בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מחזמר על אנה פרנק, מכביה ברהט

התמימים מאמינים שכל התשובות של המתמודדים בתוכנית הסאטירית "משחק מכור" מאולתרות; הספקנים חושבים שהכל כתוב, עד התפר האחרון (של ה"וילון הגרוזיני"). לקראת חזרתה של התוכנית לערוץ 2 ביום ראשון, האמת מתבררת בישיבת מערכת יצירתית

תגובות

אין ברירה. צריך להתחיל ב"וילון הגרוזיני", עקיצה של תומר שרון שהופנתה אל החולצה שלבשה עינב גלילי בעונה הקודמת של "משחק מכור", תוכנית הסאטירה המבריקה של הזכיינית רשת העולה ביום ראשון הקרוב לעונה שלישית בערוץ 2. ההערה באה אחרי התקוטטות מילולית בין השניים, שבה היתה ידה של גלילי על העליונה. שרון נותר ללא נשק והחליט להצליף מתחת לחגורה, זאת אומרת מעליה.

צופי התוכנית התלהבו. ההערה היכתה את כולם באולפן בסוג של תדהמה, מספר במאי התוכנית אבי כהן, בשיחה שהתקיימה במשרדי ההפקה, כשלצדו חיים מנור המפיק. כולם באולפן נעמדו על הרגליים. ליאור שליין, יוצר התוכנית ומשתתף קבוע, אמר בשידור שעכשיו יצטרכו להקליט הכל מחדש ?(מה שלא קרה בסוף?). "עונה שלמה של התפלפלות וניסוחים פוליטיים על מצב האדם בכלל ובארץ בפרט, ומה שהלהיב את כולם היה החולצה הגרוזינית", אומר כהן בספק צער.

רשת הביטחון של עינב גלילי

"משחק מכור" נולדה מתוך המדור "סוף הדרך" של ליאור שליין וארז בן ארי ?(אחד מכותבי התוכנית היום?) בעיתון "מעריב". זו תוכנית אולפן, שבראשה ניצבת גלילי ומשני צדיה פאנליסטים. היא מציגה שאלות מענייני השעה, והם משיבים עליהן בשנינות.

סוגיית החולצה מעלה שאלה שמטרידה צופים רבים: האם תשובות המשתתפים מתוכננות מראש או מאולתרות? התמימים מאמינים שהתשובות מאולתרות, הספקנים חושבים שהכל כתוב עד התפר האחרון של צווארון החולצה. התשובה, אומרים היוצרים והכותבים, היא באמצע: 50%?60% מהטקסט מוכן מראש, 40%?50% מאולתר. הטקסט שנכתב מראש הוא "רשת ביטחון", אומר כהן, "עינב סוגרת כל נושא בסוג של מאמר מערכת. היא נועלת את הבדיחה באמירה".

בעונה הקודמת התחולל קרב אוכל גדול, שבו השליכו המתמודדים אוכל זה על זה. "הוא החל באייטם לכבוד יום הולדתו של ראש הממשלה", מסביר כהן, "דיברו על מה ישימו לו בשקיות ההפתעה, וכל אחד אמר משהו על הפריטים, למשל, 'קרמבו, כמו ההתנחלויות, לא יהיה בקיץ'. פתאום התחילו לזרוק אוכל אחד על השני. "איש לא תיכנן את זה, אבל זה היה טוב", וקצת ארוך, ולכן חלק גדול קוצץ בחדר העריכה. לעומת זאת, טקסטים כמו שירי הראפ ששרו אחד על השני בסוף העונה הקודמת מן הסתם היו כתובים מתחילתם ועד סופם.

שליין מסביר כי התוכנית שונה מתוכניות אחרות בכך שאין לה תסריט. אנשים לא יושבים מול טלפרומפטר ?(מסך שמריץ את שורות הטקסט מול המשתתפים?). אין שחקנים ואין הצגה. "אלה אנשים שיש להם מה להגיד", הוא מבהיר, "הם קראו עיתונים כל השבוע והצטברה אצלם ג'ורה שהם צריכים לשחרר".

חוק העוגיות

על תוכנית ממוצעת של "משחק מכור" עובדים במשך שבוע. הכותבים והמתמודדים מקבלים את הנושאים הסופיים רק ביום רביעי, ועליהם להכין אותם לתוכנית שמוקלטת ביום חמישי. לפני הצילומים עושים "ראן" ?(חזרה גנרלית?), אבל לא מגלים מה מתכוונים לומר.

"זה חוק של גורי, עינב ושלי", אומר שליין, "אם השבוע יהיה מחזמר, למשל, במקום השיר שהכנתי לתוכנית, אשיר משהו בסגנון 'אני לא אגלה לך מה אומר הערב'" ?(לצלילי "ברד ירד בדרום ספרד הערב"?). בשאר הזמן יאמרו במקום הבדיחות שהוכנו, "כאן אני אומר משהו הורס", "פה אני אגיד משהו יותר מצחיק ממך", "כאן יש לי ה?נ?חתה קורעת".

בצילומי התוכנית נוכח קהל - 60?70 אנשים, מתוכם 30 קבועים. בכל שבוע מצולמת תוכנית בת שעה וחצי, ובעריכה מותירים 37 דקות. מורידים את "הפגיעות האישיות, קטעים סקסיסטיים במיוחד, חוסר תקינות פוליטית קיצונית וכל השאר", אומר כהן.

בעונה הקודמת שודרה התוכנית בערב שבת, והיה לה רייטינג גבוה יחסית של 11.7% בממוצע. לדברי היוצרים והכותבים, הצלחתה אינה מפתיעה איש, למרות ההומור החתרני. לכהן יש תיאוריה, ועוד עם שם. "זה 'חוק העוגיות' - כששואלים מישהו אם הוא רוצה קצת עוגיות ליד הקפה, הוא מסרב. 'לא בא לי', הוא אומר. אבל כששמים את הצלחת, אוכלים את כולן עד הסוף. ככה זה גם בטלוויזיה".

בעונה השלישית יהיה בתוכנית צוות מתמודדים קבוע, ובו עינב גלילי, גורי אלפי וליאור שליין. עם מאגר המתמודדים המתחלפים נמנים קובי ישראלי, שלא היה בעונה הקודמת כי היא שודרה ביום שישי, אור ישראלי, גיל ריבה, רועי לוי ותומר שרון. אורחים חד?פעמיים יהיו אבי קושניר ?(כבר בתוכנית הראשונה ביום ראשון הזה?), צביקה הדר, מודי בר און ומוטי קירשנבאום.

"אנשים מבריקים, מהמצחיקים ביותר, פחדו לבוא בעונות הקודמות", אומר כהן, "פחדו שלא יעמדו בסטנדרט. עכשיו תהיה פינה חדשה שלא תחייב אותם להתחרות במתמודדים המנוסים". יקראו לה "תן לו בראש" או "פתחון פה". בפינה יתארח מישהו שיאמר חמישה דברים שהוא ?רוצה להגיד לאנשים מהחדשות.

ביום ראשון עמנואל רוזן מתכנן להגיד דבר מה לביבי נתניהו, לאריק שרון ולאשה שהתפרסמה בעיתונות כמי שהחתול שלה עבר ניתוח לשינוי מין.

פני הפוקר נעלמים

צוות הכותבים לא השתנה הרבה. ביום שני התכנסו במשרדי ההפקה של "מעגלות" הכותבים והעורכים, הבוחרים את הנושאים שבהם יעסקו השבוע, את קטעי הווידיאו מערוצי הטלוויזיה השונים והפרפראות מן העולם. הנושא הנדון בתחילת הפגישה הוא המכביה. מתוכנן קטע מצולם בשדה התעופה, קצת בסגנון הקומיקאי הבריטי גרהם נורטון, שבו יצולמו אנשים אקראיים, וינחשו אם הם יהודים או לא, ואם הם ספורטאים או לא.

הכותבים הם ערן פורת, צעיר החבורה, שממלמל את הערותיו מתחת לשפם; ליאור תאני, שמוחצן ממנו בהרבה; ארז בן ארי, שכתב עם ערן ושליין את המדור ב"מעריב"; הסטנד?אפיסט אריק זילברמן, בעל הזקנקן הקטן, שמשמש עילה לבדיחות בקרב חבריו; ורכזת המערכת ענת בוטבול?כהן. יחד הם מנסים לחשוב על העיר הישראלית שתארח את המכביה.

בישיבת המערכת, בראש השולחן, מול אבי כהן, היושב בקצהו השני, נמצא שליין העושה את מה שלעולם לא יעשה בשידור - צוחק מהבדיחות שלו. פני הפוקר נעלמים, ובמקומם ניכרת התלהבות, קצת מעושה בתחילה בשל נוכחות האורחת בחדר, אבל אחר כך אותנטית יותר.

רהט הוא שם העיר הראשונה שעולה בישיבה. חושבים על ענפי ספורט שיתאימו לעיר, כמו ריצת שדה. "אבל איפה נמצא יהודים שרצים למרחקים", תוהה שליין. כצפוי מציעים את גוש קטיף. כהן לא רוצה, "זה ברור מדי". בן ארי מתעקש, "זה מכניס עוד נושא". מישהו אחר מציע את אשקלון. ליאור תאני בעד, "זאת תהיה הפעם הראשונה שהעיר מוזכרת בערוץ 2, תושבי העיר יתבוננו במסך ולא יאמינו".

בתוך כל הדיבורים האלה תאני שואל: "איך קוראים לאלה שאין להם חשמל, אבל הם כל הזמן רבים אחד עם השני?" כולם עונים פה אחד: "ערבים". "לא, נו", הוא אומר, "המקום הזה שעמיר לב חי בו". הם לא זוכרים.

מה עם חיפה? "חיפה איבדה את הזכויות שלה אחרי מצנע", קובע שליין. מישהו מציע את ראש העין, מה שמאפשר לתאני לתת קטע סטנד?אפ קצר וחביב על "היאפים דור רביעי" שהגיעו לשם. נגמרים הרעיונות. הם מציעים לשחק "ארץ, עיר". ההצעה יורדת מהשולחן. "ירושלים זו הרמה", אומרים בישיבה בז'רגון המקומי ?(הרמה, ביטוי הלקוח מעולם הכדורגל, ופירושו מלה או משפט שמזמינים בדיחות; המלה, על שלל הטיותיה, מאוד פופולרית?); ולעומת זאת "ראש פינה זה בדיחות ברנז'ה".

מנושא הערים המארחות עוברים למשהו אחר: בסוף השבוע שעבר היתה כתבה במוסף של "ידיעות אחרונות" על מחזמר עתידי על חייו של יצחק רבין. הם מחליטים למצוא נושאים למחזות זמר מתחרים. כמה מהכותבים שרים שיר עם מלים מאולתרות.

כהן מספר על מחזמר שחשב לעשות פעם על חייה של אנה פרנק, שהתחיל בשיר "מי זה דופק בדלת". מישהו אחר מציע לעשות מחזמר על יגאל עמיר. שליין אומר שזה אותו מחזמר כמו על רבין. זילברמן תוהה, "למה על אנשים שמתים, אולי נעשה על אלה שהולכים למות". מישהו מציע את אילן רמון. פורת שואל "מה יש להגיד על זה שלא יהיה סתם אכזרי". כולם מסכימים שאין.

חוזרים לאנה פרנק. שליין מספר שהיה פעם בסוף שבוע באמסטרדם. "תיירים גרמנים היו שם ושאלו איך מגיעים לבית אנה פרנק. אמרתי להם, 'מצאתם פעם אחת, תמצאו גם הפעם'".

נזרקים עוד שמות כמו רוזנשטיין ומשפחת אברג'יל. "אם כבר קרימינל, צריך מישהו מהחברים של ראש הממשלה", אומר בן ארי. אחר כך הוא מציע מישהו אחר: "אולי צחי איראני" מ"האקדמיה לצחוק". כולם נוהמים - "לא". אחר כך הוא מציע את "פרס, המחזמר שלא ייגמר לעולם". בוטבול?כהן מציעה את רפול. ההצעה שלה גוררת שורה של שירים ממעמקי הים.

אחר כך עולים שמותיהם של רוני סופרסטאר, מאיה בוסקילה וגם גיל ריבה. מחליטים ששלושתם נמצאים על אותה משבצת. זאת ההזדמנות, הם אומרים, לספר משהו מצחיק על גיל ריבה. פורת מציע את הסיפור על הס?פ?ר. יום אחד ריבה איחר מאוד לצילומים, וכשהגיע לבסוף התברר שהספר שלו מת. זה נשמע להם מוזר, אבל הם חשבו שאולי היה בקשרים אמיצים אתו. כהן מספר שניגש אליו, "ליטפתי את ראשו הקוצני", הוא נזכר, "אמרתי לו 'שמעתי שהספר שלך מת'". "מת מבחינתי", השיב לו ריבה.

בלי בדיחות קקי-פיפי

רוב הנאמר בחדר לא ימצא את דרכו לתוכנית, גם משום שהשיחה מתקיימת ביום שני ועוד דברים רבים ישתנו עד שהתוכנית תוקלט ביום חמישי (שבו היה גל של פיצוצים בלונדון); וגם כי הרוב הוא לא יותר ממשפטים שנזרקים לחלל האוויר. ביום רביעי מקבלים הכותבים ואנשי הצוות את הנושאים הסופיים. פורת ובן ארי כותבים עם שליין, אור ישראלי כותבת עם גלילי, וזילברמן אחראי למשתתפים האורחים.

צוות הכותבים חוזר ומדגיש כי הם לא כותבים למתמודדים אלא יחד אתם. בן ארי, ברוח הפירגון, אומר: "כל המתמודדים הם כותבים מחוננים". זילברמן שובר קצת את האחדות הדיפלומטית הלא טיפוסית ואומר: "תלוי מי. אני כותב לאורחים". "למראית עין, 'ארץ נהדרת' והתוכנית שלנו נראות אותו הדבר", אומר שליין, "אבל הן רחוקות מאוד זו מזו. פה הכותבים הם המבצעים".

יש דברים שלעולם לא ייכנסו לתוכנית?

בן ארי: "אין צנזורה פנימית. אבל אם נפלטת בדיחה על אילן רמון, גם אם זה מצחיק זה לא ייכנס. אין בזה שום מסר".

תאני: "גם בדיחות קקי?פיפי לא יהיו. זה לא רוח התוכנית".

בישיבה נדמה שבכל פעם שהעלו את השם "גוש קטיף", מישהו רצה להוריד. "אנחנו נעסוק בזה כל העונה", אומר אבי כהן, "זה הנושא המדיני החם, אבל הוא יוצר בעיה של שחיקה".

למרות איכויותיה הברורות, נראה שההפקה סובלת מרמת הפקה ירודה משהו. שליין מסביר: "יש יתרון בלואו?טקיות, לפעמים היא מבליטה את האמירות. פירוטכניקה מושכת את תשומת הלב הרחק מהן. הטענה על דלות ההפקה עלתה כבר בהתחלה. אמרו שזה רדיו מצולם. אם בוחנים מקרוב את התוכנית רואים שהיו קטעים לואו?טקיים והיו קטעים שהם היי?טק. למעט גורי אנחנו לא שחקנים. אני לא יודע לעשות לובה", הוא אומר, "גם אם השיער שלי נראה דומה".



גורי אלפי, גיל ריבה, עינב גלילי וליאור שליין, "משחק מכור". "אין צנזורה פנימית. אבל אם נפלטת בדיחה על אילן רמון, זה לא ייכנס. אין בזה שום מסר"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו