בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אמן התשוקה / שיר כותב את עצמו / שני קווים תאומים / ארוטיקה מדכאת תשוקה

תגובות

"אמן התשוקה", מאת ג'ון הוקס
תירגם מאנגלית והוסיף אחרית דבר: משה רון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת הכבשה השחורה, 191 עמ'

דבר לא הכין אותי לרומאן "אמן התשוקה" מאת ג'ון הוקס - בוודאי לא פתיחתו, שמשרטטת את דמותו של קונרד ווסט, רוקח בגיל העמידה שמתגורר בעיר אירופית תעשייתית בלתי ידועה. בחייו נוכחות שלוש נשים: אשתו המתה, בתו האהובה ואמו, הכלואה בבית כלא לנשים בעוון רצח אביו. שגרת קיומו עלובה ומשביעת רצון, מנוהלת בקפדנות; וכך גם שגרת הקריאה של האקספוזיציה אינה מופרעת. אולם מפגש עם שתי נשים, האחת אסירה משוחררת המדווחת לקונרד על מרד שעתיד להתחולל בבית הכלא, והשנייה תלמידת בית הספר שעובדת כזונה, ומסגירה לו מבלי דעת שגם בתו עוסקת בזה, מוציאה את קונרד למסע שעתיד לשבש את מהלך חייו. הוא משבש את שיודע קונרד על נשיות, אמהות ומיניות - ועל המציאות המשפחתית והנפשית המכילה את כל אלו.

היציאה למסע של קונרד מסמנת גם את יציאת הקורא אל מרתפה האפל של המציאות; הקורא נדרש לצלול בתוך מים שחורים של אלימות, קומיות ומיניות - אך גם לתוך טכניקה סיפורית ייחודית, המבוססת על פרדוקסים: היא קודרת ומסוגננת, כאוטית ומובנית. הקריאה בה אינה מאפשרת לזהות זמן או מרחב יציבים: הניסיון של קונרד לייצר לעצמו משמעות רדוף על ידי רוחות הרפאים של עברו, שמטילות את משקלן עליו ועל תבנית הנוף שבה הוא מצוי. הן מטביעות את עולמו באשמה ובחרטה, במוות ובאובדן, ומטשטשות את ההבחנה שבין עולמו הפנימי ובין ההתרחשויות החיצוניות.

אין זה פשוט להימצא במצב קריאה עמום, שברירי ופרוץ, כשבכל נקודה עליך לשייך את המאורעות לתשוקתו המדומיינת של קונרד או לממשות הבדיונית שבה הוא מצוי, לפענח את שלל האוקסימורונים והפרדוקסים ולהאיר באמצעותם את מה שנקרא עד כה. אולם חוויית הקריאה הזאת היא מספקת מאין כמותה: "אמן התשוקה" הוא טקסט "כתיב", לפי הגדרתו של בארת; טקסט שהקורא משתתף באופן פעיל בכתיבתו בזמן שהוא קורא בו, ומעורבותו נדרשת תדיר כדי לארגן את חומרי הטקסט ולצקת בהם משמעות. ה"כתיבות" של המסע אינה נובעת מחומריו העלילתיים, אלא מאופני העיצוב הבלתי שגרתיים שלהם. אלו משקפים את הייצוג המהימן של חיים פנימיים, שמאורגנים סביב הפרות של שגרה, כלומר סביב מערבולות הרוח, שבהן הזיכרון והתשוקה מסתחררים עם מאורעות היום ונמסכים בהם. "אמן התשוקה" משחזר בדייקנות את המערבולת הזאת, ומספק חוויית קריאה מרתקת וייחודית.

"איך להיכנס אל חדר ממנו לא יצאת מעולם", מאת ישראל אלירז
ציורים: רחל בן-סירא. הוצאת אבן-חושן, 73 עמ'

"הבית (כמו עצם או / כלי) הוא פשוט / והוא אינו מבקש דבר מלבד / להיות בית", כותב ישראל אלירז בספרו החדש, שהוא דיווח על סדנת עבודה פואטית. הארכיטקטורה של בית השיר, המילולי והמוסיקלי, מתוארת בו בתרשימי סקיצות של מה שמבקש להיבנות, לכונן לעצמו יסודות וטפחות, להיקרא בשם היציב של השיר. אולם הדובר השירי אינו המשורר הטרוד במלאכתו: מי שמתאר את חדר הסדנה הוא בית השיר עצמו, המדווח על התרחשות היווצרותו. יש מלים בארגז הכלים, מלים כמו דבורה, פסנתר ועשב, והן מתארות את בניין הבית שהמשורר נמצא בו. הן יודעות את הסוד שנסתר מעטו של המשורר: כיצד בונה השפה את הפואטיות של עצמה.

כמה תעוזה קיימת במהלך ההרואי הזה, שבו כותב המשורר את פנייתן של המלים אליו בזמן כתיבתן על ידו! אלירז מתוודה על עמדתו הפואטית: משורר שהולך לאיבוד, "נותן למה שקורה לקרות", חסר כיוון; מונע על ידי התשוקה "להיות בבית כשאני בבית", כלומר להשיג את הידיעה העילאית של בית השיר מתוך עצמו, ולא מתוך הגוף הרעב והאבוד שכותב אותו. "בחוץ", כותב אלירז, "חוזרות על עצמן חתיכות חוץ": מלים רוחשות בחלל כמו דבורים עמלניות, וכדי שיתארגנו כבית יש ללמוד את הזמזום הכמוס שהן משמיעות: יש ללמוד ש"האהבה היא פירמידת כלים שימושיים במטבח", שהמוסיקה שמשמיע הפסנתר היא הנקודה הארכימדית של חדרי הבית, ושמתחת ל"בלוריות העשב הדרוך" ניתן למצוא את הצורות הרעננות ביותר. המשורר מלקט את הרמזים, נלהב לרגע כשקורא בקול "אני יודע איך להמשיך מכאן", ובסיום הספר, כשהוא יוצא מן הבית שנבנה, הופך "הכל אפשרי, אפילו אושר, והגיע הזמן להגיד דברים על הדבר הזה, שאיני חדל לאומרם".

"פרסה וכינור"
מאת ערן בר-גיל. הוצאת חרגול, 254 עמ'

"פרסה וכינור" הוא רומאן שעוסק בהשתקפויות, ותשתית הכפילויות שמפעילה אותו היא מתוחכמת, משוכללת ומעודנת. כשהיא נחשפת, כמו רשת ביטחון, בשיאו של הרומאן, היא יוצרת רגע של אמון בין הקורא והכותב: ברגע שהמתח מתעצם, ונדמה שהמבנה העלילתי עומד לפני קריסה, היא חושפת את עצמה לרגע כדי להפיג את הסכנה. היא מסמנת את ביטחון הפסיעה אחרי מחבר מיומן, ששולט בחומרי הסיפור שלו. הרגע הזה אינו שכיח בקריאה, אף שהוא תכליתה: הוא מאפשר התמסרות מוחלטת, ואפילו צייתנות, לניגונו של החלילן.

הרגע הזה מופיע ברומאן כאשר מתרחש המפגש בין סיפוריהם של שני אחים תאומים שהופרדו בלידתם. עד אליו מתנהלים סיפוריהם במקביל, כמו שני קווים שאינם מקבילים ושמתקדמים בחרדה מהוסה אל נקודת החיתוך, שבה ישתבר סיפורו של כל אחד מהם ויופר מהלכו. ערן בר-גיל ממקם את המפגש הראשוני ביניהם במישור של הדמיון - רגע לפני שהוא מתמקם מחדש במציאות העלילה. הרגע הדרמטי הזה חושף את מבנה העומק של הרומאן, שבאמצעותו מעוצבות שתי דמויותיו הראשיות: דני נגן הכינור ויוני, שמאלף סוסה. התעלומות שמפעילות את הרומאן מתאחדות שם לאחת: אביו המאמץ של דני נעלם רגעים לפני קונצרט מכריע, ותוכנית נקמה ילדותית מאיימת על מירוץ הסוסים שלקראתו מתכונן יוני. התעלומות הללו מגיעות לשיא רועם אחד, כשהתעלומה המרכזית - כיצד נפגשו שני האחים - מבוארת.

ברגע שפניו של אח אחד מאירות את פניו של האחר, מתחוור היגיון ההשתקפויות כולו: כיצד הכינור מאיר את הנגן והסוסה את הרוכב, כיצד הרעש מאיר את השקט והגורל את השגרה. כאשר צליליו האחרונים של הקונצרט נשמעים, ומחיאות הכפיים שוטפות את היכל התרבות, נחתם הרומאן בהשתקפות של מוסיקה בבדיון. הישג גדול טמון ברומן הזה, שיוצר עולם מילולי של תנועה ושל צלילים, ושלכד אותי כך בתוכו.

"פוליטיקה", מאת אדם תירלוול
תירגם מאנגלית עופר שור. מחברות לספרות, 255 עמ'

הרומאן "פוליטיקה" עוסק בדינמיקה של מערכת יחסים מינית, ופתיחתו המבטיחה משרטטת דיוקן ריאליסטי, לא אירוטי ולא פורנוגרפי, של מעשי אהבה. ליתר דיוק, היא מציגה את תוצאות החלטתם של שני הגיבורים לגוון את הרגליהם המיניים בהתמסרות לפנטסיה של שליטה ודומיננטיות. אדם תירלוול מתאר את ניסיונם כמגושם, מביך וטבעי לגמרי: הוא מתעכב על המחשבה הנודדת בזמן האקט, על הפין שמחליק ממקומו, על הניסיון הנואש לשלהב את המגע באמצעות הדמיית הקולניות הפורנוגרפית. הרומאן עשיר בתיאורי סלפסטיק-סקס ממין אלו, ובאמצעותם הוא עוסק באכזבה ובהקרבה, בחרדה ובמהמורות הטכניות, שמבחינים בין המגע המיני האנושי לבין זה המדומיין - בפנטסיה, בספרות, בקולנוע.

אולם מה שהיה יכול להיות סיפור קצר ראוי מתארך עוד ועוד; אמנם, לחייו של הזוג הצעיר מצטרפת צלע שלישית, דבר המרחיב את המנעד של סצינות המין המתוארות, אולם ההצטברות העלילתית או הרעיונית נותרת בו כהבטחה בלבד. לתירלוול יש כוונה לשרטט מרחב של מערכת יחסים אינטימית באמצעות מונחים פוליטיים, והוא מגייס לתיאור יחסיהם של הגיבורים אנקדוטות פוליטיות: הוא מזכיר את גורלם של אוסיפ מנדלשטם ומיכאיל בולגקוב, את הריב שבין קונדרה להאוול, את הרגלי המין של מאו ושל היטלר. אולם כל אלו מצטיירים יותר כמניירה, משום שאזכורם הוא רטורי בלבד: הם אינם מאירים דבר, מלבד מאמצי יתר להרשים.

מאמצים מסוג זה, כידוע לכל, הם מדכאי תשוקה יעילים למדי. לפיכך הפער שבין התוכן והצורה מדגיש את הפוליטיקה של הכתיבה על מין: לא ניתן לכתוב על מין כפי שכותבים על חוויות אנושיות אחרות, משום שהשפה מוגבלת בבואה לתאר חוויות פיסיות של עונג, או של כאב. כתיבה על מיניות מחויבת - בעל כורחה - למטאפוריקה; בלעדיה, היא יכולה לסמן רק שני גופים מתנועעים. תירלוול משתמש בתיאור ריאליסטי של מין, ובחירתו מדגישה את הפוליטיקה של ייצוגי המין בשפה, ואת חוסר הסיפוק שמפעיל אותה. לפיכך, כשהוא כותב: "אולי כדאי שאסביר. הספר הזה הוא לא על סקס. הוא על טוב לב. בספר הזה הדמויות שלי עושות סקס, הדמויות שלי עושות הכול, ממניעים מוסריים", נדמה שהרזון הריאליסטי שמשבש את הפוליטיקה המינית של דמויותיו, מפר גם את הסקס-אפיל של הרומאן כולו.



ג'ון הוקס


ערן בר-גיל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו