בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הרהיטים החומים ההם

תגובות

צרכני מדורי הכלכלה יכולים לקרוא החודש את הסיפור הנורא על ההכנסות הנמוכות של יצרנית הזכוכית והחרסינה ווטרפורד וודג'ווד ?(WW?). מקצת העובדים מאיימים לשבות בגלל פיטורים המוניים. הייצור עובר לסין. גם אם החברה בעלת השם והעבר המפואר לא עלתה על שרטון, היא תקועה.

הסיפור הזה ראוי לתשומת לב מסיבות סוציולוגיות, לא פיננסיות. צרות החברה משקפות את העובדה, שאין די אנשים הרוצים לקנות את מוצרי הזכוכית והחרסינה היקרים שהיא מייצרת. היו זמנים שכל רשימת מתנות לחתונה בקרב המעמד הבינוני-העליון בבריטניה כללה את כלי האוכל של WW.

בינתיים האופנה השתנתה. היאפים הצעירים רוצים כלי זכוכית פשוטים יותר. שינוי דומה חל גם בטעם בריהוט. לפני דור שאפו המעמדות הבינוניים-הגבוהים למלא את בתיהם ברהיטי מהגוני שירשו מהסבתא או קנו בתצוגה. מחירי הרהיטים הישנים גאו.

נשים ששאפו לעלות בסולם החברתי שיכנעו בעלים בעלי אוברדרפט, שקניית "פריט טוב" היא השקעה. צמחה תעשייה אדירה של משפצי רהיטים, שבנו מחדש שידות ג'ורג'יאניות שרק תולעי העץ בתוכן היו מקוריות כשהגיעו לאולם התצוגה.

בשנים האחרונות סבל השוק הזה מירידה חדה. כמעט כל אדם שקנה פריט ריהוט עתיק לפני עשור ומנסה למכור אותו עכשיו יגלה, שערכו ירד מאוד. מוכרי רהיטים עתיקים רבים סגרו את העסק. אחרים מחזיקים מעמד, ומצפים לעוד תפנית בטעם של הציבור.

אני מפקפק באפשרות שזה יקרה. הצעירים, גם העשירים בסיטי, מעוניינים במראה שונה. כשבתי עברה לדירה משלה הצעתי לה פריטים מעליית הגג שלנו. היו לנו וילונות ישנים שנרכשו בלא מעט כסף. היא דחתה הכל. ידידינו אומרים, שגם ילדיהם נוהגים כך. הם הולכים לאיקיאה ומצטיידים במוצרים הנקיים, הפשוטים, הזולים, הלא מעמדיים של החברה, המאפשרים להם לרהט בית באחר-צהריים אחד.

הדבר הטוב באופנה החדשה הזאת הוא, שהצעירים אינם מבזבזים כסף על מאבק מגוחך לשמר את יומרות המעמד הבינוני הנושנות, שכמעט הביאו לפשיטת רגל של חלק מאתנו. כאשר נישאתי ב-1972, אשתי ואני שיכנענו את עצמנו שאנו זקוקים לשולחן אוכל ג'ורג'יאני. הוא עלה 500 ליש"ט ואני הרווחתי אז פחות מ-4,000 ליש"ט לשנה.

בדור ובמעמד שאליו השתייכתי ביזבזו אנשים כסף רב על תדמית. סוציולוג מניו זילנד כתב לפני כ-20 שנה ב"New Society", כי שאיפתם של אנגלים בני מעמד בינוני לחקות את האריסטוקרטיה היתה בעוכריהם. במקום להשקיע כסף במניות ובפנסיות, הם השקיעו סכומים מגוחכים בכלי חרסינה וברהיטים חומים, כפי שמכונים הרהיטים העתיקים. הם הוציאו כסף רב על מוצרי ווטרפורד וודג'ווד.

נראה שהמשחק הזה נגמר. אינני טוען שהתחרותיות החברתית פסה מקרב המעמדות הבינוניים. אבל ביטוי אווילי אחד שלה מיצה את עצמו, וכתוצאה מכך מצבן של משפחות רבות טוב יותר. הרהיטים החומים מיועדים לאנשים זקנים להחריד כמונו, שיש להם זמן לאהוב אותם ולצחצח אותם ושאצבעות דביקות של ילדים לא יותירו בהם סימנים. תהיתי לא מכבר אם אותו שולחן אוכל ג'ורג'יאני היה יכול להימכר ב-500 ליש"ט לו היינו שולחים אותו למכירה פומבית - סכום ששווה כיום אולי עשירית מערכו לפני 33 שנים.

לא, מובן שאדבק בשולחן שלי עד שילדי יירשו אותו ובוודאי ישליכו אותו. בעיניהם רוב האוצרות שלנו הם מטען מת של דור אחר, של דרך חיים שונה ובהחלט לא טובה יותר. ואין לי שום כוונה להתחיל לומר להם שהם טועים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו