בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסמכים מוכיחים: בנו של מייסד חב"ד התנצר

יצא מדעתו ואחר כך מדתו

תגובות

מדובר בפרשה מביכה: משה, בנו הצעיר של מייסד תנועת חב"ד, הרב שניאור זלמן מליאדי (הרש"ז, ובכינוי - "בעל התניא", או "האדמו"ר הזקן"), המיר את דתו והפך לקתולי. מזה 180 שנה, המרה זו של בן למשפחה הנערצת, אדם נשוי ואב לילדים, היא עובדה קשה לעיכול לתנועת חב"ד ולחסידות בכלל. מזה שנים אחדות, עצם התנצרותו של משה היא סברה מקובלת. עתה עומדים לרשות הציבור גם מסמכים המאששים אותה.

כאשר יהודי אימץ את האמונה הנוצרית, זה היה אסון בעיני בני עמו. בוודאי במאה ה-19 ולמעשה עד ימינו (דוגמה בולטת היא יחסו של ישעיהו לייבוביץ' להמרתו של מרדכי וענונו). גם יהודים משכילים ראו אפוא את ההמרה בשלילה נחרצת, ועל המשכיל יהושע השל שור, למשל, נאמר ב-1898 כי "מומר היה בעיניו כגללים וכצואה". אבל משום שהשתמדות היתה מעשה נתעב בעיני כל יהודי, היו משכילים שהתעניינו מאוד בסיפורי המרה בקרב משפחות חסידיות בכלל ובמשפחות חסידיות מיוחסות בפרט וטרחו להפיצם.

התיקים נמצאים במינסק

אשר למשה בן שניאור זלמן: ידיעות וקטעי מידע שהצטברו לאורך עשרות שנים סימנו כי אכן התנצר, ואילו אנשי חב"ד הציבו גרסאות אלטרנטיוויות על מהלך חייו ושללו את ההתנצרות בתוקף. עכשיו נחשפות תעודות רבות המוכיחות, לכאורה, כי אכן המיר את דתו. בירושלים מצויים כיום צילומים של כל המסמכים הנוגעים להתנצרות של משה, בן הרש"ז, מתוך תיקים שמוחזקים בארכיון הלאומי ההיסטורי במינסק, בירת בלארוס.

לפני חמש שנים כתב ההיסטוריון דוד אסף מאוניברסיטת ת"א מאמר בכתב העת "ציון" על פרשת ההתנצרות של משה. כל ההתייחסויות החשובות לפרשה נסקרו שם, הן אלה שמקבלות את עובדת ההתנצרות והן אלה השוללות אותה. אסף הגיע למסקנה, כי אין ספק שההתנצרות אכן התרחשה. עם זאת, הביע את התקווה כי בארכיונים העשירים של רוסיה יש מסמכים שעדיין לא נחשפו ושיש בהם כדי לשפוך אור נוסף על הפרשה.

התקווה התגשמה במלואה. בעקבות המאמר יזם חוקר אחר, הפרופ' שאול שטמפר מהאוניברסיטה העברית, חיפושים בארכיון במינסק, ושם התגלו שני תיקי מסמכים שהיו שייכים פעם לכנסייה הקתולית באזור מוהילב (מזרח בלארוס). המסמכים כתובים רוסית, פולנית ולטינית ומוקדשים למשה ולהמרתו. שליחי הארכיון היהודי המרכזי צילמו את תוכנם של התיקים והצילומים מצויים בירושלים. השבוע העביר הארכיונאי בנימין לוקין אחדים מהםלידינו.

אחת התעודות המכריעות בתיק היא מכתב-הצהרה שכתב משה, ב-1 ביולי 1820. הנמען הוא כומר פולני ושמו סיודלובסקי, בעיירה אולה, שבה התגורר משה מאז נישואיו. משה זלמנוביץ' (בן זלמן), שהיה אז כבן 36, כותב כי כבר מזמן הוא שואף לעבור לאמונה הרומית-קתולית. בהמשך הוא מספר, כי משנודע הדבר ליהודים הם ניסו למנוע ממנו את המעשה, הטילו עליו פיקוח צמוד, היכו אותו ואיימו עליו. בכל זאת דבק בדרכו: לא חזרתי מהחלטתי, הדגיש משה במכתב. "דבקתי ברצוני לקבל עלי את דתו האמיתית של ישו הנוצרי, שעליו מעידים ספרי הקודש והנביאים כולם".

התצהיר נעשה בנוכחות עדים - קצינים ופקידים נוצריים אחדים, אשר שמותיהם ועיסוקיהם מצוינים במסמך. הם חתמו והעידו ש"עשה את מעשהו בדעה צלולה". משה בן זלמן הפך לליאון יולייביץ'.

דעה צלולה? על כך יש חילוקי דעות, בלשון המעטה. מקורות יהודיים, גם אלה המכחישים כי היתה התנצרות, מסכימים ברובם כי משה סבל מילדותו מבעיות נפשיות קשות; גורמים קתוליים בכירים, לעומת זאת, אשר בדקו את משה לאחר המרתו ונטו לקבוע כי ההמרה תקפה, טענו כי רק התחזה לפעמים למטורף, מפחד נקמתם של היהודים.

הכמרים החזירו הבן למשפחתו

מה התרחש לאחר ההמרה? לפי המסמכיםשהתגלו, הבחינו גם הכמרים עד מהרה כי אדם מעורער לפניהם, והחזירוהו למשפחתו. לא לבית אשתו וילדיו בעיירה אולה העבירוהו, אלא דווקא אל ליובביץ', עיירת אחיו - האדמו"ר דב בער. משה הוחזר איפוא אל בני עמו ונלקח מהם, חליפות, לשם בדיקת מצבו. בשלב מסוים הודיע כי הוא מעוניין להמיר בתוך הנצרות, ולעבור מקתוליות לפרבוסלאוויות. לבסוף הובא לסנט פטרבורג, ושם עסק בעניינו גם יועץ הצאר, הנסיך אלכסנדר ניקולייביץ' גוליצין, שהמרת יהודים היתה חזונו. משהוחמר מצבו הנפשי הועבר משה לבית מרפא לחולי עצבים בסנט פטרבורג. שם כנראה מת.

ודאי שמניע עיקרי לעיסוק בסיפור הוא הממד הסנסנציוני, השאלה "התנצר או לא". מה שמסביב לא פחות מרתק וחשוב, לרבות אגדות שנולדו. לדעת הפרופ' דוד אסף, הנסיבות שאיפשרו מהלך קיצוני כל כך הן בעיותיו הנפשיות הפתולוגיות של בן הרש"ז. הוא המיר מפני שהיה חולה נפש. האם היו לו גם מניעים קונקרטיים, כגון תרעומת על אחיו הבכור, או לחץ מצד ידיד נוצרי בעל השפעה? אסף דוחה זאת.

אבל כאמור, העניין העמוק בסיפור שוכן בכל מה שנלווה לו, ואת זאת יחווה בעוצמה כל מי שיעיין במסמכים שהתגלו או בתרגומיהם (גם החדשים, הנכללים בספר של הפרופ' אסף, שיראה אור בשנה הבאה בהוצאת מרכז זלמן שז"ר), וגם בעדויות ותעודות שכבר היו ידועות קודם. כל הקשור בפרשה - לרבות התייחסויות של משכילים עויני חסידות, או גרסותיהם של אוהדים, או אגדות על חזרתו בתשובה של משה (ונדודים שאליהם יצא כביכול, כדי לכפר על חטאו) - שופך אור מרתק, עד כדי גרימת התמכרות, על ההיסטוריה של עם ישראל ברוסיה.

***

סדרת כתבות זו נולדה בעקבות מסע לימודי שנערך החודש באוקראינה. הסיור, בהנהגת הפרופ' דוד אסף, נערך מטעם אוניברסיטת ת"א, והקיף אתרים רבים הקשורים להיסטוריה של החסידות. הכתבה הראשונה בסדרה עסקה בסבו של לנין. הכתבה השנייה עסקה בעיירה ידועת הסבל טולצ'ין. היום מובא סיפורו של בנו של מייסד חב"ד, שהתנצר במאה ה-19.

כרונולוגיה של שושלת

תנועת חב"ד נוסדה ב-1788 בעיירה ליאדי, שבמזרח ביילורוסיה ("רוסיה הלבנה", כיום בלארוס). אדמ"ורים של השושלת ישבו בעיירות סמוכות באותו אזור, המפורסמת שבהן היא ליובביץ'.

אפיון מרכזי בגישת חב"ד, בתוך כלל החסידות, הוא ההתייחסות לחסידות כאל תורה, שיש להתעמק בה ולשכלל את הבנתה. מעמדו של הרב האדמו"ר גבוה כמו בזרמים החסידיים האחרים; רק לו רשות לחדש דברים בתורה החסידית.ללמדנים אחרים ניתנה רשות רק לפרש ולהסביר.

עוד בחיי מייסדה הרש"ז (ר' שניאור זלמן מליאדי) כבשה חב"ד את רוב ביילורוסיה וחלקים ניכרים של אוקראינה, חרף מאבקו העיקש נגדה של גדול מתנגדיה, הגאון מווילנה. לפולניה ולגליציה חב"ד לא חדרה.

עוד יש להזכיר כי במשך דור אחד, במחצית השנייה של המאה ה-19, התפלגה חב"ד לחצרות אחדות, ושבימי האדמו"ר שלום דב בער, בסוף המאה ה-19, התרחבה חב"ד לגרוזיה ובכך החלה לספח אליה גם יהודים לא אשכנזים. האדמו"ר הלפני אחרון, יוסף יצחק, הוא שיזם את הקמת כפר חב"ד בארץ ישראל.

חב"ד: המסמכים מזויפים

הנה תמצית התגובה שמסר לנו ההיסטוריון החב"די יוסף קמינצקי:

"המסמכים בתיקים במינסק הם זיוף, והעובדה שבמכתב התצהיר מופיע השם "שניאורסון", שעדיין לא היה קיים אז כשם משפחה, מוכיחה זאת.

"הכנסייה וגם חוגי יהודים מתנגדים לחסידות (מה שמכונה בימינו "ליטאים") היו מעוניינים לטעון כי משה התנצר. האמת שנהג, למורת רצון משפחתו, להשתתף בוויכוחים תיאולוגיים עם כמרים ותמיד היה מנצחם.

"לבסוף הכריזו השופטים בשרירותיות כי משה נוצח ולכן - לפי החוק - עליו להתנצר. הוא סירב, נכלא, אבל הצליח לברוח. מאז היה נע ונד. הכנסייה לא הודתה בכך אלא המשיכה להציג את ההישג שבהתנצרותו כביכול.

"באותה תקופה אירע מקרה השתמדות מביך בחוגי המתנגדים דווקא: מדובר באברהם פרץ, חתנו של יהושע צייטלין, מתנגד שגר בעיירת מוצאו של האדמו"ר שניאור זלמן. האדמו"ר עצמו ניבא לצייטלין כי חתנו ישתמד, וכך אכן קרה.

"מתנגדים הם שהפיצו את הסיפור על המרתו של משה, בן האדמו"ר, כדי להסב את תשומת הלב מכלימתם הם".



מייסד חב"ד, הרב שניאור זלמן


המכתב של משה בן שניאור זלמן השמור בארכיון במינסק. משה מודיע לסגן הכומר של העיירה אולה, מקום מושבו, על החלטתו להפוך לקתולי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו