בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מדינת ישראל נגד הכתום

תגובות

ממדי המרד נגד ההתנתקות הם כאלה, שגם מבקריו החריפים ביותר מוכרחים להודות: לא היה עוד כדבר הזה בתולדות המחאה הישראלית. הרבה יותר מהפגנות החרון בהנהגת מנחם בגין נגד השילומים מגרמניה. עמוק ורחב יותר מהתגייסות הרחוב נגד מלחמת לבנון. את המרד הכתום אפשר להשוות רק להתקוממויות של שנות ה-60 וה-70 באירופה ובארצות הברית, נגד הנסיגה מאלג'יריה, נגד מלחמת וייטנאם, נגד הכל. אצלנו זו תופעה חסרת תקדים.

בחברה ממושמעת וממושטרת יותר מכפי שהיא מוכנה להודות לא קובצו אף פעם תעצומות נפש, כוח אדם וארגון מרשים כזה למאבק נוקב כל כך. רוב הישראלים הם הרי קוטרים, אבל מעטים גוררים את עצמם להתגייס למחאה קיבוצית בעלת משמעות. היתה התעוררות של מיאוס עמוק בראשית העשור שעבר נגד ה"מושחתים". אחרי הישג מוגבל, שינוי שיטת הבחירות, היא התנדפה כאד. ככל שהישראלים נעשו מפונקים ומטושטשי-יעד, אפילו רצח רבין לא הקים אותם על הרגליים. בעיקר הושיב את ילדי הפרחים שלהם להמהומי קינה מעורפלים לאור נרות בכיכרות.

המרד הצרפתי, שהתלהט במאי 1968, תואר בידי פרשני הדור כאחת המהפיכות החשובות של המאה. זו היתה התקוממות בלא סיבה אחת, ולכן גם בעלת עוצמה נרחבת ומרסקת גדרות. "היו ריאליסטים; דירשו את הבלתי אפשרי", התנופפה אחת מסיסמאות המרי הרבות. הוא עיצב במידה רבה את צרפת של העשורים הבאים. זה היה התקף מיוחד של מצוקות חומר ורוח רבות. לפני כן, במשבר לאומי מסוכן מאוד ובנסיבות דומות מאוד לשלנו, המרד נגד היציאה מאלג'יריה הפך את קרביה של צרפת והגיע עד ניסיון ההתנקשות בדה-גול, סרט שבו היינו כעבור שנים.

כך גם בארה"ב של שנות ה-60, מהפיכת תרבות שרבים מבוגריה הקשישים לא התאוששו ממנה עד היום. וייטנאם סיפקה נפץ למרי האמריקאי הבא, אך מעבר לאיבה כלפי המלחמה היה בו המשכה של מבוכת דור ה"ביט", דור ילדי הפרחים, הדור האבוד. בהיקפו הענקי, שחולל מקרה חסר תקדים של הרג סטודנטים על ידי המשטרה באוניברסיטת קנט, הוא זיעזע את אמריקה. וגרמניה ודרום אמריקה ידעו כמובן עונות כואבות של תסיסה מאכלת, רווית קורבנות של אלימות קיצונית.

ישראל הגיעה עכשיו לחשיפה כזאת של קרעיה הפנימיים. כמה שנים אפשר לדבר על עימותים (אשכנזים-חילונים, דתיים-חילונים, עשירים עניים) עד שמאחד הערוצים האלה תבקע מחאת ענק אותנטית? אבל המרד הכתום, כמו זה של גיבורי המרד במערב, חורג מסיבתו המיידית. זה קרב על קונצפציה, על תרבות חיים. לא היה כמותו גם עם שבר הקונצפציה ב-1973, שמיד אחריו הלכו הישראלים כילדים טובים להצביע שוב לגולדה מאיר ולכוורת שלה.

כשבא אתמול אל אחד משיאיו, התברר לשעות אחדות שמדינת ישראל לא הצליחה לעמוד נגד רבבות המפגינים יותר מכפי שידעה להביס את קומץ המתנחלים לפני שנות דור, מחברון ועד סבסטיה, בכניעה שהתחילה את כל הצרה הענקית הזאת. זכות הלינה שהוענקה למורדים בכפר מימון היתה תבוסה זמנית שאסור לחזור עליה. היום, בשטח יותר מאשר בכנסת, יהיה יום מבחן מכונן לקראת אירועי החודש הבא. על פיו ייגזר במידה רבה עתידו של המקום הזה.

משום כך מותר גם לברך על המרד. בניגוד לאחיו במערב הרכבו הומוגני, ממוקד באגף אידיאולוגי מסוים, עיקרו בפריפריה. הערים הגדולות לא יפרנסו אותו, לבד מירושלים, שגם היא, הבירה עטופת הבטון, נהפכת בהדרגה לפריפריה ישראלית. אך ההתקוממות הכתומה מביאה לידי הכרעה את העימות החשוב ביותר בתולדות המדינה. הוא יכריע את עתידה. לכן יש הכרח שכישלון המרד יירשם בבירור. זה חייב להיות ניצחון מובהק לא לממשלה ולאריאל שרון, שאחרי דרכם עוד יהיה מעקב בדאגה, אלא לעמדה הלאומית התומכת בנסיגות עמוקות מאוד גם בהמשך, בהחזרת שטחים תמורת הסדר.

אילו לא נולד מרד ההתנתקות, היה צריך להמציא אותו. כדי לשים קץ להעמדת הפנים הממושכת מדי, שבעזרת הבנה, צו פיוס, עם אחד, חמלה והתחבקות דומעת יהיה אפשר לגבש כאן מדיניות קוהרנטית ובת קיום. אמא של נערה בת 16, העצורה על הפרת סדר עד תום ההליכים, התלוננה אתמול בטלוויזיה, שבצו המעצר נאמר מדינת ישראל נגד פנינה בן מימון. כן, גב' בן מימון, כי הכותרת הראשית היא "מדינת ישראל נגד הכתום", בתיק של מרידתו נגד המדינה, הכרעותיה וחוקיה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו