בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האמן מבית המצורעים

השנה ה-30 לנפילת אביו, עוזי יאירי, בפעולת החילוץ במלון סבוי עומדת להיות שנה בלתי נשכחת בחייו של יובל יאירי, הן בזכות גילוי האמת על עצמו, הן בזכות גילוי האמת על אביו

תגובות

לפני כארבע שנים התגלגל סכום כסף לכיסו של יובל יאירי, גרפיקאי במקצועו, שעסק בין השאר בהפקת סרטי תדמית לגופים כמו "ציונות 2000" והמכון למדיניות נגד טרור. יאירי, אב לשניים בן 44, מימש חלום ישן ורכש מצלמת וידיאו דיגיטלית משוכללת (פי-די 150) מתוצרת סוני. כך, בגיל 40, השתנו חייו.

יאירי הוא בוגר לימודי עיצוב גרפי בויצ"ו חיפה, שם גם הכיר את אשתו, נועה. השניים המתגוררים בשכונת בקעה בירושלים ניהלו סטודיו עצמאי לגרפיקה בעמק רפאים, כשבמקביל יאירי הפיק וביים. כחובב בניינים עתיקים הוא הסתובב עם המצלמה החדשה במושבה הגרמנית, שם נדלק על "מכון הסיבים" הנטוש, אחר כך צילם גם בתחנת הרכבת היפהפייה הנטושה ליד סינמטק ירושלים. הוא נהג לתעד את האתרים במצלמת הווידיאו שאותה העביר למצב הפעלה של צילומי סטילס.

זה היה בהמשך לתחביב שפיתח כילד. "מילדות היתה לי משיכה חזקה למקומות עזובים", הוא אומר. "גדלתי בשכנות נווה רום ברמת השרון, תלמיד טוב מעולם לא הייתי, ואהבתי להסתובב ליד פסי הרכבת, שם היתה חירבה ערבית נטושה. הייתי נובר בערמות הזבל שהצטברו שם בין השאר מהבסיס הצבאי של גלילות ומחפש משהו ששייך לאיזה עבר רחוק ולא מוגדר". נווה רום היתה בשנות ה-70 שכונה של יוצאי חיל האוויר ומשפחת יאירי היתה המשפחה ה"ירוקה" היחידה, אבל לא סתם ירוקה: אביו של יובל היה אל"מ עוזי יאירי, מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר שנודע כמפקד הצנחנים בקרב בחווה הסינית במלחמת יום הכיפורים ונהרג בחילוץ בני הערובה במלון סבוי בתל אביב, במארס 75'. אמו היא המגישה ועיתונאית קול ישראל, דליה יאירי.

בזמן חיפושיו אחר בניינים מיוחדים נודע ליאירי שקיימת אפשרות לצלם ב"בית המצורעים", ששמו הרשמי הוא "בית החולים הממשלתי למצורעים ע"ש הנסן" (הוא ידוע גם כ"עזרת ישו"). המבנה שנבנה ב-1887 בתכנונו של קונרד שיק, האדריכל והתיאולוג הגרמני החשוב שתיכנן גם את בית המצורעים הראשון בשכונת ממילא, ממוקם ברחוב מרכוס בשכונת טלביה ונחשב לאחד המבנים היפים בבירה. המשיכה של יאירי היתה מיידית. "המקום הוא גן עדן בשבילי כי הוא מסמל את המצורעים, אותם חולים מנודים שחיו בשולי השוליים של החברה", הוא אומר. "מה גם שזה מקום שמשמר בתוכו די הרבה עדויות על עברו של הבניין".

בקלסר גדוש הוא שומר את המסמכים המגוונים שאסף במשך התחקיר שערך על בית המצורעים ועל מחלת הצרעת (ראו מסגרת). הוא השיג צילומים נדירים של המוסד ושל המצורעים שחיו בו בשנים הראשונות של המאה הקודמת. הוא למד את ההיסטוריה של הכנסיה המוראבית שאנשיה ניהלו את המוסד ובארכיונים שלה בהרנהוט שבדרום גרמניה, הוא מצא דו"חות שנתיים משלהי המאה ה-19 של המוסד הרפואי וגם את הצילומים. זה היה הרקע שממנו התפתח הפרויקט האובסיסיווי שלו שבמהלכו צילם את המבנה חזור וצלם משך שנתיים. התוצאה המרשימה מוצגת בתערוכת יחיד של עבודותיו במוזיאון תל אביב החל מהיום. שם התערוכה, "עד עולם", לקוח מסיפורו הקצר של ש"י עגנון המתרחש במבנה ההיסטורי.

תמונה שווה אלף צילומים

גיבור הסיפור "עד עולם", עדיאל עמזה, חוקר שלמד במשך שנים את קורותיה של העיר גומלדיתא, שהגותים החריבוה, לא מצליח למצוא מו"ל לספרו המעמיק בנושא. כשהוא כמעט נואש מתנדב גביר עשיר, גבהרד גולדנטל, שאבותיו היו כנראה מגולי גומלידתא, לממן את הוצאת הספר. החוקר מוזמן אל הגביר לפגישה שבה יסדירו סופית את הפקת הספר, אלא שלפני שעמזה הנרגש יוצא לפגישה מגיעה לדירתו האחות עדה, ישישה פעלתנית שכבר שנים "נתנה את לבה למוכי אלקים עצורי בית המצורעים", כותב עגנון; זו באה אליו מדי פעם כדי לקבל ספרים ועיתונים בשביל המצורעים, "שבחייהם דומים למתים".

מהאחות מבין עמזה שבבית המצורעים ישנו ספר עתיק יומין המגולל את תולדותיה של גומלדיתא. כך, במקום לצאת לפגישה עם הגביר, הוא הולך עם האחות לבית המצורעים ולאחר בקשות ותחינות מקבל את גווילי הספר המזוהמים ממוגלת החולים ושוקע לתוכו, עד ש"לא הניח את עבודתו", מסיים עגנון את הסיפור, "ולא זז ממקומו וישב שם עד עולם", בלי להוציא את הספר המיוחל. ראוי לציין שגם בספרו האחרון, "שירה", הועיד עגנון לצרעת ולבית המצורעים תפקיד: זה המקום שבו מתאחד ד"ר מנפרד הרבסט עם שירה, אהובתו שנעלמה.

כיום משמש בית החולים ע"ש הנסן (הנריק הנסן, מגלה המחלה השוודי) כמרפאה לטיפול במחלה, אבל ברובו אינו פעיל. יאירי, שבהתחלה קיבל ממשרד הבריאות היתר לצלם במקום משך חודש, שמח לגלות שכמה מהחדרים נותרו כפי שהשאירו אותם אחרוני החולים והצוות שפעל במקום. ביום הראשון הוא "ירה לכל הכיוונים מתוך מחשבה שהזמן מוגבל ושעלי להספיק כמה שיותר. תוך זמן קצר צילמתי שמונה חדרים. בהמשך, כשהזמן כבר לא היה מוגבל, ביליתי לפחות שבוע בחדר אחד. לפעמים ישבתי חמישה ימים ורק התבוננתי וחשבתי. ככל ששהיתי במקום רציתי לדעת עליו יותר. לראשונה בחיי קראתי את 'שירה' לעגנון. קראתי על הצרעת במקרא ועל ההיסטוריה של המחלה. קראתי שוב ושוב את 'עד עולם' שעם הגיבור שלו ועם האובססיה שלו הזדהיתי כמי שהחליט לחקור משהו עד הסוף. אם כי לבסוף מה שקרה לי עם הפרויקט הוא ההיפך הגמור ממה שקרה לגיבור של עגנון".

בהגיעו למתחם הוא מצא צוות מצומצם ובראשו רות וכסלר, האחות הראשית המנהלת את שירותי הסיעוד, והפיזיותרפיסטית חנה מלכיאור (אשת סגן השר). בשלבים הראשונים של הפרויקט צולמו השתיים בחללים המוסד, אבל בהמשך החליט יאירי, בהמלצתו של מנהל מוזיאון ת"א מוטי עומר, לפנות את הדמויות מהצילומים ולהותיר אותם ריקים מאדם.

הצילומים בתערוכה, שהם צילומים גדולים המורכבים מצילומים קטנים, מכילים לא מעט חפצים מראשית המאה הקודמת - רהיטים, מכונת כתיבה, ציוד רפואי של הקליניקה. יאירי הזיז ושתל אותם לא פעם בתוך החללים שצילם. "נכון, ביימתי את התמונות, אך יש בהן הרבה אמת. בעזרה הידע שלי כגרפיקאי הרי יכולתי לקחת מצלמה איכותית, לצלם חדר במבנה ולבנות על המחשב תמונה טובה מזו שנוצרה בצילומים שלי. הבחירה שלי היתה לבלות שעות חדר מסוים ולצלם אותו לאט לאט, כשכל גרגר אבק וחלקיק אבן מקבלים את תשומת הלב. ההתערבות האישית שלי היתה בהחלטה איזה חפצים יהיו בפריים ואיך אני אאיר ואמקם אותם. היום הכל מדברים על צילום דיגיטלי ומניפולציה, אבל כל צילום הוא מניפולציה. בעבודות שלי רק הפריים הבודד משקף מציאות. החיבור של הפריימים הוא הפרשנות שלי על המקום ועל האור, ובטכניקה הזאת אני יכול לייצר משהו שאי אפשר לתארו בצילום אחד".

הטכניקה הזאת נולדה ממגבלה טכנית. "יש מגבלה כשאתה מצלם במצלמת וידאו דיגיטלית במצב הפעלה של סטילס. בניגוד לצילום הקונוונציונלי, במצלמת מסוג זה על מנת לקבל תמונה עם הרבה אינפורמציה, אתה נאלץ לצלם אותה חלקים-חלקים, פריים-פריים. גיליתי שלמגבלה יש יתרונות ושזה דומה לראייה ולחשיבה של ציור. לא לקחת את הדבר בקליק אחד, אלא לתעד דברים בפרטים והשלימם לתמונה אחת שמכילה מאות ואלפי פריימים".

תהליך העבודה נמשך אפוא שעות רבות שבמהלכן תיעד בדייקנות כל פרט ופרט שעניין אותו בחלל, מנקודת מבט אחת. בשלב הסופי הוא ישב מול צג המחשב, בחר פרטים ושילב אותם לדימוי צילומי פסיפסי אחד, המכיל מגוון עשיר של פרטים ומידע. אחת התמונות בתערוכה מורכבת מ-1,400 פריימים. במאמרה לקטלוג התערוכה כותבת האוצרת, נילי גורן, שלאפקט המתקבל מהצילומים "יש אפוא איכות ריאליסטית מחד גיסא, ואיכות סוריאליסטית או סימבולית מאידך גיסא. מצד אחד התמונה היא רחבה, אטית ומאופקת, ומצד אחר יש בה הבלעה ומתח דרמטי הנוצרים מהרכבת הפסיפס, פעולה שהיא לעתים מדויקת ובלתי ניכרת ולעיתים בולטת לעין".

למה עשית את הפרויקט?

"היתה בזה בריחה. התחלתי אותו כשבירושלים היתה תקופה קשה על רקע של הפיגועים הקשים, והנה אני מסתגר לי פתאום במקום מוקף חומה, מתנתק מהעולם ועושה משהו שלא מועיל לאנושות בפסיק. היתה בזה מין בריחה מהמציאות הקשה ובהמשך התלוותה לזה סקרנות לגבי מקום שידוע כאסור וכאפל. היתה בי אמפתיה לחיים העצובים שהתקיימו שם במשך כ-120 שנה. ככל שנכנסתי עמוק יותר לפרויקט, גיליתי עוד ועוד דברים והבנתי שזה יכול להיות פרויקט אינסופי. השבוע הייתי שם וגיליתי מה מקור הכורסה האדומה המצולמת על ההזמנה לתערוכה".

הכורסה, מתברר, היתה שייכת לד"ר משה גולדגרבר ולאשתו, דבורה, שחיים במתחם משנת 64' ועד היום. הרופא, בן 92, עבד תחילה בהדסה עין כרם ומאוחר יותר הצטרף לקבוצת מחקר שפעלה בבית החולים ע"ש הנסן ואף שימש כרופא פנימי של המוסד. במתחם היה בית חומה עזוב שנועד למגורי השומר ובשנות ה-50 התגורר בו מנהל משרד הבריאות: משהתפנה המבנה עברו הרופא, רעייתו ובתם רבקה (כיום רגב) להתגורר בו. רגב, שהיתה אז בת 14 וחצי, זוכרת כמה "מוזר ומעניין" היה לחיות בבית הזה, שמעט מחבריה העזו לבקר בו. אביה כה נקשר לחולים שהמשיך לעבוד בהתנדבות במקום עד גיל 85 ועשה רבות לשמור על הגן היפה. "אלה היו כשישה דונם של גן עדן מופלא וקדום בתוככי ירושלים", היא אומרת. כיום היא סועדת את אביה ואת אמה, בת 85, ועושה מאמצים לשקם את הגן בעזרת החברה להגנת הטבע.

דברים ממוזלים

את עבודותיו שקדמו לפרויקט בית המצורעים הציג יאירי בגלריות בתל אביב ובירושלים ב-2002 ו-2003, ובשנה שעברה התקדם והציג בתערוכה קבוצתית במוזיאון ישראל שנקראה "חשיפה, רכישות חדשות בצילום", אחרי שהמוזיאון רכש שני צילומים שלו. את צילומי בית המצורעים הזדמן לו להציג לראשונה בעיר גדולה יותר. "האמת היא שהתאהבתי בבית החולים ולא הצלחתי לעזוב אותו", הוא מספר, "ולא הייתי עוזב אלמלא נוצרה ההזדמנות להציג את הצילומים בגלריה של אנדראה מייזלין בניו יורק".

מייזלין עבדה בזמנו במוזיאון ישראל כעוזרת לאוצרת ולפני כשנה פתחה גלריה לצילום בשכונת צ'לסי במנהטן שבה היא מרבה להציג צלמים ישראלים. את התערוכה מצילומי יאירי מבית החולים ע"ש הנסן היא מציגה עד סוף החודש. מצב המכירות נאה: עד כה נמכרו כ-13 צילומים במחירים שבין 8,000-2,000 דולר. סוף סוף סגר יאירי את האוברדראפט של השנתיים האחרונות. בעת הראיון אף התקשר אליו הגלריסט אלון שגב והציע שייפגשו.

הוא נראה כמי שלא ממש קולט מה קורה. עד לפני פחות משנה היה צלם מתחיל ואנונימי ועכשיו דורך כוכבו בבירת האמנות העולמית. אבל דווקא התערוכה במוזיאון תל אביב היא השיא בעיניו. פרופ' עומר דיבר אתו כבר לפני כשנה על תערוכת יחיד. "למזלי היה לי זמן להמשיך ולעבוד על הפרויקט. כשהייתי במאי בניו יורק הוא טילפן ושאל אם אני יכול להיערך לתערוכה כבר ביולי והסכמתי".

התראה חפוזה, לא?

"נכון. הכל קרה מהר עוד לפני שגיבשתי זהות כצלם. אפילו היום אני לא מגדיר את עצמי כצלם. אבל היה פה משהו שאני לא יכול להסביר אותו. צירוף של דברים ממוזלים שנקלעתי אליהם".

זה לא מפחיד אותך?

"מה כבר יכול לקרות, שאעלם מהנוף? שאלה שרכשו את הצילומים שלי כהשקעה יפסידו? הרי זו הדילמה של הגיבור של 'עד עולם', האם להוציא את המחקר שלו כספר או להמשיך ולחקור. עגנון טוען שטוב שדברים מתעכבים ושיש לך עוד זמן לעבוד ולסגור קצוות. אם הייתי רוצה להיות שלם עם עצמי הייתי ממשיך לעבוד על הפרויקט עוד כמה שנים, אבל לא יכולתי לעמוד בפיתוי. השבריריות של החיים ואי הידיעה מה יהיה מחר גורמים לך לעשות דברים עכשיו. אשתי חשבה שזה נכון להציג את העבודות עכשיו. בחרתי בת זוג אסרטיווית שהיא הצד החזק שלנו שעושה החלטות".

מבחינתך האישית, מה גרם לך לדבוק דווקא במקום כמו בית המצורעים?

"הטכניקה שאני יכול לחקור ולפתח, היופי והאסתטיקה של המקום, כל אלה עוררו אולי להמשיך לעבוד שם, אבל הרגש הוא משהו שמעבר לצילום, והוא התעורר על ידי הנושא שהחזיר אותי לילדות שלי ולפחדים שלי. זה הרי מקום שעוסק בפחדים הכי בסיסיים של מוות ומחלות, של נידוי".

איש קשה

במשך כל שנות חייו שמע יאירי את ההשערה שאביו, בעקבות הקרב המר בחווה הסינית, בעצם חיפש את מותו במלון סבוי. זה לא נתן לו מנוח. לא מכבר הוא סגר את המעגל הזה.

חמישה ילדים נולדו לדליה ועוזי יאירי. הבכורה, טל פיין, בת 47, היא עובדת סוציאלית שעובדת ב"עלם"; יובל ואחותו התאומה יעל נולדו ב-61', היא צלמת ורופאת נשים; גל, בן 34, עובד בחינוך מיוחד, ומיכל, בת 31, לומדת עיצוב תעשייתי. עד שהתמקמו בנווה רום (שם גרה אמו עד היום, עם בעלה השני, ערן דולב, לעשבר קצין רפואה ראשי) התגוררה המשפחה בחולון, בירושלים ובצהלה. יובל, שעלה לכיתה א' ברמת השרון, לא אהב במיוחד את בית ספר, לא ביסודי ולא בתיכון. הוא העדיף את חוף הים, את המפרשיות והשוטטויות, ולבסוף מצא עצמו ב"אנקורי", עם תעודת בגרות חלקית. הוא זוכר ילדות עם המון חברים אבל גם עם נטייה להתבודדות במבנים נטושים.

כשאביו נהרג הוא היה בן 13 וחצי. הוא זוכר אותו כ"מי שנעדר הרבה מהבית. יחסית לאחיותי ביליתי אתו הרבה כי הצטרפתי לתרגילים צבאיים שלו בצבא ואני זוכר גם טיולים אתו בשבתות, עשרות ק"מ ברגל. הוא היה דמות אסרטיווית, איש קשה, ורק בסביבתו בצבא חשתי בעוצמה שלו דרך החיילים הסובבים אותו. האם היה אבא טוב? ככה. הוא לא היה שם. עשינו שנה בארצות הברית ואז היינו אתו יותר, אבל סך הכל הוא לא היה אבא שהייתי מאחל לילדי".

הוא זוכר כמה חשוב בעיני אביו היתה הבר מצווה שלו. "פעמיים בשבוע הוא הסיע אותי לרב צבאי בבני ברק. היה לו חשוב להכניס בי קצת יהדות. עליתי לתורה בכותל והיתה בו גאווה גדולה. הצילום האחרון שלי אתו היה במעמד הזה והוא נראה מאושר. מבחינתי זה היה בונוס להיות אתו. הוא לא היה פתוח ומעולם לא היו לנו שיחות נפש. אחר כך הוא נהרג. בעצם לא הבשלתי כל כך בגלל מותו. משהו לא לגמרי התגבש אצלי ולא עשיתי שום דבר ביסודיות וברצינות, עד שהתחלתי את הפרויקט 'עד עולם'. זה הדבר הראשון שאני עושה לעומק".

במלחמת יום הכיפורים, "זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותו חלש ושבור כשהוא חזר הביתה ליומיים במהלך המלחמה, כנראה קצת אחרי הקרב בחווה הסינית. הוא לא דיבר על מה שקרה שם ולדעתי הוא לא דיבר על זה עם אמא".

לקראת אירועי 30 השנה לפעולה בסבוי החליטו יובל ואחותו התאומה יעל לחקור ולתעד בווידיאו את הנסיבות שבהן נהרג אביהם. הם רצו לדעת אם אכן חיפש את מותו, כפי שחזרו וטענו גורמים שונים במהלך השנים. "שוחחנו עם לוחמים שהיו אתו ולחצנו עליהם לומר את האמת. זו היתה הפעם הראשונה שהתמודדנו באופן ישיר עם העובדות, כמו איפה הוא נהרג ואיך. הוא אכן הצטרף לכוח שהיה צריך לפרוץ פנימה וכשהוא הציץ למסדרון וצלליתו בלטה, הוא חטף פגיעת אש שהרגה אותו. השאלה אם הוא היה צריך להיות שם או לא אינה רלוונטית, כי זו לא הפעם הראשונה שאנחנו שומעים על אנשים שמתנדבים לעשות דברים שהם לא היו אמורים לעשות. אנחנו רצינו לדעת אם הוא חיפש את מותו, או שמצא את מותו במהלך הלחימה".

ומה שגיליתם הביא קצת נחמה?

"כנער היה לי יותר קל לראות בו דמות של גיבור שמת בנסיבות של גבורה, אבל תמיד היה ברקע המשפט שהוא חיפש את מותו וכנער לא התמודדתי עם זה. אחרי שאבא נהרג כל אחד במשפחה היה לעצמו. אמא נשארה עם חמישה ילדים קטנים ובמשך הרבה שנים כל אחד ניסה בנפרד להתמודד עם האסון הזה. לא עשינו את זה ביחד. הלכתי לכל מיני פסיכולוגים. למזלי אמא נישאה כעבור שנתיים לאיש מדהים שכולנו התאהבנו בו. הוא היה הדבר הכי קרוב לאבא, איש עם קריירה צבאית שאפילו דמה לו קצת במראה".

ב-79' הוא התגייס לשריון ואחרי כחצי שנה העבירו אותו למודיעין, שם התוודע לצילום כסייר אווירי. את ימי מלחמת לבנון הוא זוכר לדראון עולם. הוא מנוע מלספק פרטים, הוא אומר, אבל בפרספקטיווה הוא הבין ש"נעשו שם פשעים ולא כולם היו מוסריים". לאחר שהשתחרר נרשם לאקדמיה בצלאל, אבל לא התקבל וב-84' החל ללמוד בוויצ"ו חיפה ופגש את נועה. השניים נישאו ועברו לחיות בירושלים, עיר הולדתה. הוא חושב שעכשיו הגיע הזמן לפנות זמן לאשתו, שהיא "אמנית טובה ממני", לעשות פרויקט משלה ולא רק לפרנס את המשפחה. הוא יתחיל אט אט לטפל בנושא הבא שהציב לעצמו, הרכוש הנטוש והפליטים. *



יובל יאירי. זוכר ילדות עם המון חברים, אבל גם עם נטייה להתבודדות במבנים נטושים


צילומיו של יאירי מתוך התערוכה "עד עולם". האמת היא שהתאהבתי בבית המצורעים ולא הצלחתי לעזוב אותו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו