בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"המשטר נוסד למעשה להגנת העשירים מפני העניים"

אדם סמית: פילוסוף הנאורות

תגובות

אדם חפרי-וינוגרדוב. הוצאת מפה-דמות, 138 עמ', 64 שקלים

ספרות העיון בעברית אינה משופעת במונוגרפיות העוסקות בהוגי הנאורות. למעט קאנט, ובמידה פחותה רוסו, ההוגים הלא-יהודים החשובים סובלים מהזנחה: דייוויד יום זכה עד היום לשני ספרים שיוחדו לו; וולטר וג'ון לוק הסתפקו באחד בודד; ואילו קונדורסה, ד'אלמבר, קונדיאק ודידרו ממתינים עדיין למו"ל הישראלי האמיץ שיגאל אותם; אם כי חומר נוסף בעברית על הוגים אלה, לא פעם משובח, ניתן למצוא בהקדמה או באחרית-הדבר המצורפים לספרותם המקורית המתורגמת לעברית, וכן במאמרים בכתבי-עת ובספרים הכלליים המעטים שיצאו בעברית על התקופה. אך בשביל קוראים המתעניינים בהגות המאה ה-18, ומתקשים להתמודד עם שפות זרות, נותר היבול דל למדי.

פרסום ספרו של ההיסטוריון אדם חפרי-וינוגרדוב, המטפל בחייו, בהגותו ובתקופתו של הפילוסוף הסקוטי אדם סמית, הוא אפוא מאורע משמח. לפני עשר שנים כבר פורסם ספר אחד בעברית על סמית, מאת הכלכלן חיים ברקאי, אך הוא התמקד בתפישתו הכלכלית. כעת מעניק לנו הספרון של חפרי-וינוגרדוב מבט רחב יותר על פועלו של ההוגה הסקוטי: הוא כולל סקירה תמציתית, מעניינת ובהירה על חייו, על ההקשר הפוליטי והתרבותי שבתוכו פעל, על תורת המוסר שלו ועל תפיסתו הכלכלית, שבעיקר בזכותה נשמר בזיכרון הקולקטיבי. ככזה, הספר הוא שער כניסה נוח ושימושי לכל מי שמעוניין להעמיק בנושא, מה גם שבסופו ניתן למצוא שורה מועילה של המלצות מפורטות לקריאה נוספת.

חפרי-וינוגרדוב אינו מותיר בספק את קוראיו בכל הקשור לעמדותיו. נטייתו הפולמוסית מובילה אותו להצהיר כבר מן הפתיחה על המחנה שאליו הוא משתייך: "הספר נועד להוות ראשית-תשובה למתקפה על הנאורות וערכיה, שמנהלים הוגים - מימין ומשמאל כאחד - מאז המאה השמונה-עשרה ועד ימינו" (עמ' 12-11). בהמשך, מתברר תוך כדי קריאה שהבחירה באדם סמית כנושא לכתיבה אינה מקרית. עבור חפרי-וינוגרדוב "סמית היה הוגה מתקדם מובהק וערכיו היו הערכים האופייניים לנאורות" (עמ' 96), ואילו הנאורות עצמה היא שהניחה על השולחן את רובם המכריע של "הרעיונות הטובים והצודקים שבעולמנו" (עמ' 10).

ההגנה על הנאורות כתנועה היסטורית, כמו ההתקפה עליה, אינה מגמה חדשה: היא החלה כבר בזמן פעילותה של התנועה ונמשכת בגלים עד ימינו. חפרי-וינוגרדוב מכיר, בוודאי, את המורשת הפולמוסית הזאת, שבעיצובה השתתפו רוב ההוגים המודרניים החשובים, ואולם מותר לנחש כי רבים מקוראיו - כאמור, מדובר בספר שנועד לפתוח צוהר לסקרן נעדר-הידע - אינם מצויים בה. בשל כך נוצר פער: בעוד שהמחבר מגן בחירוף-נפש על מפעל הנאורות, קוראיו אינם יודעים בהכרח מפני מה הוא מגונן עליו, שכן, למעט התייחסות קצרה אחת או שתיים, אין הספר מפרט את "האשמות" המתקיפים, והדבר דומה במקצת למשחק שח שבו ניתן לצפות במהלכיו של צד אחד בלבד.

הפרק על הנאורות, הפותח את הספר ושרוחו שורה עליו לכל אורכו, סובל מנקודת תורפה האופיינית למגיני הנאורות לדורותיהם (כמו למגינים של תנועות אידיאולוגיות היסטוריות אחרות): הוא מאמץ במידה רבה את האתוס העצמי של הנאורות. אתוס זה, שלפיו הנאורות באה לעולם על מנת לשחרר את האנושות מכבלי ימי הביניים, בנוי על הנגדות ערכיות: אור (שממנו גזור המונח "נאורות" בכל השפות המרכזיות) וחושך; "קידמה" ובערות; "מתורבתים" ו"פראים" (אם כי המקרה האחרון מורכב יותר מניגוד פשוט בין טוב לרע). על נטייתו של חפרי-וינוגרדוב לאמץ באופן כמעט מלא את האופן שבו השקיפו אנשי הנאורות על מפעלם-הם יכול להעיד השימוש שהוא עושה במונחים שהיו שגורים בפיהם, כגון "מתורבת" ו"פרימיטיבי" (ראו, למשל, עמודים 19 ו-112).

ההערצה הבלתי מוסתרת והבלתי מסויגת של המחבר לנאורות מובילה אותו לקביעות הנראות לא פעם מוגזמות. כך, למשל, הוא מרבה לדבר על "דמוקרטיה" ועל "שוויון" בהקשר של המאה ה-18. בהקשר זה ראוי להזכיר כי תפיסת השוויון של הוגי הנאורות היתה רחוקה למדי מזו המקובלת בימינו, כולל בארצות שחפרי-וינוגרדוב רואה בהן "מתקדמות", כגון אנגליה וצרפת. די לקרוא את ההגדרה השמרנית של המונח "שוויון" במילון הפילוסופי של וולטר, מנהיגה הבלתי-מעורער של הנאורות, כדי להבין זאת.

בזרם המרכזי של הנאורות אכן התפתחו רעיונות חדשים, אך אלה נותרו בתוך הפרדיגמות המחשבתיות הקיימות ולא פרצו אל מעבר להן. בסופו של דבר, מדובר היה בתנועת רפורמה, כפי שכותבת בצדק פניה עוז-זלצברגר בהקדמתה, ולא בתנועה מהפכנית. דמוקרטיה, למשל, נחשבה לרעיון מסוכן בעיני רוב הוגי המאה ה-18, שנטו לבוז לבורות ההמון ולחשוש מכוחו ההרסני.

בניגוד לפרק על הנאורות (והמוטיבים שלו השבים ועולים במקומות אחרים בטקסט), קריאת שאר פרקי הספר, שרובם מתמקדים באדם סמית עצמו, מהנים.

כאן ניתן למצוא לא מעט הבחנות יפות, המנוסחות בסגנונו החד והפרובוקטיבי של המחבר: החל בקישור בין תבוסתה הפוליטית של סקוטלנד במאה ה-18 לנטייתם של הוגיה לעסוק במרחב הפרטי; דרך החוטים המקשרים בין תורת המוסר של סמית לתורתו הכלכלית; וכלה בטענה כי אימוצו של סמית בידי הניאו-ליברלים בני ימינו כרוך בעיוות משווע של עמדתו המקורית.

עניין אחרון זה מתואר באופן מרשים במיוחד. חפרי-וינוגרדוב מגלה רגישות רבה להקשר ההיסטורי שבו נכתבים רעיונות כאשר הוא מציין כי "התנגדותו (של סמית) להתערבות המדינה בפעולת השוק נולדה בהקשר של המאה השמונה-עשרה, שבו נועדה התערבות המדינה בפעולת השוק בעיקר לבצר את זכויות-היתר של קבוצות חברתיות וכלכליות חזקות" (עמ' 96). ככלל, מיטיב המחבר להאיר את האופן שבו פחות משהוגים "משפיעים" על מי שחיים בתקופה מאוחרת יותר, מנכסים אלה האחרונים לעצמם את אותם הוגים באופן המתאים להם.

עם זאת, ועל אף שסמית (כפי שמבליט המחבר) הדגיש את חשיבותה של התנהגות מוסרית, טען שישנם תחומים הצריכים להיוותר ציבוריים ופעל בטרם נראו לעין השלכותיה הקשות של המהפכה התעשייתית - קשה להשתחרר באספקלריה בת-ימינו מן הרושם שאלמנטים מסוימים בתפיסתו בכל זאת הכשירו את הקרקע לקפיטליזם חסר-הרחמים של תקופתנו. מדובר פחות בתכנים עצמם ויותר בשפת הכלכלה הפוליטית שקידם (ובמידה רבה המציא) סמית. שהרי גם הצעותיו ה'חברתיות' ביותר - המדברות בשבח העלאת שכר לפועלים, מימון חלק ממערכת החינוך על ידי המדינה וחלוקת המיסוי על פי הכנסה - מוצדקות כמעט תמיד בטיעונים של 'יעילות' ושל 'טובת השוק' ולא בכאלה המתמקדים בצדק חברתי. לא בלתי הגיוני לטעון ששיח הרסני זה (הזוכה לעדנה כה גדולה ברבע המאה האחרונה), יותר מאשר ההצעות הקונקרטיות של הפילוסוף הסקוטי הנטועות בהקשר הייחודי של המאה ה-18, הוא שמהווה את המורשת העיקרית שלו.

אני מסכים, לפיכך, עם חפרי-וינוגרדוב כי אדם סמית היה מייצג נאמן של תנועת הנאורות, אך הסיבות לכך שונות לדידי מאלה שמציין המחבר. שכן דווקא האמביוולנטיות שניתן לזהות בתפיסתו הכלכלית-החברתית היא שהופכת אותו לנציג מובהק שכזה: כמו הנאורות בכללה, קידם סמית ערכים חיוביים מרכזיים המאפיינים את המערב המודרני; ואולם בדומה לה מילא גם תפקיד (לא בהכרח מודע) בהולדת כמה מן הרעות החולות של התרבות הליברלית-הבורגנית השולטת בעולמנו. בעוד שהספר מתאר היטב את המרכיב הראשון, נותר רק להצטער שהוא נוטה להכחיש את זה השני, ובכך נמנע מלעשות צדק עם מורכבותם של התנועה ושל ההוגה שהוא סוקר.

אמנון יובל כותב את עבודת הדוקטור שלו על השלכותיה הרגשיות והפוליטיות של המהפכה הצרפתית בביה"ס ללימודים גבוהים במדעי החברה בפאריס, ומלמד היסטוריה במכללת סמינר הקיבוצים



אדם סמית הפילוסוף הסקוטי (1790-1723) הוא אחד ההוגים המרכזיים במחשבת "הנאורות" של המאה ה-18. ספרו המשפיע ביותר, "עושרן של אומות" (1776), נחשב לאחד הטקסטים היסודיים בהתפתחות האידיאולוגיה של "הכלכלה החופשית"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו