בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

והתולעים ילדו את אלוהים

סיפורו של מנוקיו - הטוחן בן המאה ה-16 שהאמין בפנתיאיזם רדיקלי ונידון למוות בידי הכנסייה - הוא חור הצצה מרתק לתהליכים ההיסטוריים המרכזיים אשר עיצבו את אירופה בראשית העידן המודרני

תגובות

הגבינה והתולעים: עולמו של טוחן בן המאה השש-עשרה, מאת קרלו גינצבורג, תירגמה מאיטלקית אורה אייל, אחרית דבר מאת יוסף קפלן, הוצאת כרמל, 2005, 320 עמודים סוף-סוף תורגם לעברית ספרו המפורסם ביותר של קרלו גינצבורג, שראה אור באיטלקית ב-1976 ופורסם בתרגום לאנגלית ב-1980. עוד לפני שנהפך לרב-מכר בעולם חולל הספר התרגשות רבה בחוגי היסטוריונים שעניינם ימי הביניים המאוחרים וראשית העת החדשה. כמו חוקרים נוספים (עמנואל לה רואה לדורי, מחבר "מונטאיו", או נטלי זימון דייוויס, בספרה "שובו של מרטן גר") הראה גינצבורג את התועלת הרבה שניתן להפיק מן המיקרו-היסטוריה: חקירתה של פרשה אחת, שגיבורה נמנה בדרך כלל עם פשוטי העם, ואפשר ללמוד באמצעותה את ההוויה של תקופה מרוחקת. ה"דמוקרטיזציה" של ההיסטוריוגרפיה, כלומר השאיפה לדון לא רק באליטות אלא גם בשכבות האחרות, גברים ונשים כאחד, התרחשה עוד קודם לכן, אחרי מלחמת העולם השנייה. אולם נהוג היה אז לטעון כי אפשר לחדור אל עולמם רק באמצעים עקיפים, בעיקר באיסוף נתונים כמותיים שיעידו על פעילות כלכלית או על התפתחויות דמוגרפיות. ספרי ההיסטוריה של שנות השישים והשבעים מלאו בטבלאות ובדיאגרמות. ידיעותינו על "העולם שאבד לנו", כפי שקרא לספרו פיטר לאסלט, אחד ממנהיגי האסכולה הכמותית שפרחה אז באוניברסיטת קיימברידג', אכן התרבו לבלי שיעור. למדנו לדעת מה היה גיל הנישואים הממוצע במאה ה-15, מה היו אחוזי ההגירה מן הכפר אל העיר, מה היה נפח המטען באוניות שהוליכו סחורות ממזרח אגן הים התיכון למערבו, ועוד כהנה וכהנה. המידע הזה ריתק כל היסטוריון אך שיעמם עד מוות את הקוראים הרגילים, שביקשו כבר לחזור לתיאורי קרבות או לסיפורי גירושיו של הנרי השמיני; והרי המלה "היסטוריה" נגזרת כידוע בשפות רבות מהמלה "סיפור". את הסיפורים של "האנשים הקטנים" האמיתיים קשה למצוא. הם עצמם - רובם לא ידעו קרוא וכתוב עד למאה ה-19 אפילו בארצות המפותחות ביותר - לא כתבו, והמלומדים לא כתבו עליהם אלא בהכללות ובדימויים סטריאוטיפיים. המקור העשיר ביותר לדרמות אנושיות, לפחות בתקופות הקודמות לעיתונות יומית, הם איפוא פרוטוקולים של משפטים. ואכן - להוותם של בני התקופה אך למזלם של ההיסטוריונים - ימי הביניים המאוחרים והעת החדשה המוקדמת באירופה המערבית היו זמנים של התדיינות משפטית עניפה. רב ים מבניה ובנותיה של התקופה, מכל שכבות האוכלוסייה, הגיעו לפחות פעם אחת בחייהם אל בית משפט כזה או אחר. אחת הסיבות לכך היא ריבוי הערכאות המשפטיות, שהוסיפו להתקיים זו לצד זו במשך מאות שנים: מערכת המשפט הפיאודלית, בתי הדין העירוניים, המערכת המשפטית של המדינה, שהתגבשה וצברה תנופה במאות ה-15 וה-16, ומערכות המשפט של הכנסיות. האינקוויזיציות (גם הן בלשון רבים, שכן היו מוסדות אחדים כאלה) היו רק סוג אחד של בתי דין כנסייתיים, ובניגוד למקובל לחשוב - לאו דווקא בתי המשפט האיומים ביותר. מכל מקום, למרות הכליה וההשחתה שרדו לא מעט פרוטוקולים ומסמכים אחרים, ואלה הם מכרה זהב להיסטוריונים. בין פירורי הזהב הראשונים שנהפכו לתכשיטים בידי היסטוריונים-אמנים היה גם הספר "הגבינה והתולעים". שמעו של דומניקו סקנדלה, המכונה מנוקיו, טוחן מאזור פריאולי בצפון-מזרח איטליה, לא היה מגיע לאוזנינו אלמלא הסתבך עם רשויות הכנסייה והועמד פעמיים לדין בבית משפט אינקוויזיטורי, ואלמלא לכד פרוטוקול המשפט את עינו של היסטוריון צעיר, קרלו גינצבורג, שהחל בשנות השישים של המאה העשרים לחקור פרשות מעניינות באותם גנזכים של האינקוויזציות שהיו פתוחים לציבור. גינצבורג היה בין המוחים בפומבי נגד איסור הכניסה ל"ארכיון הסודי" של האינקוויזיציה בוותיקן, מחאה שהביאה לבסוף להחלטה הרשמית על פתיחתו לחוקרים. הארכיונים הפרובינציאליים של האינקוויזיציה הרומית וכן גנזכים של טריבונלים אחרים, בספרד ובפורטוגל למשל, היו פתוחים תמיד. מנוקיו הוצא להורג על פי גזר דין של האינקוויזיציה ב-1600, באותה שנה שהועלה על המוקד ברומא ג'ורדנו ברונו; זה נשכח וזה היה לסמל, אביר חירות המחשבה ומבשר הקידמה המדעית, שנפל קורבן לכנסייה חשוכה ואינקוויזיציה צמאת דם. פסלו של ג'ורדנו ברונו מפאר מסוף המאה ה-19 את הכיכר בקמפו די פיורי ברומא, שבה נערכו ההוצאות להורג של מינים מסוכנים. לימים התברר שתפישת העולם של ברונו לא היתה "מדעית" או "נאורה" יותר מתפישת העולם המוזרה של הטוחן מפריאולי. אלא שסכנתו של ברונו לכנסייה היתה חמורה, מפני שהיה קשור אל שועי עולם ופירסם בדפוס חיבורים רבים שהגיעו אל מלומדים רבים באירופה, בעוד שמנוקיו - הקהל שלו היה מורכב רק מידידיו בכפר ומלקוחותיו בטחנה. אף על פי כן החליט אינקוויזיטור מקומי כי מן הראוי לסכור את פיו. מה הדאיג את הכנסייה הקתולית בדבריו של טוחן בעיירה נידחת? ראשית, כפי שמסכם גינצבורג (עמ' 138): "(הוא) שלל את הבריאה האלוהית, את התגשמות אלוהים בבשרו של המשיח ואת הגאולה מהחטא הקדמון באמצעות קורבנו של ישו; הוא התכחש לשימוש בסקרמנטים למטרת ישועה; הוא קבע שאהבת הזולת חשובה מאהבת אלוהים; הוא האמין שהעולם כולו הוא אלוהים". הווה אומר, פנתאיזם רדיקלי השולל את כל עקרונות היסוד של הנצרות - רדיקלי לאין שיעור מהתפישות של ה"לותרנים" (כפי שכינו באיטליה את חסידי כל הכנסיות הפרוטסטנטיות) או אפילו של האנאבפטיסטים. הכחשת מהותו האלוהית של ישו וכוחם של הסקרמנטים נראתה חמורה יותר בעיני הממסד הכנסייתי מרעיונותיו המקוריים של מנוקיו על היווצרות העולם: "הכל היה כאוס, כלומר אדמה, אוויר, מים ואש ביחד; ומהמסה הזאת נוצר גוש, בדיוק כמו שגבינה מתגבשת בחלב, ובתוך זה התהוו תולעים, והם היו המלאכים, ובין המלאכים הרבים האלה היה גם אלוהים שנוצר גם הוא מהגוש באותו זמן" (עמ' 5-54). אלוהים שמוצאו מן התולעת בוודאי לא נשא חן בעיני אנשי הכנסייה (שמסרבת עדיין להשלים עם אדם שמוצאו מן הקוף), אבל הסכנה שמא יחדלו הבריות להשתתף בטקסים הסקרמנטליים לא היתה שאלה של תיאוריה אלא איום על כוחה הארצי והממשי. אולם, על אף רעיונותיו השערורייתיים לא מיהרה האינקוויזיציה לדון את מנוקיו למוות אלא 15 שנים אחרי החקירה הראשונה בעניינו, לאחר שחזר לסורו, ולמרות כל העונשים והמגבלות, שב להשמיע בפרהסיה את הדעות המערערות על אושיות הכנסייה הקתולית. גדולתו של הספר אינה דווקא בסיפור המעשה, אלא בדיון ב"שאלות הגדולות". גינצבורג - בספר הזה ובספרו הראשון על אמונות עממיות בכישוף, המבוסס אף הוא על אותם ארכיוני אינקוויזיציה - היה בין הראשונים שהציבו בחזית ההיסטוריוגרפיה את השאלות על זיקות הגומלין המורכבות בין התרבות העממית לתרבות המלומדת, האופן שבו חילחלו השפעותיה של המצאת הדפוס אל החברה הכפרית, והשפעותיהן של הרפורמציה והקונטרה-רפורמציה על תפישות העולם ועל התנהגותם של אנשי כנסייה ואנשים פשוטים. הפרשה הנחשפת מתוך החקירה המשפטית אינה אלא חור המנעול שדרכו מציץ ההיסטוריון אל אולם רחב ידיים, המקום שבו התרחשו התהליכים המרכזיים אשר עיצבו את אירופה בראשית העידן המודרני. מבקריה של אסכולת המיקרו-היסטוריה טענו כי המיניאטורות ההיסטוריות הללו אינן אלא אנקדוטות ("פיגמיפיקציה" של ההיסטוריה, כינה זאת ההיסטוריון סיימון שאמה, שהעדיף תמיד לשרטט יריעות רחבות), דומות למציצנות או רכילות, והן אינן מובילות לתובנות מחקריות בעלות ערך אמיתי. מנוקיו היה איש מוזר וחריג - האם אפשר ללמוד ממנו על העולם הכפרי באיטליה בסוף המאה ה-16? ובכלל, האם אפשר לבחון עולם שלם אך ורק דרך האספקלריה של פרוטוקולים משפטיים? כלום לא נמצא עצמנו משחזרים עבר של חריגים, סוטים, עבריינים, קורבנות, אך לא של בני אדם רגילים ושל החברה ה"נורמטיווית"? התשובה העיקרית לשאלות הללו נוגעת לכישוריו של ההיסטוריון. וירטואוז כגינצבורג אינו חוטא במסקנות חפוזות מן הפרט אל הכלל, וניתוח הזוטות בידיו אינו דומה לעיסוק בטריוויאלי. אדרבה, כל קורא המבקש להבין איך החלו מנשבות רוחות חדשות גם בקרב האוכלוסייה הכפרית והמרוחקת ממרכזי השלטון וההשכלה, ימצא מורה דרך נפלא בקרלו גינצבורג. טוב עשתה הוצאת "כרמל" שבחרה בספרו הזה של גינצבורג, ולא התפתתה לתרגם את אחד מספריו המאוחרים והבעייתיים יותר (כמו Ecstasies, המציע פרשנות לא-משכנעת לאמונות בכישוף). המהדורה העברית משובחת: התרגום מדויק וקולח, הציטטות בלטינית מתורגמות אף הן (בניגוד למהדורות באיטלקית ובאנגלית), הערות השוליים של המתרגמת מבהירות מושגים לא-מוכרים (אם כי לעתים במידה מופרזת קמעה, בהנחה של בורות מוחלטת של הקוראים). אחרית הדבר מאת פרופ' יוסף קפלן, מן האוניברסיטה העברית בירושלים ובעבר יו"ר החברה ההיסטורית הישראלית, מעניקה לקורא סקירה וניתוח מעולים הן של הביוגרפיה האינטלקטואלית של גינצבורג והן של הסוגה ההיסטוריוגרפית הקרויה "מיקרו-היסטוריה". "הקריאה בחיבוריו (של גינצבורג)", כותב קפלן, "כרוכה תמיד במפגשים מפתיעים ומרתקים עם תקופות ועידנים שונים" (עמ' 289). הקריאה בספר "הגבינה והתולעים" אכן מזמנת מפגש מפתיע ומרתק עם בני הכפר באירופה הקתולית של שלהי המאה ה-16.



פדרו ברוגטה, משפט האינקוויזיציה. ההיסטוריון קרלו גינצבורג היה בין המוחים בפומבי נגד איסור הכניסה ל"ארכיון הסודי" של האינקוויזיציה בוותיקן, מחאה שהביאה לבסוף להחלטה הרשמית על פתיחתו לחוקרים


קרלו גינצבורג



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו