בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היא-סטוריה צבועה בוורוד

סיפור ורוד

תגובות

אילנה זפרן. הוצאת מפה, 160 עמ', 84 שקלים

כבר לפני כמה עשרות שנים פיצלו פמיניסטיות אמריקאיות את המלה "היסטורי" ל"היס-סטורי" (His-Story), הסיפור שלו, במחאה על כך ש"הר-סטורי", הסיפור שלה, הושמט לאורך רוב תולדות האנושות גם מספרי ההיסטוריה וגם מן הספרות בכלל. הפיצול הזה, מעבר לעניין הפמיניסטי, מזכיר את העובדה שהיסטוריה היא קודם כל סיפור, ולרוב סיפור פרטי. כמעט כל אירוע שנצרב בזיכרון הקולקטיבי קשור בסיפור הפרטי. אפילו הנחיתה על הירח מזוהה באופן מיידי עם ביטוי חוויותיו האישיות של ניל ארמסטרונג, הדמות הפרטית.

קשה לעשות תיקון להשמטה ההיסטורית של נשים מההיסטוריה מבלי להיעזר בסיפור הפרטי. מכאן הטיעון הפמיניסטי שהאישי הוא הפוליטי, ושדרך החדרת האישי למרחב הציבורי יגיע השוויון הנשי. בינתיים הפכה הזווית האישית לסטטוס קוו, הניו ג'ורנליזם פורח, ולמרות שזו עדיין לא דרך לגמרי מקבילה לסיקור חדשות (תחום שנשאר עדיין גברי ביסודו, למרות ריבוי המגישות), זו דרך מצוינת ליצור היא-סטוריה.

יצירת היא-סטוריה זה בדיוק מה שעושה אילנה זפרן, שבחרה בזווית האישית בבואה לכתוב ולאייר ספר ש"נועד לסקור ולתעד, באופן מילולי וחזותי, את ההווי והתרבות הישראליים ואת הישגיה של החברה המודרנית בישראל בעשורים האחרונים ביחס לסוגיית הזהות המינית, המגדרים השונים והשוויון ביניהם".

הטקסט הנ"ל מצוטט מהמקום שבו נהוג לרוב לכתוב שאין קשר בין הדמויות לאנשים במציאות. לא במקרה הזה. "סיפור ורוד" הוא לא רומן מפתח. אמנם מופיע בו איור של מנעול מעל כל מספר עמוד, ובהמשך גם איור של מפתח, אבל הכל כאן דווקא גלוי וחשוף, אישי ביותר, ועם זאת גם ציבורי להחריד. או לפחות, באופן שיחריד כמה אישי ציבור, אני בטוחה.

בישראל של שנת 2005, עם כל מצעדי הגאווה ותוכניות הטלוויזיה, ישנה עדיין נטייה להיחרד כשמגיעים לעסוק במגזר העליז. במיוחד כאשר יוצא ספר שמתעד בפירוט היסטורי את מסכת האפליות וההתעלמויות, החוקים והגזרות, הדעות הקדומות והעלבונות שהופנו כלפי הומואים ולסביות ישראלים. זה היה אולי פחות מפחיד אם היה מדובר בספר עיון שיצליח להגיע לקומץ קוראים מצומצם. אבל כשמדובר בקומיקס מאויר יפהפה, נועז וצבעוני, עם טקסט שנון ושובה לב, ספר עם פוטנציאל קאלטי בלתי מבוטל - המפלים והעולבים יכולים להתחיל לחשוש.

השופט יעקב קדמי, למשל, ייזכר (לפחות על ידי קוראי הספר הזה) כדמות שחורה עם זנב שטני, שהתנגדה לשוויון זכויות לבני זוג הומואים במשפט של הדייל יונתן דנילוביץ נגד אל-על. לעומתו, השופטים אהרון ברק ודליה דורנר, שתמכו בפסק הדין המכיר בזוגיות חד-מינית, זכו בצביעת דמותם המאוירת בוורוד. ראשו של יצחק רבין, שהורה על שינוי פקודות מטכ"ל בנושא הומואים בצבא, מחובר לגופה של אלת השוויון והצדק. מאוירים ומתועדים לדראון עולם גם דברי הנאצה של עזר ויצמן בבית הספר הריאלי בחיפה, ואמירותיו האומללות של מאיר אריאל בעיתונות.

אבל מעבר לתיאורי שנות-הדיכוי, ואיורי שנות הגאווה המתפרצת, מה שבסופו של דבר מצליח להפוך את הספר הזה לזכיר ונצרב ובלתי מחיק הוא הזווית האישית, של אילנה, התאומה, המודחקת, הלסבית, המאיירת, הרזה מדי, שבורת הלב, המאוהבת מחדש. הסיפור האישי שלה כתוב בתום ילדותי שהולם את הספר באופן כמעט בלתי הולם, מקסים עד כדי רצון עז לחבק את המאיירת והכותבת, ממתיק את התיעוד ההר-סטורי (שנעשה בעזרת התחקירנים עפרי אילני ויערה מוקי), ומאפשר לזפרן זוויות אישיות שמישהו אובייקטיבי מבחוץ לא היה מסוגל להשתמש בהן.

כשזפרן בוחנת את תחילת התנועה הלסבית בארץ, היא עוקצת בחיבה את הפמיניזם הקיצוני של התקופה ומאיירת בועיות של שנאת-זין היוצאות מפיהן של לסביות פעילות פוליטית, ובועיות עם קריאת "שוביניסטים!" כאשר הן פורשות מהקבוצה לזכויות ההומוסקסואלים. הפילוג בין לסביות להומואים מתואר כאן כעובדה מצערת, ועדיין, אפשר למצוא לו שרידים בנספח ההגדרות המופיע בסוף הספר. טוב מאוד למצוא נספח הגדרות שמבהיר לציבור הרחב מושגים שעדיין לא השתרשו בארץ. למשל, במקום להסתפק במינוח הכוללני והמעליב "קוקסינל", אפשר ללמוד מה ההבדלים בין טרנסווסטיט לטרנסג'נדר, ולמה הכוונה במונח FM (הגדרה לאשה שהופכת לגבר בעזרת ניתוחים והורמונים, Female-to-Male).

ובכל זאת הערה לגבי ההגדרה שנבחרה למונח "הומו". זפרן מגדירה הומו כ"אדם הנמשך לבני מינו. ההומו חובב אירוויזיונים, מיוזיקלס ודיוות ונוטה לדבר בלשון נקבה (בעבר שימש המונח ככינוי גנאי)". ראוי לציין שההומו הוא לא רק אדם, הוא גם גבר (בהגדרה ל"לסבית" זפרן כותבת, "אשה הנמשכת לבנות מינה"). שנית, דווקא בספר כזה ניתן היה להימנע מהשרשת סטריאוטיפים. כמה מחברי הטובים ביותר לא צפו באירוויזיון מעולם וגם אין להם שום חיבה ללייזה מינלי.

אפשר להסביר את ההחלקה הזאת בכך, שנקודת המבט האישית של זפרן נוטה מאוד לכיוון המצחיק. הרגישות שלה לפרטים הומוריסטיים כמעט בכל סיטואציה מזמנת נקודה מעניינת במיוחד של חיבור קומי בין האישי לציבורי. לאורך כל הספר האמא האמריקאית של אילנה חוזרת ומתבלבלת במינים הדקדוקיים - אילנה, אתה באה מחר לאשקלון? - מנטרלת וגם מוסיפה משמעות לדיבור הלסבי במין זכר, שמופיע שוב מאוחר יותר בין אילנה ובנות זוגה. בילבוליה הדקדוקיים של האמא מגחיכים ומאששים בו-בזמן את הטיעון הפוליטיקלי-קורקטי בדבר השפעת אופן ההתבטאות על התודעה. מי יודע, אולי תימצא יום אחד איזו מסטרנטית למגדר שתבדוק, בהשראת אמא של אילנה, את התזה שהשחרור הישראלי מתיוגים מיגדריים, ג'נדר בנדינג בלעז, החל בעצם כתוצאה מהשפעה אמריקאית על הדקדוק העברי.

רנה ורבין היא שחקנית



קטע מתוך הספר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו