בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אמנות עם חשבון

עד לפני שש שנים היתה ד"ר מירי סגל מתמטיקאית באוניברסיטה, ואז החליטה לנטוש את החיים האקדמיים ולהתמקד באמנות. רמת החיים שלה אמנם ירדה מאז, אבל כמי שמעולם לא למדה אמנות בצורה מסודרת, הצליחה די מהר להתפרנס מאמנותה. בשבוע הבא תינתן הזדמנות נוספת להתיישב על הכורסה המסתובבת ולצפות במיצב הווידיאו שלה

תגובות

הרגע הראשון של המפגש עם מיצב הווידיאו של מירי סגל היה קצת מפחיד. ההכרח להיכנס לבד לאולם מוחשך, להתיישב בכורסה שחורה, להתחבר לאוזניות ולהתמסר למשך עשר דקות למה שהכינה האמנית, עורר תחושה של אי-נוחות. בחוץ ישבו אנשים והמתינו לתורם. מירי סגל הפעילה ביד בוטחת את המכשירים ויצאה מהאולם. הכורסה החלה להסתובב 360 מעלות סביב עצמה. לא היה למי להגיד "סליחה, אבל אני רוצה לרדת". אחרי כמה סיבובים, בקצב נוח ומותאם לעין הצופה, פינתה אי הנוחות את מקומה לסקרנות ואפשר היה להיפתח למתרחש על המסך.

מהמשענת האחורית של הכורסה, צמוד לקו העין של הצופה, הקרינה מקרנה את סרט הווידיאו של סגל, שנע יחד עם הכורסה ברצף סיבובי על קירות האולם. "כיכר השעות היפות" הוא שמה של התערוכה, שתיפתח בשבוע הבא בגלריה "דביר" בתל אביב. זאת תהיה "הצגה שנייה" של התערוכה, שנסגרה לפני חודש וחצי ונפתחת שוב בעקבות פניות מהציבור ובקשה של כמה אוצרים מחו"ל, שהביעו רצון לבוא במיוחד כדי לצפות בה. זהו סרט מסע, מלווה בפסקול מקורי של אורי פרוסט, בעבר חבר להקת "כרמלה גרוס וגנר" ובהווה בן זוגה של סגל. המסע מתחיל בכיכר השעות היפות בתל אביב ועובר משם, בחיתוך גס בכוונה, אל מחסום קלנדיה וחוזר חלילה.

איפה מצויה בתל אביב כיכר בעלת שם כל כך מבטיח? בין מלון דן פנורמה לבית הטקסטיל ריצפו פרנסי העיר כיכר עגולה, עם צמחייה נאה, אבל נראה שהתושבים אינם יודעים על קיומה. "אדריכלית נוף אחת סיפרה לי על המקום הזה", אומרת סגל, "וזה הדהים אותי. כי בשביל להגיע אל הכיכר התמוהה צריך לעלות במדרגות תלויות באוויר מארבעה כיוונים, ורק אז נחשפים המרחבים הנטושים שלה. יש ממנה מבט על הים, אבל היא עזובה רוב הזמן. רק לפעמים ישנים בה הומלסים. הכיכר הזאת היא מטפורה לחלק מהישראליות שיש בה תפישה מעוותת של הסביבה, כמו בניית הגן הפורח הזה באוויר".

ומחסום קלנדיה?

"מחסום קלנדיה, שנמצא על דרך רומית עתיקה, הוא ההיפך מכיכר השעות היפות. הוא שוקק חיים. עד לפני שנה היה שם שוק חי ותוסס, שכוחות הביטחון הישראליים פינו. בסצינה שבה אני מצלמת הכל עומד תקוע: המכוניות, אחת בתוך השנייה, בפלונטר אינסופי, עומדות ולא זזות, רק צופרות בהיסטריה. זה נראה כמו השער לגיהנום.

"הקשר בין שני הדימויים עושה השוואה גיאוגרפית בין שתי הכיכרות. שתיהן מקומות של 'ביחד', שיש בהם מידה מסוימת של פיקטיוויות. האחת נשארת תמיד ריקה, והשנייה יש עליה לחץ בלתי פוסק. זה בעיני נותן נקודת מבט מסוימת מאוד על הקיום שלנו כאן ועל ההשתקפות שלו בעיני המתבונן".

שבע כפול שמונה

חמש עבודות של סגל מוצגות עכשיו גם בתערוכה קבוצתית במוזיאון תל אביב, "חולמים את האמנות - חולמים את המציאות", הנערכת במסגרת חגיגות העשור לפרס נתן גוטסדינר, שהיא זכתה בו ב-2002. סגל, בת 39, היא פנים חדשות באמנות. עד לפני שש שנים היתה הקריירה שלה ממוקדת באקדמיה. היא דוקטור למתמטיקה מהאוניברסיטה העברית, ובזמן הקצר מאז שהחליטה לעשות את ההסבה המקצועית הצליחה לכבוש לעצמה מקום של כבוד בשדה האמנות, בישראל ובחו"ל. זאת, אף על פי שלא למדה בבתי הספר הנחשבים - למעשה אף פעם לא למדה אמנות בצורה מסודרת - ולא התחככה במורים קובעי הטון והמעצבים דעת קהל.

היא נולדה בחיפה, בת למשפחה רוויזיוניסטית מהמעמד הבינוני. "משפחה נורמלית", היא אומרת, "אבא מהנדס, אמא מנהלת חשבונות, ואיש מהם לא עסק באמנות". אביה עלה לישראל מרומניה בשנות החמישים. אמה ילידת הארץ, ממשפחה חרדית בעלת ותק של שבעה דורות ביישוב הישן בצפת. "סבא שלי מצד אמי היה סוחר בדים וחזן. הוא היה חרדי מהזן הישן, היה רוכב על חמור לסוריה או ללבנון לקנות בדים. בבית של סבא וסבתא שלי דיברו עברית, יידיש וערבית. אמא שלי התפקרה".

הוריה שניהם שחקני ברידג' מקצועיים, אמה חברה בנבחרת ישראל, וימניים מאוד בהשקפתם הפוליטית. "לאמא שלי היה אח שנהרג בפעולה של האצ"ל ולהורים של אבא שלי ברומניה היו יקבים והרבה רכוש. אחרי הכיבוש הסובייטי הקומוניסטים הפקיעו את כל נכסי המשפחה והם חיו מאוד בצמצום. אני חושבת שהדברים האלה השפיעו על כל אחד מהם בנפרד". הילדה ספגה את העמדות הימניות של הוריה. "בתחילת שנות העשרים שלי עברתי מהפך רעיוני", היא אומרת. "ככל שההתעניינות שלי בעצמי פחתה, וההתעניינות בסביבה גברה, הימניות שלי מהבית התחלפה בשמאלנות".

בתיכון היא לא הצטיינה בלימודים, היו לה בעיות בריכוז, אולי דיסלקציה קלה, היא אומרת. היא אף נכשלה בבחינת הבגרות (שלוש יחידות) במתמטיקה, לאכזבתו של אביה. "אבא שלי היה מתמטיקאי מתוסכל, החלום שלו היה ללמוד מתמטיקה, אבל הוא למד ברומניה הנדסה. כשהייתי ילדה הוא נהג לשאול אותי חידות במתמטיקה".

סגל לא רצתה להיות מתמטיקאית מתוסכלת כאביה והחליטה להיאבק בדיסלקציה. היא ניגשה פעם נוספת לבחינת בגרות במתמטיקה, בהיקף של חמש יחידות, ועברה אותה בהצלחה. בצבא היתה מדריכת טיסה בסימולטור ואחרי השחרור נרשמה ללמוד באוניברסיטה בירושלים, מתמטיקה ופסיכולוגיה. "עד שלא התחלתי ללמוד באוניברסיטה היה לי קשה להתרכז במתמטיקה, אולי זה קשור לדיסלקציה, שפחות מורגשת עם השנים, אם כי כשאני עייפה אני יכולה גם היום לעשות שגיאות בעברית, להתבלבל בין ימין לשמאל וגם לא לדעת כמה זה שבע כפול שמונה, שזה הכי קשה לזכור בלוח הכפל".

היא התקבלה לחוג למתמטיקה, אף שהציון הפסיכומטרי שלה לא היה מזהיר. "באותה תקופה התקבל למתמטיקה כמעט כל מי שביקש, בגלל שכל כך מעט אנשים נרשמו", אומרת סגל, שסיימה שם תואר ראשון, שני ושלישי והרגישה בטוחה מאוד בבחירתה ובהמשך הקריירה שלה. "מתמטיקה עניינה אותי מאוד", היא אומרת. "הדוקטורט שלי היה בנושא שהיה קרוב לקבוצת מחקר שישבה ב'קאלטק', מכון מחקר בקליפורניה, אז האוניברסיטה שלחה אותי לשם כמה פעמים. המנחה שלי היה פרופסור מנחם מגידור, נשיא האוניברסיטה היום".

חדירה גדולה לפרטיות

בזמן הלימודים באוניברסיטה התחילה סגל לצייר, כתחביב. היא למדה רישום וציור בחוגים שונים. כשלמדה לתואר שני נרשמה והתקבלה ללמוד במדרשה למורים לציור, שהיתה אז ברמת השרון, אבל שרדה שם רק חודש אחד. "זה הצטייר כמקום שיש בו חדירה גדולה מאוד לפרטיות, כי בעבודת האמנות יש חשיפה", היא אומרת. "באותו שלב לא הייתי בשלה לזה".

היא שקעה לתוך חיים שלווים של סגל זוטר באוניברסיטה: סטודנטית ועוזרת הוראה. "החל מהתואר השני האוניברסיטה שילמה לי משכורת קטנה, היתה לי משרה קבועה והיה לי המון זמן פנוי, ואז יכולתי להרשות לעצמי לצייר. היה לי סטודיו בדירה השכורה שלי ובמקביל התנדבתי במחלקה למעורבות חברתית באוניברסיטה, נתתי קורסים במתמטיקה לילדים מחוננים ולילדים מירוחם שהיו זקוקים לעזרה".

לקראת סיום הדוקטורט נסעה לסן פרנסיסקו, עם מי שהיה אז חברה לחיים, פרופסור למתמטיקה. הוא נסע לשנה למכון למתמטיקה והיא גמרה שם את התזה שלה ונרשמה ללימודים במכון לאמנות של סן פרנסיסקו. "זה היה מקום פרטי שגובה המון כסף על הלימודים, מכיוון שבעולם האמנות האמריקאי נורא חשוב שתהיה לך תעודה", היא אומרת. "אני לא באתי לשם כדי לעשות תעודה, כי באתי רק לשנה, נרשמתי רק לשני קורסים, אבל בית הספר נתן לי לשמוע את כל הקורסים והתחיל להתעניין בעבודה שלי".

באותה תקופה התחילה סגל לסבול מ"סכיזופרניה" קלה. מצד אחד התעמקה והשקיעה אנרגיה והרבה אהבה בעבודת הדוקטורט במתמטיקה, ומצד שני, האמנות תפסה אותה חזק וטילטלה אותה. "לפני שעברתי לסן פרנסיסקו בעיקר פיסלתי וציירתי. כשנסענו לשם שכרנו בית באזור ברקלי, של יפאנים שנסעו לשנת שבתון, בית נפלא ונורא מטופח אבל קצת רעוע. עשיתי פסל אחד במטבח שלהם, אבל פחדתי שאני הורסת להם את המטבח. אז ציירתי קצת, אבל גם לצייר לא היה לי מקום".

ההתלבטות הובילה אותה ל"מדיום יותר נקי" והיא התחילה לעשות עבודות וידיאו. "בעיקר עבדתי מהאוטו, שם היה כל הציוד שלי, וגם בבית הספר כבר התחלתי לעבוד בווידיאו. שתי השנים הכי מאושרות בחיי היו השנה הראשונה שבה התחלתי ללמוד מתמטיקה, אהבת חיי, והשנה שחייתי בסן פרנסיסקו".

תערוכה פיקטיווית במוזיאון

בסוף 1998 היא חזרה לישראל, הגישה את עבודת הדוקטורט ובמקום להמשיך לפוסט דוקטורט, כמקובל, החליטה להתמסר לאהבתה השנייה, האמנות. לפני שעזבה את סן פרנסיסקו עוד הספיקה לארגן לעצמה "תערוכה פיקטיווית" במוזיאון לאמנות מודרנית של העיר.

מה זאת תערוכה פיקטיווית?

"התגבשה אצלי ההחלטה לעבור לאמנות והרזומה שלי היה על-הפנים. ריק לחלוטין. היה לי חשוב להעשיר אותו. החלטתי שעומדת להיות לי תערוכה במוזיאון לאמנות מודרנית, שהיה ידוע לשמצה בגלל העדר נוכחות נשית. שלחתי הזמנות לכל מי שהיה חשוב בעיר ובישרתי על תערוכת יחיד שתיערך שם לאמנית מירי סגל בקומת התערוכות הקבועות. בגב ההזמנה הודפס צילום של האולם שבו היתה 'אמורה' להיערך התערוכה שלי. בצילום רואים את הציורים של אנדי וורהול ורוברט ראושנברג, שתלויים שם דרך קבע, וברווח שביניהם תלויה כביכול תמונה נוספת - אני בשמלה מוזהבת ועל גב השמלה תפור עיגול שלא מתפענח לגמרי בהזמנה.

"שכרתי בלש פרטי שיתעד את האירוע, כי אסור לצלם שם בפנים. וכך, במשך כמה שבתות עמדתי ברווח שבין שתי התמונות, עם הפנים אל הקיר והגב אל הקהל, והייתי קופאת למשך כמה שעות בכל פעם. על גב השמלה שלי היתה תפורה מסגרת אובאלית ובתוכה תצלום מודפס שבו ראו אותי עומדת בחדר הזה, ברווח שבין שני הציורים, עם הפנים אל הקיר והגב אל הקהל.

"בפעם הראשונה שעבר שם סיור והאנשים שאלו את המדריכה 'מי זאת?' המדריכה לא ידעה מה להגיד. כעבור כמה זמן עבר סיור אחר עם אותה מדריכה ושוב שאלו אותה, ואז היא אמרה: 'זה מה שאמנים עכשוויים עושים. הם מסתכלים על ציורים ומציירים את עצמם מסתכלים על ציורים'. אחר כך כל מיני מבקרי אמנות כתבו עלי בכל מיני עיתונים, גם בגרמניה זה התפרסם".

לא היו לך לבטים בעניין הפרידה מהמתמטיקה?

"לבטים קשים, זאת החלטה קשה, כי נורא אהבתי מתמטיקה והיו להחלטה השלכות על אורח החיים שלי ועל רמת ההכנסה שלי. אבל חשבתי שאם לא אתנסה באמנות בשלב ההוא, כבר לא אוכל לעסוק בזה באופן מקצועי".

היה עוד משהו שגרם לה לרצות לשנות כיוון. די נמאס לה להיות ה"מיידעלע" בכינוסים של המתמטיקאים. "זה היה סיוט", היא אומרת. "מגיל 25 נסעתי לכנסים במתמטיקה ולפעמים היתה שם עוד אשה ובדרך כלל לא, והיו שם ארבעים גברים בגיל העמידה, שגילויים סקסיסטיים אצלם לא היו כה נדירים. עולם האמנות, למרבה המזל, הרבה יותר פתוח לנשים וזה היה שינוי שהביא לאנחת רווחה גדולה מבחינתי".

"מירי היתה מתמטיקאית מרתקת", אומר המנחה שלה לשעבר, פרופ' מגידור. "כשהיא החליטה לעזוב, הבעתי תסכול גדול ואכזבה, בין היתר בגלל שרציתי לטפח קריירה אקדמית של נשים. אני מצטער מאוד שהיא עזבה את המתמטיקה, היא יכלה להצליח בצורה נפלאה, מצד שני, באיזשהו מקום עולם האמנות הרוויח".

דביר לקח אותי

סגל עברה לתל אביב, והיום היא גרה בדירה שכורה בכיכר המושבות, בשכונה שהיתה עד לא מזמן ססגונית, שוקקת חיים, מאוכלסת בעובדים זרים. סגל הנציחה את השכונה באחת מעבודותיה וקראה לה "שפלת סתיו", כמשקל נגד אירוני ל"רמת אביב". ב-1999 התקיימה התערוכה הראשונה שלה, בגלריה "דביר".

"אחרי שחזרתי לישראל", היא מספרת, "פניתי לכמה גלריסטים וביקשתי מהם לבוא לסטודיו שלי, כי את העבודות שלי היה בלתי אפשרי להסביר, לתעד או להביא אותן אליהם - חלק היו מיצבים מורכבים ולא גמורים. מכל האנשים שאליהם פניתי, רק דביר (אינטרטור) בא, ראה את העבודות, ולקח אותי".

"דביר לקח אותי" הוא משפט מפתח בזירת האמנות הישראלית. לגלריה "דביר" יש קשרים עם מנהלי מוזיאונים, אספנים, בעלי גלריות או כל גורם אחר שיכול לקדם אמן שבעלי "דביר" מאמינים בו וחפצים ביקרו. אחרי התערוכה ב-1999 הוזמנה סגל להציג בתערוכות קבוצתיות במוזיאון תל אביב ובמוזיאון ישראל ובכמה תערוכות בינלאומיות, בהן תערוכת יחיד באחד החללים הנחשקים ביותר בניו-יורק, ב-PS1, מוזיאון בבעלות המומה (המוזיאון לאמנות מודרנית) בקווינס.

אחר כך הוצגו תערוכות שלה באירופה, בלוצרן, במינכן, בגלריה ליסון בלונדון, שאיתה סגל קשורה מאז. ב-2002, השנה שבה זכתה בפרס גוטסדינר, הציגה בתערוכת יחיד במוזיאון תל אביב ונסעה לעבוד חמישה חודשים במרכז לאמנות על יד אקול דה בוזאר בניס שבצרפת. בעוד שבועיים היא נוסעת שוב לצרפת, הפעם לחצי שנה בפאריס, שם קיבלה דירה וסטודיו - מלגה לאמנים מממשלת צרפת.

לפני ארבע שנים התחילה סגל ללמד בבצלאל, בינתיים במשרה חלקית. כדי להשלים את הכנסתה נתנה שירותי ייעוץ מתמטי לחברות היי-טק, אבל בשנתיים האחרונות היא כבר מצליחה להתקיים מאמנות בלבד, ומנסה לשלב בה את המדעים. "הכיסא בעבודה שלי ב'דביר' הוא דוגמה בסיסית מאוד ולא מתוחכמת לשילוב אמצעים טכנולוגיים באמנות".

בעבודה שלה, שהוצגה בחדר ענק בביתן הלנה רובינשטיין ב-2000, הוקרן על קיר דימוי קטן של ים. "זה היה בסך הכל משעמם מאוד", מעידה האמנית. רוב הזמן לא קרה בחדר דבר והצופים היו עוזבים את החדר אחרי כמה שניות. אבל מדי פעם, בלי הכנה מראש, הדימוי היה נפתח וגל ענק שטף את החדר והגיע כמעט עד לרגלי המבקרים המופתעים. בפס הקול שברקע שמעו אשה צוחקת וכל החדר כאילו התמלא ונשטף במים ובאור. "זו עבודה שעסקה בפוטנציאל למגע בין האמן לצופה", אומרת סגל. "במקום שאתה תיפתח לעבודת האמנות, היא נפתחת אליך. כל זה באורך של הבזק קטן, במשך שלוש שניות, ומיד נסוג".

איפה את רואה את עצמך בעוד עשר שנים?

"אמנות זה קיום שיש בו הרבה קשיים, אבל התוכנית שלי היא להמשיך בזה. וידיאו זה לא תמונה שתולים על הקיר, לכן יותר קשה להראות את זה ולמכור. עבודות שלי דווקא נמכרו יפה. האספן דורון סבג רכש ממני עבודת וידיאו, מוזיאון ישראל קנה עבודה, אספנים פרטיים נוספים, שאין לגלות את שמם, קנו, היתה לי תערוכה בלוצרן ושם קנו את כל העבודות שהצגתי. בפאריס נפתח לאחרונה חלל לאמנות שנקרא מזון רוז', גם הם קנו ממני עבודת וידיאו, שהיא חלק מהארכיטקטורה הקבועה של המקום.

"אני לא הצלחתי להתעשר מזה. מאז שאני עוסקת באמנות, רמת החיים שלי רק ירדה. בחודשים שאני עובדת על הפקה כמו התערוכה ב'דביר', לא רק שאני לא מרוויחה כסף - אני גם מממנת אותה בכספי, שזה יכול להגיע ל-20 או 30 אלף שקל. המשחק בשוק הזה הוא של חוסר ודאות: העבודה שלך יכולה להימכר מיד, אבל יכול להיות שיעברו חודשים עד שתימכר".

את קצת מצטערת שעזבת קריירה בטוחה יותר?

"להתעסק באמנות זאת זכות גדולה שדורשת קורבן של ביטחון כלכלי. מצד שני, הקריירה האמנותית שלי יחסית קצרה מאוד וכבר היו לי הצלחות, תערוכות במקומות יוקרתיים מאוד. אני לא מרגישה שום צער, להיפך, אני שמחה מאוד לעסוק באמנות. אם כי לפעמים אני מתגעגעת למתמטיקה". *



מירי סגל והכורסה. דוגמה בסיסית מאוד ולא מתוחכמת לשילוב אמצעים טכנולוגיים באמנות


תמונות מתוך "כיכר השעות היפות", מיצב וידאו של מירי סגל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו