחרדותיהם אינם מותירים לו מקום מחיה.

כך, למשל, מתוארת חזרתם הביתה של ההורים קשי היום מדוכן הפיס הקטנטן שבו הם יושבים דחוקים מבוקר עד ערב: "ובדיוק (כמעט) ברגע שהוא ניבא בלב, שמעו בחוץ את הקול של החריקה בידית של השער לחצר, ואת השיעול של אבא שלו, ואחרי רגע נפתחה הדלת ואבא ואמא עמדו שם ואמרו בשקט שלום, וכמו שהם, עם המעילים והכפפות, והמגפיים עם הניילון בכל מגף, הם עמדו ובלעו אותו בעיניים, ומומיק, אפילו שהרגיש כאילו הם ממש טורפים אותו, עמד בשקט ונתן להם, כי ידע שזה מה שהם צריכים" (עמ' 68). ניסיונו הטראגי של מומיק להציל את הוריו מהפחד המשתק אותם הוא למעשה מאבק על בניית טקסט מחזק מתוך שברי המידע המחרידים וסיוטי הלילה, מאבק על פיצוח הסוד המכלה את המשפחה כולה. ב"מחברת סודית" רוקם מומיק, מתוך שלל הרמזים שהוא אוסף, סיפור הרואי הזוי על עברם של הוריו ושל בני משפחתו במקום שהוא מכנה "ארץ שם".

מפרספקטיבה של עשרים שנה, הרצון הזה להציל את ההורים מעצמם באמצעות נראטיב חלופי מתפרש במידה רבה כסיפורם של בני הדור השני בכלל. הבחירה של מומיק ליהפך לימים לסופר היא חלק מכך: "המחברת הסודית, שהיא גם יומן שלו וגם החקירות שלו וגם האוסף המדעי של כל הדברים שהיו בארץ שם, הקיסרים והמלכים, והלוחמים, והיידישיסטים, והספורטאים של האולימפיאדות היהודיות, והבולים ושטרות הכסף, והציורים המדויקים של כל החיות והצמחים שהיו בארץ ההיא, והוא רשם שם באותיות גדולות: 'החלטה חשובה!!!' ומתחת כתב את ההחלטה שלו שהוא יהיה סופר כמו סבא" (עמ' 53).

הנתק הדורי שספרות הדור השני מספרת עליו שוב ושוב, בווריאציות שונות, בא לביטוי גם ברמה הפואטית, בהתכוונות אל קהל הקוראים. ספרות זו, שעסקה באובססיביות ביחסי הדורות השבורים, יועדה במידה רבה לבנים בלבד, לבני הניצולים ולבני דורם, אז - בשנות השלושים והארבעים לחייהם. הכתיבה הוצגה בה כאמצעי לחשוף את הסוד המשפחתי, להוציאו מדל"ת האמות, או בלשונו של גרוסמן - להציג לעיני כל את "המחסן הקטן והחשוך שמתחת לבית, שם הוא מגדל את החיה הנאצית" (עמ' 44). הקריאה בספרות הדור השני היא איפוא קריאה על ניסיון ראשון של הבנים לחפש לעצמם מרפא, להשתחרר באמצעות הכתיבה (והקריאה) מהטראומה שחילחלה גם בהם. הממד הכללי הזה מרחף מעל הקריאה במומיק ה"מוקטן" לכל אורכה.

ומכאן לעוד "הקטנה" שהפורמט החדש מגלם - הקטנה דורית. הטקסט המוקטן, שרואה אור עכשיו, עשרים שנה אחרי שנכתב כחלק ממשהו אחר, בפורמט קטן וקל (וגם זול יחסית) ושגיבורו היחיד הוא ילד, יתקבל גם כספר לבני הנוער, ויפנה בכך לעיניים חדשות, לצעירים בני "הדור השלישי". לתלמידי בתי-הספר התיכוניים ישמש הספר אמצעי לבחון מתוך אמפתיה של דור המשוחרר מן הטראומה את הדינמיקה הטראגית שבין שני הדורות הקודמים - הניצולים ובניהם. בעקיפין מזומנת להם גם ההבנה כי סיפור השואה הוא אמנם סיפור היסטורי, אך בו בזמן זהו סיפור שנתון לתכתיביה של רוח הזמן, ועל כן הוא משתנה מאוד ברצף הדורות.

כך, בקריאה מאוחרת של "מומיק", בולטים צדדים שרווחים ומדוברים יותר בשיח הציבורי היום. מתבקש, למשל, לבחון במהלך הקריאה את השאלה על הקשר שבין שני הסיפורים - הסיפור ההרואי של מומיק והסיפור הקורבני של הוריו, שמתוכו רוקם מומיק את סיפורו. הקריאה על מומיק, שהופך בשלב מסוים לקלגס אכזר בעצמו, אל מול בעלי החיים שהוא כולא ומרעיב במחסן החשוך, עשויה לעורר שאלות כלליות יותר, על המעבר המסוכן והפתולוגי מקורבנות ופחד לאכזריות ולהרס עצמי.

גם במקרה זה, "הקטנת" הטקסט היא למעשה הגדלה והרחבה שלו. נוכחותם הסימולטנית של שני דורות של קוראים, הניגשים אל סיפור השואה באופן שונה כל כך, מעבה את חוויית הקריאה. גרוסמן אמון על המתח הדורי המרתק הזה המתרחש בחוויית הקריאה.

בספרו "מישהו לרוץ אתו" (הספריה החדשה, 2000), שבמרכזו עומדים בני נוער, דרות בכפיפה אחת שתי קבוצות קוראים לגיטימיות לחלוטין, בני נוער ומבוגרים. חוויית הקריאה של כל קבוצה מביאה בחשבון גם את חוויית הקריאה של הקבוצה האחרת, ומרחיבה בכך מאוד את הפרספקטיבה על הנעורים שמוצגים בספר. ניצול האסטרטגיה הספרותית הזאת ב"מומיק", באמצעות העתקתו מהקשרו המקורי, הופכת אותו ליצירה חדשה לחלוטין בעלת אימפקט יוצא דופן.

מהדורה חדשה ומעודכנת של הספר מאת ד"ר יעל דר, "מדריך מפה לספרי ילדים", ראתה אור בהוצאת מפה



איור: שירלי אגוזי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו