בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מלחמת המינים, כולל יריות

"מר וגברת סמית"

תגובות

הרעיון התסריטאי המניע את "מר וגברת סמית", סרטם של הבמאי דאג לימן והתסריטאי סיימון קינברג ?(שלמד קולנוע באוניברסיטת קולומביה והגה את הרעיון כחלק מעבודת הגמר שלו?), איננו רע כלל ועיקר. הרעיון הזה הוא לתרגם את מלחמת המינים שניצבת במרכז עלילתן של הקומדיות הרומנטיות הקלאסיות לפנטסיית פעולה קומית, שבה המלה "מלחמה" תזכה לפרשנות מילולית ישירה.

סביר להניח שבלימודיו נתקל קינברג בספרו הנודע של הפרופ' סטנלי קאוול, "The Pursuit of Happiness". בספרו המעולה כינס קאוול סדרה של קומדיות רומנטיות משנות ה-30 וה-40, כגון "זה קרה לילה אחד" של פרנק קפרה, "סיפור פילדלפיה" של ג'ורג' קיוקר, "נערתו ששת" של האוורד הוקס ועוד, תחת הכותרת "Comedies of Remarriage" ותיאר את האופן שבו הקומדיות האלה, המתארות את ניסיונם של גבר ואשה לשוב ולהיהפך לזוג, מתפקדות כטקסטים פילוסופיים העוסקים בסוגיות של שוויון ודמוקרטיה.

בקומדיות הרומנטיות הקלאסיות המאבק בין הגבר לאשה עוטה לעתים צביון פיסי, אך רוב הזמן הוא מתנהל בשדה הקרב של השפה. זו הזירה שבה הגבר והאשה חותרים לשוויון אינטלקטואלי ונפשי ביניהם. ואילו "מר וגברת סמית" ?(שמעתה והלאה אתייחס אליו כאל סרטו של דאג לימן, מכיוון שאין לדעת מה נותר מתסריטו המקורי של קינברג?) מתעלם מהממד המילולי של הקומדיה הרומנטית הקלאסית. שני גיבורי הסרט, ג'ון וג'יין סמית ?(בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי?), מחליפים כמה משפטים במשך הסרט, אבל רובם פונקציונליים בלבד: "הוספתי אפונה למתכון", אומרת ג'יין לג'ון בארוחת ערב; וכשהמלחמה פורצת בין הבעל לאשה, וג'יין משליכה סכין שפוגעת ברגלו של ג'ון, הוא אומר לה: "נדבר על זה אחר כך" - וזה גם שיא השנינות המילולית ששתי הדמויות האלה מגיעות אליה.

עיקר כוונתו של לימן בסרטו הוא ללכת רחוק ככל האפשר בהיבט הפיסי של מלחמת המינים. ג'ון וג'יין בועטים זה בזה, מכים זה את זה, יורים זה בזה, ורק במזל נמלטים מביתם שמתפוצץ לרסיסים. אבל בניגוד לקומדיות הרומנטיות של פעם, ובניגוד לסרטים נוספים שהשפעתם מורגשת בסרט - כמו "הכבוד של פריצי" של ג'ון יוסטון ו"מלחמת רוז ברוז" של דני דה ויטו - סרטו של לימן אינו מגיע לשום מקום.

מי נגד מי ומה אכפת

ג'ון וג'יין נשואים חמש או שש שנים. הם גרים בבית מעוצב היטב בפרוור אמריקאי אמיד ומנהלים חיים של שגרה משועממת ?(כמו בקומדיות הקלאסיות של פעם, סוגיית הילדים אינה עולה לדיון בסרט?). הנישואים שלהם במשבר, וגם ייעוץ זוגי אינו מסייע.

המוצא היחיד מהמשבר נעוץ במעבר של הסרט מהמישור המציאותי לכאורה שבו הדמויות מתפקדות אל המישור המדומה ואף המומצא. זה מתחיל בתיאור פגישתם הראשונה של ג'ון וג'יין בבוגוטה בירת קולומביה, בסצינה שכמו לקוחה מסרט ג'יימס בונד, ונמשך בגילוי ההדדי של ג'ון וג'יין, שכל אחד מהם עובד כרוצח שכיר למען איזשהו ארגון סודי.

"מר וגברת סמית" מנסה לומר משהו על חשיבותה של הפנטסיה בטיפוח הקשר בין גברים לנשים; הוא מבקש גם לומר משהו על תפקיד התת-מודע בשימור המהות הבסיסית והראשונית המאפיינת את הקשר הזה. אך בסופו של דבר הסרט אינו מצליח לומר שום דבר משמעותי באמת, מכיוון שהדיון בו מתנהל בתוך ריק - שביטויו בהעדר מוחלט של כל דבר אנושי.

האלגוריזציה שאיפיינה את הקומדיות הרומנטיות של פעם פעלה משום שהדמויות שאיכלסו אותן, גם כשהיו מוחצנות, מופרכות ו"גדולות מהחיים", עוצבו על בסיס אנושי שאפשר היה לזהות אותו ולהזדהות אתו. ב"מר וגברת סמית" אין בסיס כזה. שום חוויה אנושית מוכרת, שום רגש אנושי שאפשר להזדהות עמו. במקום זאת, ג'ון וג'יין מעורבים בהרפתקה שבחלקה הראשון הם מנסים לחסל זה את זה ובחלקה השני הם מאחדים כוחות כדי להביס את הארגונים שמנסים לחסל אותם.

העובדה שגם אי אפשר לעקוב אחר ההרפתקה הזאת, ולהבין מי נגד מי ולמה, איננה זו שמביסה את הסרט; מה שמכשיל את "מר וגברת סמית" הוא שאין בו דבר פרט לפעילות הפיסית עצמה, שאינה יותר מסדרה של פיצוצים, אגרופים ויריות. אלה נהיים בהדרגה מונוטוניים כל כך, שכלל לא אכפת מה קורה שם; וחמור מזה - לא אכפת מג'ון וג'יין ומהקשר ביניהם.

תפקידם היחיד של פיט וג'ולי ב"מר וגברת סמית" הוא להפגין את ראוותנותם הפיסית ככוכבי קולנוע. ג'ולי ממקדת את עיקר עבודתה בסרט בשרבוב השפתיים המרשימות שלה ובעפעוף בעיניים היפות שלה; אם היא כבר אומרת איזשהו משפט, הוא נשמע כמו מין הצהרה שבסופה היא מצפה לתשואות. פיט מעט חינני ובלתי אמצעי ממנה. שניהם הוכיחו את כישרונם בעבר; אך דווקא הופעתם ב"מר וגברת סמית", שלכאורה תובעת מהם מעט כל כך, מוכיחה עד כמה יש בנוכחותם משהו מוגבל. מה שמגלים בהם בחמש הדקות הראשונות של הסרט הוא כל מה שיש בהם בעצם. הם אינם מצליחים להיחשף בצורה מעניינת ?(בניגוד לכוכבים הזוהרים לא פחות מהם שכיכבו בקומדיות הרומנטיות הקלאסיות?) ובסופו של דבר מקרינים איזה שעמום, שמצטרף ללאות הכללית.

שוויון לא מיוחל

ל"מר וגברת סמית" יש כוונות סאטיריות. זה בא לידי ביטוי בין השאר בכך שהסרט ממקם כמה מסצינות השיא שלו בכמה מסמלי הבורגנות האמריקאית, בין שזה ביתם של ג'ון וג'יין בפרוורים ובין שזאת חנות הכלבו שבו מתקיים הקרב הסופי בסרט. אך גם הכוונות האלה פועלות באותו ריק שמאפיין את הסרט כולו.

"מר וגברת סמית" הוא סרט רע מאוד; זוהי השורה התחתונה. אך בניגוד לסתם סרטים רעים, שאפשר פשוט להתעלם מהם, יש בסרטו של לימן גם משהו מדכא מאוד. יחד עם סרטים אמריקאיים נוספים של העת האחרונה, הוא מעיד על היעלמותו של המרכיב העיקרי שהפך גם את הסרטים ההוליוודיים המסחריים והשגרתיים ביותר למוצרים מהנים ולעתים גם מעשירים - המרכיב האנושי. "מר וגברת סמית" מייצג עשייה קולנועית שבה רק התגובה הפיסית המיידית קובעת. כל מכה, כל ירייה וכל פיצוץ אמורים לעורר בצופים תגובה פיסית מיידית, להעביר רטט של התרגשות בגופם ולהעלות חיוך של הנאה על פניהם. כל השאר, רגש או מחשבה למשל, אינם רלוונטיים עוד למציאות המעוצבת בסרט.

אם בקומדיות הרומנטיות של פעם השוויון בין האשה לגבר הוכח על בסיס אינטלקטואלי ורגשי, ב"מר וגברת סמית" הוא תוצאה של היותם יצורים פיסיים בלבד: שניהם רוצחים קרי דם, ובאחת הסצינות שאמורות להיות הכי משעשעות מתברר שהיא רצחה הרבה יותר אנשים ממנו. אז אם זהו השוויון המיוחל בין גברים לנשים, המין האנושי בצרות; ואם "מר וגברת סמית" הוא דוגמה למה שהקולנוע האמריקאי המסחרי מסוגל להפיק כיום, הקולנוע בצרות גדולות לא פחות.

"מר וגברת סמית". במאי: דאג לימן; תסריט: סיימון קינברג; צילום: בוז'אן באזלי; מוסיקה: ג'ון פאול; שחקנים: בראד פיט, אנג'לינה ג'ולי, וינס וון, אדם ברודי, דייוויד קית



אנג'לינה ג'ולי ובראד פיט, "מר וגברת סמית". הסרט מנסה לומר משהו על חשיבות הפנטסיה בטיפוח הקשר הזוגי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו