בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אין כאן חמלה, רק תעלומה שיש לפענח

שוש

תגובות

רונית ידעיה. הוצאת כתר, 430 עמ', 79 שקלים

ספרה החדש והיפה של רונית ידעיה, הרביעי במספר, נקרא בפשטות "שוש". שם פרטי, גנרי, כאילו קיימת רק שוש אחת בעולם, אבטיפוס שאפשר לזהותו על פי שם הדגם. מי שמעניקה לשוש זהות וסיפור היא בתה, צעירה בשנות העשרים לחייה שמנסה להבין את הנסיבות המסתוריות של מות אמה: ספק התאבדות, ספק נפילה מחלון הקומה ה-18 של בית מלון בניו יורק. הספר מסופר מנקודת מבטה של הבת, ונקרא כדין וחשבון של נתיחה לאחר המוות, המוגש לאם המתה כמנחה של עלבון וכאב. כדרכם של דו"חות פתולוגיים, אין במסמך הזה חמלה, אלא רק תעלומה שיש לפענחה. הבת משלימה פערים, מעלה ספקולציות ומשערת כיצד נגרם המוות; מה הביא את האם לאדן החלון. במסעה אל האמת שתספק אותה היא נדרשת לכל האפשרויות, מביאה בחשבון נתיבי חיים שלא ברור אם התרחשו. שום תסריט אינו בלתי אפשרי במסגרת הניסיון להעניק סדר והיגיון לחייה של מי שננטשה.

"אנטומיה של חברת שפע מתוחכמת ומעודנת לכאורה"; כך מתאר גב הספר את גיבורי הרומן. הם אוכלים וגרים במקומות הנכונים, קונים את המותגים הנחשבים ואפילו בוגדים לפי הספר. אולם תחושת הזיוף והריקנות מחלחלת בהם, ומשלב מסוים ברומן נוכחת בכל אשר יפנו. רק לעתים נדירות הם מצליחים, לרגע, להסתכל בחייהם מהצד ולהבחין בדלותם הרגשית המפתה והנוצצת. רגע כזה מתרחש כשמאיר, בעלה השני של שוש, תולה בסלון ציור של רפי לביא שנבחר במיוחד בידיה: "כשתלה את הרפי מעל הספה, לרגע אפילו השתכנע שהוא מחבב אותו ואת כל הבולשיט של דלות החומר והדיקט התל-אביבי, עם הלבן דמוי הסיד והשרבוטים הילדותיים בגיר ורוד ועיפרון והמשטח השטוח שלא מתכחש לעצמו וכל מה שזכר מההסברים המלומדים שלך וחשב שגם הפנים אותם, ואותך. אבל מאוחר יותר, כשהתעשת והביט בציור בעין לא משוחדת כמו שהוא מביט עכשיו, שוב ראה, למרות כל ההסברים, בולשיט אחד גדול. לאן שלא יפנה בבית הזה הוא רואה רק בולשיט יומרני יקר, בדיוק כמו החיים שלו" (עמ' 91).

החיבור של דלות הנפש ששוכנת במגורי היוקרה הוא קלישאה ידועה, ואפילו שחוקה, הנוכחת תדיר בתרבות ובספרות הפופולרית. לפיכך, מה שמעניין יותר בספר, מעבר לביקורת החברתית על חברת הראווה, הוא סיפורה של ילדה שאמה נטשה אותה משום שלא התאימה לאורח החיים שהאם ביקשה לנהל. הבת מנסה להבין כיצד התרחשה המעילה השערורייתית הזאת באמון ובתפקיד. היא סורקת את האירועים שעיצבו את ילדותה, ומנסה לעשות ספירת מלאי של הירושות הנפשיות שאמה הנחילה לה. בלית ברירה, היא מנהלת את הדיאלוג עם אמה כשהיא מתפקדת כתובעת, כשופטת וכתליינית גם יחד: "איך את לא שמת לב לסימנים שכן היו - אצלי - הכתם העיוור בראייה שלך, החור השחור בתוכך, הילדה היפה שלא הייתי (...) אני לא פיזזתי בכתם הריק שלך. גם לא בגרסתי המצוירת. היית חייבת להעלים אותי לתוך החור השחור, להיזהר ממני, שלא אכאיב לך. לשמור מרחק" (עמ' 57-56).

הכתם העיוור הוא לבו של הרומן, ולא רק בשל היותה של הבת כתם עיוור בשדה הראייה של אמה; הכתם העיוור מכתיב ומפעיל גם את סיפורה של הבת. כשהיא מנסה להתחקות אחר האם האובדת היא לא תמיד מבחינה בכך שהיא נופלת קורבן לאותן הטעויות, מועדת באותם המכשולים שמהם היא מנסה להימנע.

ידעיה אינה מתארת את הנטישה ואת החיפוש באופן קלישאתי: בסיפור שלה, האם אינה מפלצת והבת אינה קדושה. על רקע הייצוגים השטחיים והשקריים של אמהות, כלומר של האהבה ללא-תנאי שאין בה סדק או מתום, מציגה ידעיה את המורכבות של מערכת יחסים בין אם לבת בכך שהיא מנפצת את המיתוס של האהבה הבלתי מותנית שאמורה להתקיים במערכת זו. אהבה בלתי מותנית היא מיתוס ערמומי ושתלטן, שמסתיר רגעים רבים של איבה ושל אלימות. כך שהנטישה, שנחלצת מלפיתתו של מיתוס האמהות, מצטרפת לשורה ארוכה של בחירות שנוכחות ברומן: בעל נוטש רעיה, אשה נוטשת את חברתה מילדות, אם נוטשת את בתה.

גם אם מדובר בבחירה מודעת ומחושבת מתוך רצון להבטיח עתיד טוב יותר, או במעשה ספונטני הנובע מתוך תחושת ייאוש עמוקה, הנטישה נפרטת לחיי היום-יום, מתרחשת ברגעים הבלתי מורגשים ביותר של החיים, נוכחת כאיום מתמיד - אך גם כהבטחה. ומתוך אימת הנטישה מעוצב גם הזיכרון שלה: "גם לזיכרונות שלך אחדור, כמו חיידק טורף, לרוקן את גרעין התא, לעצב מחדש את החיים שלך, לתת צורה לכעס, לזקק את הייאוש, לסגנן את הפחד ששורט אותי בלילות", מבקשת הבת, "ואחר כך לצפות בכאב שיתפוגג וביופי שיתעצם כשהקוד הגנטי של גרעין התא יתחבר לסדר אחר והחלבונים ייצרו קישורים חדשים בין תאי העצב הישנים, אלו שלא מתו - לאלה שכבר מתו אין תחליף, המוח לא יוכל ליצור תאי עצב חדשים. בגלל העצב. ציפוי התא שלך יישאר כמו שהיה - אמת בחוץ ושקר בפנים" (עמ' 56). האנטומיה של הזיכרון הופכת תמיד לפתולוגיה של אשמה ושל עלבון, ואת האמת הכמוסה הזאת מגישה ידעיה באומץ ניכר.

יובל סער הוא מעצב גרפי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו