בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היכן היא איתקה שלו?

על שירת ישראל פנקס, חתן פרס ישראל לשירה השתא

תגובות

זה כחמישים שנה שוחה שירת ישראל פנקס בינינו ואתנו. שוחה עם הזרם וממנו, מאירופה לארץ-ישראל ובחזרה, אך מעל לכל שוחה שוב ושוב נגד הזמן. האדם בשירי פנקס "שוחה את השחייה היפה בחייו" (עמ' 27. כל הציטוטים מתוך "בים העתיק שלנו", הוצאת אבן חושן, 1999), כל עוד אפשר לו לשחות, במחצית חייו, ביער הגלים. בצד המשחה הכאוב במימיו של ים הקיום מתחולל משחה נוסף - זה שבין גלי הים התיכון לחופי איטליה ויוון, קפריסין וכרתים, ואצל חופיה הזהובים של תל-אביב, בין שכיות החמדה של אמנות אירופה ובין דמויות של מהגרים לא מכאן וישראלים שמכאן. אדם בקרב יחידים ועממים, צרות ויצירות.

שיח רחב לו לישראל פנקס עם השחייה לסוגיה. את מקצה הבכורה החל בספר שיריו "ארבעה עשר שירים" (1961), כחלק מן המהלך המודרניסטי-אקזיסטנציאלי בשירת "דור המדינה". עטיפת הספר שחורה אמנם, אך עולמו הימי כחול עז. המשורר הוא בו-בזמן השחיין בים החיים, המתרחק מתוך זמנו "בשחייה היפה, החפה, שלפניו" (שם), אל לב ההוויה, אל לב הים. הוא האונייה שמסיפונה או מבטנה יתבונן בעולם, כמו היתה זו הפעם הראשונה, במבט מהורהר-מתפעם. מביט ותוהה - להיות או לחדול, לצוף או לשקוע כי "מה עושה אונייה כשהיא / נשארת ריקה" (עמ' 16).

כבר בשיר הפתיחה אפשר לראות את תו ההיכר של שירת פנקס כולה - קיום בהווה מתוך שקלולו המתמיד עם שכבות ורצפים ארכיאולוגיים וגיאולוגיים, שבמרכזו השילוש אדם-ים-זמן, כפי שיוגדר כעבור שנים בספר "בתוך הבית" (1978) בצימוד - "הדם הוא/הים" (עמ' 192). הדובר ב"שיר ים תיכוני", המונע בכוח מחזוריות זו, יכול להמשיך שיח ושיג מסחרי שעניינו זכוכית אדומה עם סוחר פלורנטיני מהמאה החמש-עשרה, להמשיך בערב זה עסקת חליפין שלא צלחה לפני מאות בשנים.

עם זאת, שירתו של פנקס היא מעין ציפייה שנתבדתה. בשיריו המוקדמים הוא נמצא לפני אירוע שאולי יקרה. בשיריו המאוחרים הוא נמצא אחרי אירוע שקרה-לא-קרה, המותיר בשפתיים טעם מר. זו אם כן שירה של החמצה, שהרי "כל שנותיו אדם מחכה. / הוא מחכה לגשם, הוא מחכה למה שעוד יבוא" (עמ' 20). אחר-כך, למוד הפלגות, כבר איננו מחכה לדבר, יודע שזמנו עבר.

לאן ולשם מה שוחה האדם בשירי פנקס? לאן יגיע בתום המשחה בתוך הגשם, בתוך הים? היכן היא איתקה שלו? המשורר הישראלי יכול היה להשיב על שאלות אלה בשורותיו של המשורר היווני איש אלכסנדריה, קונסטנדינוס קוואפיס - "אל תצפה שאיתקה תעניק לך עושר. // איתקה העניקה לך מסע יפה / אלמלא היא לא היית כלל יוצא לדרך" (בתרגום יורם ברונובסקי). שהרי איתקה של ישראל פנקס - פאר זמנים עברו והאמנות - ציור, שירה, מוסיקה - העניקה לו את המסע המפואר, רב-הגוונים, שהידהד בשיריו, מסע-ערב בעולם הולך ומאפיר, הולך ומלבין עד שקיפות. שלא כקוואפיס, הנסמך ונתמך בידי תשוקת העלמים העלומים לחופי השמש של הים התיכון, גיאותו של פנקס מתגבהת, בין השאר, בשל תחושת האינטימיות לאשה שהיא תמיד זיכרון-אשה: "מה שהחזיק אותי / לבד מן השלד, / זו הקירבה אליך, / הידיעה שגם כשאינך לידי / את עדיין אתי" (עמ' 353).

מי ששוחה בים התיכון של פנקס, בים העתיק שלו-שלנו, שומע בשאון הגלים ים של שמות: הומרוס וארכימדס, הליוס וטריטון, אובידיוס ואלכסנדר, סילנוס ופטררקה, פיקאסו ובראק ועוד נחשולי כינויים של אלים ובני-אלים, מנהיגים והוגים, פייטנים ואמנים. וגם סתם אנשים. אל מול האמת הקיומית כי "אי אפשר היה להחזיק בשום דבר" (עמ' 247) מנסה בן-דמותו הסיזיפי של פנקס, כשורותיו הנודעות של אליוט מ"ארץ השממה" - "בשברי פסוקים אלה סמכתי את הריסותי" - לערום את תרבות אירופה הקלאסית והמודרנית לארמון בר-קיימא, להרמון שבו כל יצירה היא אשה נחשקת, מלוטפת, מופשטת עד כלות בעיני הבשר. פנקס מנסה לומר עלינו משהו מוחשי ביודעו ש"העין כל הזמן מרמה, מקטינה / ומגדילה, צובעת" (עמ' 184), ושהגדרתנו היחידה תבוא, אולי, על דרך השלילה: "מה, מי היינו / באמת? / איפה אנחנו בכל הדברים? // דרך אחת להבין / משהו אודותינו / היא להגיד אולי שאנחנו עוברים" (עמ' 185).

בעולם שבו הזמן והתמותה נוטלים את טעם הקיום מוצא המשורר נחמה בבית-הנכות הגדול של אמנות כל הזמנים. רק שם, לפעמים, אין הוא חש בפגיעותו, בקטנותו, בחלופיותו. זהו אותו רגע קורן, מופז, שבו אין עוד כוח שיוכל "למחוק, או לטשטש, / את עקבות הטווס המופלא / שהתהלך בגננו" (עמ' 162). הוא יתעופף - כמו הנעורים הנפוגים, כמו שנותינו היפות - אבל להרף עין הוא עוד כאן, אתנו, ואנחנו משתכרים מצבעי זנבו.

שנים נדמה היה שישראל פנקס אינו משורר ישראלי, שעולמו השירי מופשט-אלגורי או מרוחק ומגועגע-מדעת. את רוב עתותיו השיריות, וחלק מזמנו הביוגרפי, עשה בנכר, בין יצירות האמנות של אירופה ועריה.

והנה במקיף ובחשוב שבספריו - "הרצאה על הזמן" (1991) - מי שנולד בסופיה, בירת בולגריה, בשם אנטון פנקס מחזק ביתדות של ברזל ודם את זהותו המקומית, הארצישראלית. שוב ושוב הוא מתאמץ לתעד ולתאר מה עבר עליו, על יקיריו, על בני דורו ועל מקדימיהם, בהגיעם למקום הפרוביזורי הזה, שבו החיים בעיר הלבנה, על שפת הים, הם "Schreklich". מקץ עשרות שנים של חסימה נבקע במשורר בעוצמה רבה מעיין ילידי-כמעט. פתאום שיר אישי (אף פעם לא לאומי) על הכרזת המדינה, המובא תוך כדי סיפור על טיול ל"שבע טחנות", תוך כדי גלגול עלילת התאהבות בילדה תל-אביבית; פתאום שיר על ביקור בקולנוע "תמר" והתאהבות נערית-אירוטית בסילוונה מנגאנו, כוכבת "האורז המר".

ובלב המחזור הכי ישראלי של פנקס השירים המרגשים על נפילת אחיו במלחמת השחרור ("יצחק ועמליה", עמ' 290) ועל חוויות הנעורים במוסד קולט בני הנוער בן-שמן, בשנים שלפני קום המדינה ("בן-שמן", עמ' 299). כמה שונה השיר הביוגרפי, הספציפי והישיר על נפילת האח "בשדות שבין מג'דל לאשדוד" מן השיר המוקדם "קינה על מות אחי", שבו מנסה המשורר לקשור, בהכללה פיוטית פוסט-אלתרמנית ופוסט-גורית, את גורלו בהיסטוריה של המקום הזה, דרך מות אחיו הגדולים "שמעון וראובן / ולוי, שהלכו לביתם האפל מתחת / לאדמה החומה, הפריכה" (עמ' 60). אלה הם המתים-החיים, בדיוק לפי הדגם, שכן באדמה "ממשיך שערם בצמיחה / משוגעה ועמו, בעקשנות, הציפורניים".

זאת פואזיה על מוות ואילו "יצחק ועמליה" היא מודעת אבל-תמיד, כאובה בחרישיותה, התלויה בין עיניים:

נשארו רק כמה מכתבים

בכריכת שק,

ועליה ראשי התיבות של

שמו,

שרקמה בחוט-צמר כחול

ובאהבה,

חברתו "לחיים",

עמליה.

המשורר הצעיר, שנפשו יצאה אל גיבוריו של הומרוס בשיר "מחשבה על האיליאדה", שחתם את הקובץ "ארוחת ערב בפרארה ושירים אחרים" (1965), המשורר שכעבור עשר שנים שר על לוחמי תרמופילי ה"מתאבקים בשמש, עירומים / בבוקר גברי" (עמ' 200), כותב עכשיו, בעברית הנוטשת את חגיגיותה האופיינית: "לא שמעו / כלום. הילדות צרחו / בחדר השני. / היה חם / נורא, אמצע / אוגוסט: המזגן התקלקל והאיש מ'אלקטרה' / לא בא" (עמ' 303).

פנקס לא עוזב את החרוז אבל הוא מרחיק חרוז מחרוז, מבליע אותם במשפטים כמו-פרוזאיים. הוא מרחיב את גבולות הדיבור והציטוט, מתרחק מאינוורסיות תחביריות ומהידור-יתר. הוא מחליף את התבניות המוסיקליות החביבות עליו - הן כנושא, הן כדגם-כתיבה - הרביעיות והחמישיות מווינה ומזלצבורג, מבון ומוונציה, בדיבור המקוטע והבהול של המקום, כדי לאצור ככל האפשר בקרב שירתו את "ההרפתקה הקצרה בארץ-ישראל" (עמ' 313), במגדל בבל של המאה העשרים.

על מהלך זה אפשר להכיל את דבריו, שנאמרים בהקשר אחר, "השתלבתי בתנועה". כעת הוא נח ביתר טבעיות בין זך לאבידן ולא אחת, כמו בשירי הילדות הישראלית במתחם בן-יהודה-גורדון - שירי השמות "בלומה" או "בני כהן", בתארו גברים שעירים מסתבנים בצריף על שפת הים ומדברים פולנית - הוא קרוב לשירתו המוקדמת של אהרן שבתאי ולפרקי הפרוזה התל-אביביים של אחיו הבכור, יעקב. אל מול דודו, המתגעגע על ימי לימודיו בלייפציג ועל הביקורים בפסטיבל ואגנר בביירויט, מציב המשורר את מה שנדמה כ"שנות חיינו היפות ביותר", כאן על אדמת ארץ-ישראל.

פנקס שוחה פעם כה ופעם כה, עם כל כאב ההגירה והשכול האצור בקרבו, בין תפוחיו של סזאן לבתי הקפה של עירו, בין פסל הרקלס לבן-הדוד היקה שרק רוצה לנמנם בחום יולי-אוגוסט, בין גני הטווילרי ופנתיאוני אירופה למשכן הבאוהאוס שבמקומותינו, בין רומא לתל-אביב, בין הגינאלוגיה של משפחתו להיסטוריה של פלשתינה-ארץ-ישראל.



ישראל פנקס



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו