טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מבחינת נסראללה, חוות שבעא אינן התירוץ היחיד

חיזבאללה רואה גם בשבעה כפרים שיעיים חרבים בגליל צידוק להמשך המאבק המזוין בישראל. לפי ההסכם בין צרפת לבריטניה מ-1920, הם אכן לבנוניים; אבל לפי סימון הגבול מ-1923, המוכר על ידי האו"ם, הם ישראליים

תגובות

צאצאיהם של תושבי הכפר תרביחא הם בני מזל. לפני כמה חודשים אישר להם הפרלמנט הלבנוני לפתוח בהליכים להקמת בתים חדשים, על אדמות שהיו שייכות לכפר, סמוך לגבול עם ישראל. "ברוכים הבאים לתרביחא", נכתב על שלט דרכים, כמה מאות מטרים מהגבול. רוב אדמות הכפר המקורי נמצאות מעבר לגבול, בתוך שטח ישראל, ורק מיעוטן, 2,000 דונם מתוך 38 אלף, נמצאות בשטח לבנון כיום. כדי להקים את הכפר מחדש בחלקו הלבנוני ולקבץ את תושביו דרושים אישורים רבים, שעדיין לא התקבלו במלואם.

קהילת תרביחא נפוצה לכל עבר ב-1948, כמו ברבים מהכפרים בגליל העליון. פרנסי הקהילה מסתמכים על שתי עובדות בדרישתם להקים את יישובם מחדש - האחת היא היותם שיעים, שהודות לה הם נהנים מתמיכה פוליטית בביירות; השנייה היא שהם רואים עצמם כלבנונים, משום שבתחילת שנות ה-20 של המאה שעברה נכלל כל כפרם בשטח לבנון. כמו כפרים אחרים באזור, הם נחשבו בשנים 1923-1920 חלק מלבנון שתחת המנדט הצרפתי ולא חלק מפלשתינה שתחת המנדט הבריטי. ב-1923 נקבע קו גבול צפוני יותר, שהעביר כ-20 יישובים לשטח שתחת שליטה בריטית.

ארגון חיזבאללה תובע להחזיר ללבנון את השטח שבין שני קווי הגבול. "לבנון רבתי", זה הכינוי שהוצמד לדרישה. אמנם לא מדובר בתביעה שמוזכרת תדיר בנאומיו של השייח חסן נסראללה, אך היא עולה מפעם לפעם מאז שנות ה-90. במערכת הבחירות שהתקיימה בחודש האחרון בלבנון, מנהיג החיזבאללה נדרש שוב לנושא והכריז כי שטחה של לבנון כולל לא רק את חוות שבעא, שלטענתו הן לבנוניות אך מוחזקות כיום בידי ישראל, אלא גם את האזור שבו שכנו "שבעת הכפרים" - אותו אזור שעבר לשטח המנדט הבריטי בשנות ה-20 של המאה הקודמת. באזור, לבד מכפרים סוניים ונוצריים, שכנו שבעה כפרים שיעיים. "זה עניין גיאוגרפי פשוט", הסביר לעיתונות מוחמד רעד, יו"ר הסיעה של חיזבאללה בפרלמנט, כשהתבקש לתת הבהרות.

כך הוזז הגבול

הד"ר אשר קאופמן, מומחה לענייני לבנון מהאוניברסיטה העברית, סבור שהדרישה של נסראללה באה להדגיש לפני הציבור הלבנוני את הצורך בהמשך המאבק המזוין נגד ישראל, בעת שבחודשים האחרונים גברו הקולות הקוראים לפירוק חיזבאללה מנשקו. "חיזבאללה מעלה את הנושא החל משנות ה-90. על רקע השמועות בלבנון כי מסתמן הסדר שבמסגרתו תיסוג ישראל מחוות שבעא, נסראללה מבטיח את עצמו ורוצה להראות שנסיגה משבעא לא תהיה מספיקה", מסביר קאופמן. לדבריו, עמדת חיזבאללה ערב הנסיגה הישראלית מדרום לבנון בשנת 2000 היתה שהוא יכיר בנסיגה הישראלית רק אם ייכללו בה אותם שבעה כפרים. מבחינת ישראל מדובר בתביעה הזויה; גם האו"ם מכיר ללא סייג בקו הגבול באזור.

קו הגבול הבינלאומי שקיים היום בין ישראל ללבנון מסתמך על הסכם בין בריטניה, ששלטה בפלשתינה-א"י, לבין צרפת, ששלטה בלבנון, מדצמבר 1920. ההסכם כלל תיאור כללי למדי של קו הגבול, שנקבע לפי אינטרסים ברורים למדי - הבריטים היו נתונים בלחץ התנועה הציונית לדחוק את הגבול צפונה, כך שיכלול את מטולה וכמה שיותר מקורות מים בסביבה; הצרפתים ביקשו לכלול בשטחם את האזורים הפוריים של החולה והכנרת. בשנת 1921 ערכה צרפת מפקד אוכלוסין בלבנון, לפני הסימון הסופי של הגבול. תושבי שבעת הכפרים השיעיים קיבלו אז אזרחות לבנונית, כמו גם תושבי כפרים אחרים באזור, ובהם היישובים היהודיים מטולה וכפר גלעדי.

לדברי הד"ר קאופמן, קביעת קו הגבול הזה היתה בעייתית במיוחד משום שהיתה כרוכה במו"מ בין-מעצמתי, בין צרפת לבריטניה. עם זאת, קביעת גבולות בתוך תחומי שליטתה של מעצמה אחת גררה קשיים אחרים. "באזורים אחרים, למשל בקביעת קו הגבול בין לבנון לסוריה, הצרפתים היו צריכים להחליט לבד", אמר קאופמן. "זה היה מקור לאי בהירויות רבות, שאת תוצאותיהן אנו רואים היום בסכסוכי גבול, למשל בחוות שבעא". לבנון טוענת שהחוות הן לבנוניות, בעוד שישראל טוענת, והאו"ם מקבל את טענתה, שהאזור היה חלק מרמת הגולן הסורית עד 1967 ולכן ישראל ממשיכה להחזיק בהן.

קאופמן סבור שהיה עוד שיקול בקביעת הגבול בין פלשתינה ללבנון, והוא פרישת האוכלוסייה. הנציב הצרפתי העליון הראשון בלבנון, אנרי גורו , הורה לנציגו האחראי על סימון הגבול לכלול בשטח לבנון את כל הכפרים השיעיים, משום שהם שייכים לה באופן טבעי. גורו הוסיף, שאם לא יעלה בידו להכניס את כל השיעים לשטח לבנון, רצוי להשאיר כמה כפרים בתוך שטח המנדט הבריטי, כדי שלא יישארו שם לבדם כפר אחד או שניים.

בין מארס 1921 לפברואר 1922 פעלה ועדת הסימון בשטח, בראשות פולה הצרפתי וניוקומב הבריטי. כפי שקורה פעמים רבות בהסכמי גבולות, הסימון בפועל היה שונה מן ההסכם המקורי. ועדת פולה-ניוקומב חרגה מההסכם המקורי והזיזה את הגבול צפונה. בעשותה כך, עברו יותר מ-20 יישובים מצדו האחד של הגבול, קרי מלבנון, לצדו השני, לפלשתינה-א"י. שבעה מתוך אותם יישובים היו שיעיים - תרביחא, הונין, נבי יושע, צלחא, קדס, אל-מאלכיה ואיבל אל-קמח. כפי שמגדיר זאת קאופמן, בין אם רצו זאת ובין אם לאו, תושבי הכפרים הללו נהפכו לחברים בקהילה הלאומית הפלשתינית, שהיתה אז בתהליכי התהוות.

הרגישות הפלשתינית

אין זה מקרה שארגון חיזבאללה, שלקח על עצמו לייצג את התביעה ל"השבת" שטחים ללבנון, מנופף בסוגיית שבעת הכפרים השיעיים בלבד, ומתעלם מכפרים סוניים ונוצריים שמעמדם לכאורה זהה. בכך הוא נמנע מלהתמודד עם הסוגיה הפלשתינית, שבלבנון יש לה רגישות גבוהה מאוד. הפליטים הפלשתינאים שהגיעו ללבנון ב-1948 השתלבו במאבקי הכוחות במדינה. גורמי הכוח השונים מאשימים אותם גם באחריות לפרוץ מלחמת האזרחים במדינה ב-1975. מאז הגיעם מוטלות עליהם הגבלות חמורות, שכוללות הגבלת זכות התנועה, איסור על קניית נדל"ן והגבלת המקצועות שבהם מותר להם לעבוד.

מבין הפלשתינאים, הפליטים הסונים הם הסובלים העיקריים. הפליטים הנוצרים קיבלו במרוצת השנים אזרחות לבנונית, בלחץ של גורמי הכוח הנוצריים. רוב השיעים שמוצאם משבעת הכפרים קיבלו אזרחות ב-1994, אחרי שבלחץ התנועות השיעיות עבר בפרלמנט חוק המאפשר את אזרוחם של שוהים בלבנון מסוגם. החוק עורר ביקורת גדולה במדינה, משום שיש הטוענים כי הוא יאפשר בעתיד גם לפליטי כפרים אחרים מעבר לגבול לדרוש אזרחות. זאת, בטענה שכל הפליטים הם בעצם פלשתינאים.

בכתבה בעיתון הלבנוני "א-ספיר", שעסקה בהכנות של תושבי תרביחא להקמתו מחדש של כפרם, אמר ראש אגודת תרביחא נימר סולימאן: "בראש מעיינינו השיבה אל ההוויה הלבנונית, שאנו שלוחה היסטורית וגיאוגרפית שלה. אנו פועלים גם למען מתן אזרחות לבנונית למשפחות מהכפר, ששמותיהן לא הופיעו במרשם התושבים".

הדגש שסולימאן שם על זהותם הלבנונית של תושבי תרביחא מעיד על מצבם. הפליטים השיעים, שעם היציאה מכפרם נפוצו אצל קרובי משפחה בכפרים רבים בדרום לבנון, אינם מתקבלים כלבנונים לכל דבר ואינם זוכים בהכרה מלאה מצד המדינה. בעיקר מתנגדים להעניק להם אזרחות ארגונים נוצריים, שחוששים מהתחזקותם של המוסלמים. "מניעת האזרחות הלבנונית מחלקנו לא שוללת מאתנו רק את זהותנו, אלא גם את האפשרות לראות ולחוש את אדמת כפרנו. לפלשתינאי אסור לנסוע לאזור הגבול ויותר מפעם אחת נעצרנו על ידי צבא לבנון בדרכנו לכפר", אמר אחד התושבים.

במחקר של הד"ר קאופמן התברר, שארגונים פלשתיניים וישראליים שעוסקים בחקר הנכבה מאמצים את כל הכפרים בגליל, כולל שבעת הכפרים השיעיים, לרשימת הכפרים הפלשתיניים. כמה מאנשי הארגונים כלל לא ידעו שהיתה אוכלוסייה שיעית בגליל העליון והתייחסו לכפרים הנטושים כחלק אינטגרלי מהבעיה הפלשתינית הכללית. רבים גם לא יודעים שקיימת דרישה להחזיר את האזור ללבנון.

באתר palestineremembered.com, שם הוקמה קהילה וירטואלית של הפליטים הפלשתינאים, ניהלו צאצאיהם של תושבי תרביחא ויכוח ער על לאומיותם, ובהחלט ניתן שם ביטוי גם לזהות הפלשתינית שחלקם משמרים. עומר עבד כתב שם בדצמבר האחרון: "זה מוזר ולא רגיל שרוב תושבי הכפר לא מרגישים נאמנות לשורשים שלהם. אלה שטוענים ששבעת הכפרים הם לבנוניים, אומרים זאת משום שמדובר בכפרים השיעיים היחידים בפלשתין". נאדר כתב שם כבר בשנת 2003: "היום יש לנו דרכונים לבנוניים, אבל רוב הזיכרונות שלנו והזהות שלנו נובעים מהשטח שהוא היום ישראל. כתוצאה מהכיבוש הזה אנחנו רואים עצמנו כפלשתינאים".



חורבות הכפר נבי יושע. הצאצאים של תושבי הכפרים עצמם חלוקים בשאלה אם הם לבנונים או פלשתינאים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות