בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

להביט, ולו לרגע, בדרמה הנשקפת מחוץ לחלון

תרה

תגובות

צרויה שלו. הוצאת קשת, 464 עמ', 89 שקלים

את חלקו הראשון של "תרה", הרומן האחרון של צרויה שלו, קראתי במהלך נסיעה ממושכת בכבישים המפותלים של מערב ארה"ב, בדרך המובילה מאורגון לנבאדה. מבטי, שנדד מן הערבות הנצחיות וההרים העצומים אל הספר, עורר את מורת רוחו של בן זוגי לנסיעה. הוא לא היסס להביע תמיהה ותרעומת על נכונותי להסב את עיני מהנוף החד-פעמי ולשקוע בדפים שלפני.

הסיטואציה שנוצרה במכונית עשויה, כמדומה, להצטייר כמחמאה הגדולה ביותר שסופר עשוי לצפות לה: קורא המוותר על הנופים היפים ביותר בעולם לטובת הקריאה בספרו. אבל יחד עם זאת, קשה להתעלם מן המטען המגדרי הבלתי נמנע שנלווה לסיטואציה הזאת, ובעיקר מן הקשר שלה לפואטיקה של צרויה שלו עצמה.

הדיכוטומיה בין גבר המביט "החוצה" לאשה המסבה את עיניה מן החוץ ומתעקשת להביט פנימה עשויה למעשה להזכיר את בחירתה העקבית והעיקשת של שלו, בכל הרומנים שכתבה לאורך שנות התשעים והאלפיים, להסב את עיניה מהמציאות הישראלית המתרגשת "בחוץ" - מציאות של כיבוש, אינתיפאדה, משברים כלכליים וחברתיים - ולהתרכז באני הנשי האינטימי, בחיי האהבה, המין והמשפחה.

התעקשות זו בלטה, כפי שכבר נאמר ונכתב פעמים כה רבות, על רקע הנורמה השלטת בספרות העברית החדשה, שעסקה מברנר ועד סופרי דור המדינה וממשיכיהם בשנות השבעים והשמונים, בשאלות ציבוריות, לאומיות, הנוגעות ל"גורל העם". במסגרת נורמה זו נתפס הסופר כשליח ציבור, "נושא דבר האני הקולקטיבי של העדה" כניסוחה של עמליה כהנא-כרמון, תפקיד שנמנע מנשים שהודרו מאז ומעולם מן השיח הלאומי.

ואכן, כתיבה שלא צייתה לנורמה הזאת, ובתוכה כזאת שתיארה את עולמן הפנימי של נשים, תויגה מיד כ"כתיבה נשית", כינוי שביקש לבטא את כל מה שנחשב שולי ביחס לנורמה הדומיננטית.

אין זה מפליא שצרויה שלו עצמה, בראיונות שנערכו עמה, התנגדה תמיד לשיוכה לקטגוריה של "ספרות נשים". ועם זאת, בניגוד לסופרות אחרות בנות דורה, שלו מעולם לא ניסתה להטיל ספק בקטגוריה זו באמצעות פנייה לנושאים "פוליטיים", "חשובים" יותר. נהפוך הוא: לעתים נדמה כי בניגוד להצהרותיה, שלו דווקא בחרה "לקפוץ קפיצת ראש" לתוך החוויה הנשית הפרטית תוך שהיא מעניקה לחוויה הזאת צביון דרמטי שחילץ אותה ממעמדה השולי.

למעשה, ניתן לומר שברומנים שלה, החל ב"רקדתי עמדתי" (1993) דרך "חיי אהבה" (1997) ועד "בעל ואשה" (2000), הפכו בהדרגה כל רכיבי הספירה הפרטית, ממלכתה ה"טבעית" וה"נייטרלית" של האשה ושל האשה-הסופרת בפרט, למבנים בעלי אופי "פוליטי": מבנים לא טבעיים, שבריריים ורופפים, הנתונים ליחסי כוח בין בעלי אינטרסים שונים.

חלקו הראשון של "תרה", ספר הפרוזה הרביעי של שלו, ממשיך ומעצים את אותה "פוליטיזציה" של הפרטי: למרות שנרמז כי הרומן מתרחש על רקע תקופת פיגועי ההתאבדות בירושלים, הרי שכמעט אין בו התייחסות ל"מצב" (למעט בהערות אגב של הדמויות). כתחליף, הפתיחה מתרכזת בתיאור מהלך פרידתה של אלה מילר, ארכיאולוגית בת 36, מאבי בנה, הארכיאולוג אמנון מילר, ברגעי הזעם המשחרר המלווה את ההחלטה, ובחרטה, הדיכאון ורגשי האשמה הבאים בעקבותיה.

חלק זה מתרכז בחשיפתו של היסוד השקרי והמלאכותי המאפשר את הטקסיות השלווה, הנצחית, שבה מתנהלים חיי הזוגיות והמשפחה, ומטשטש את המתחים האלימים הגועשים בתוכם: "האם כך גם אתם חיים?" פונה אלה מילר בלבה אל עדרי המשפחות המתאספות בבית הספר החדש שבו לומד בנה בן השש: "ממריבה לעלבון ומעלבון למריבה, ממועקה לעוינות ומעוינות למועקה, בציפייה לרגע של הפוגה שיעורר בכם זיכרונות אהבה רחוקים, מתאמצים לנהל בחריקת שיניים את מפעל המשפחה התובעני, יגעים ומאוכזבים, ובכל זאת דבקים זה בזה כמתוך שינה עמוקה, או שמא דבר הידוע לכם נעלם ממני, אולי אמותיכם לחשו באוזניכם לחש סודי, כישוף העובר מדור לדור, ודווקא ממני הוא נמנע" (עמ' 53).

אך לא רק חיי הזוגיות והמשפחה, אלא גם תהליך פירוקם, מתגלה כזירת קרב, שבה נאבקים על שליטה בגוף ובמרחב, באופן שמרוקן מתוכן את הסטריאוטיפים על הצורך להיפרד "יפה" ולהפגין סולידריות "למען הילדים".

בשיאה של הפרידה אונס הבעל, אמנון, באכזריות את אשתו על מיטת בנם בן השבע, באקט אחרון של אגרסיביות המופנה נגד הברית הרגשית שכרתה היא עם הבן, ברית שהבעל חש כי הוא מודר ממנה. שלו מתארת את האונס כהיפוכה של הלידה עצמה: "הנה אני שוכבת על גבי, מתייסרת בצירי לידה מהופכים, שכן תינוק קירח מגודל ורב כוח מנסה לפלוש אל גופי, תינוק לא רצוי הכופה עלי את נוכחותו, האם יש בנמצא איזו מלה איזה מבט או תנועה שירחיקו אותו".

ועם זאת, לצד הרתיעה הפיסית והנפשית, אלה מבקשת להשתמש בזיכרון האונס כ"צידה המזינה ביותר שאוכל לקחת אתי לחיי החדשים, וככל שירתיע אותי יותר, וככל שיאכזב אותי יותר אני מוגנת יותר מפני החרטה, מפני הגעגועים" (עמ' 21). בדומה לספריה הקודמים, שלו אינה מהססת (למורת רוחו של השיח המגדרי התקין-פוליטית) לחשוף אף את צדם השני של יחסי הכוח בין המינים; את ההתמכרות הנשית, המשעבדת כשלעצמה, לעמדת הקורבן, ואת התפיסה הנשית, שלפיה רק מתוך התנסות בעמדה זו עשויה הגיבורה הכלואה בתוך חיים לא-רצויים למצוא גאולה. בכך עשויה דמותה של אלה מילר להצטייר כפיתוח של יערה קורמן, גיבורת "חיי אהבה", שרק יחסים הרסניים ומשפילים עם אהובה לשעבר של אמה משחררים אותה מכלא חיי הנישואין; ושל נעמה נוימן, גיבורת "בעל ואשה", שרק מסע של הזנחה והרס עצמי מוביל אותה לעצמיות מחודשת.

פירוק המשפחה מאפשר אף את חשיפתם של מיתוסים מגדריים נוספים המזינים אותה, ובתוכם את מיתוס החברות והאחווה הגברית ה"טהורה" ו"הנצחית" לעומת הקשר ה"אינטרסנטי" והחולף עם האשה: גבי, חברו הטוב ביותר של אמנון ומשענתו הרגשית, יוזם, לאחר הפרידה, מגע מיני עם אלה, באקט אגרסיבי ובה בעת מלא התכחשות עצמית ("תירגעי, אני לא עושה כלום, אני רק מסתכל", הוא מודיע לה בשלווה שעה שהוא פורץ לדירתה מחטט בחפציה ונוגע בגופה). אך לאחר שאמנון מנתק אתו את הקשר, ואלה, הנואשת והנסערת לאחר הפרידה, נענית לו, מאשים גבי את אלה ש"רק חבר אחד היה לי מגיל שש ואת הפלת אותי במלכודת וגרמת לו לנתק אתי את היחסים", ובכך חושף במערומיהן את הסתירות הפנימיות והנקודות העיוורות המרכיבות את סטריאוטיפ האשה הפתיינית וההרסנית, המפרידה בין שני החברים הקשורים זה בזה בעבותות של "חברות אמת".

אפילו מיתוס הפגיעה האנושה בילדים במהלך גירושים זוכה לבחינה זהירה מחדש בידיה של שלו. בניגוד לנבואת הזעם המצמררת של אבי הגיבורה ביחס לבנה ("הוא לא יעמוד בזה. הוא ייכחד"), הרי שגילי, הילד בן השש, ובעיני הדמות המורכבת והנוגעת ללב ביותר בספר, דווקא מגלה יכולת עמידה וראייה רחבה מזו של הגיבורה עצמה, שלמרות פנטסיות החופש והעצמאות שהזינו את יוזמת הפרידה שלה, מתמוטטת כליל בעקבותיה.

האירועים היום-יומיים והקשרים הבין-אישיים הבסיסיים והמוכרים ביותר מקבלים משמעות מיוחדת אף הודות לשפה, הקרובה, יותר מכל ספרי הפרוזה הקודמים של שלו, לשפת השירה עצמה: ובעיקר בשורות "כשהייתי ילדה לא היה לי בעל" ו"כשהייתי ילדה לא היה לי ילד" החוזרות על עצמן שוב ושוב, בהקשרים ובצירופים שונים בחזרה קבועה, מהפנטת, היוצרת כמעט שירה בפרוזה.

אלא שעל אף השימוש בתבניות שיריות ולמרות העוצמה הדרמטית שבה נטענים חומרי היום-יום, "תרה" הוא, במפתיע, הרומן הריאליסטי ביותר שכתבה שלו. אחד האמצעים שאיפשרו לה, בספריה הקודמים, לצלוח את המסע לתוך האני הנשי-האינטימי היה שבירתן של תבניות דמויות מציאות, בין אם באמצעות פנייה לתיאורים גרוטסקיים, דמויי חלום ב"חיי אהבה", או להתרחשויות בעלות אופי מיסטי כמעט "על טבעי" ב"בעל ואשה". אלה הציעו מעין "הזרה" של המציאות החיצונית שבתוכה פעלו הגיבורות הנשיות של שלו, ומוססו את הקו המפריד בינה לבין עולמן הפנימי המסוכסך.

בניגוד לרומנים האלה, "תרה" לא מציע התרחשויות על טבעיות או גרוטסקיות אלא משרטט פרוטוקול דמוי מציאות ומדויק של פירוק והרכבה של משפחה. דווקא משום כך נדמה לי שהקו הריאליסטי שהעניק לפרשת גירושיה של אלה מילר כוח סיפורי כה רב בחלקו הראשון של הרומן הוא בעוכריו של חלקו השני.

בחלק זה משלימה הגיבורה בהדרגה עם מהלך הפרידה שיזמה, ואף מתאהבת שוב בגבר שכמו הוכן למענה "על פי מידה" (פסיכיאטר, "פרוד טרי" ואב לבן כיתתו של בנה). אלא שבמהרה מתגלה כי הסערה הנפשית שבה היתה אלה נתונה מתחילת הרומן לא נרגעת. היא אינה חדלה לנוע מאופוריה לייאוש, להיטלטל בין ציפייה רומנטית לאכזבה הבלתי נמנעת מן האהוב החדש, ובעיקר לעסוק בבחינה עצמית בלתי פוסקת.

אלא שבאין כל מציאות ספרותית אלטרנטיבית העשויה לייצר הזרה של המציאות המיוצגת, עולות לפתע תמיהות על דמותה ה"מציאותית" של גיבורת הרומן: מדוע עומד זמן פנוי כה רב בידה, שבמהלכו היא חופשייה להיטלטל בין מצבי רוח, להתמוטט ולהירדם (באמצע היום!) כאוות נפשה? האם אינה נתונה לדאגות פרנסה? איזה ביטוי מקבלת עבודתה היומיומית כארכיאולוגית מלבד העניין שהיא מגלה בהתפרצות הגעשית באי תרה, המשמשת מטפורה להתפרצות הגעשית הרגשית שעוברת היא עצמה?

משחלף משבר הגירושין הגדול, ואתו חשיפת יסודותיהם הרעועים של המיתוסים המשפחתיים והזוגיים, נותר משהו מטריד בנכונותה של הגיבורה, אלה מילר, להוסיף ולתהות על מצב רגשותיה בכל רגע נתון ובעיקר למחוק את כל האספקטים של חייה שאינם קשורים לחיי הרגש שלה.

אם לשוב לסיטואציית הקריאה במכונית, הרי שבחלקו השני של הרומן אכן הרמתי לראשונה את עיני מהדף כדי להביט בנוף מסביב, ובעיקר כדי להיזכר בכל מה שנדחק אל מחוץ לחלון מכוניתה המטפורית, הסגורה הרמטית, של אלה מילר: בין אם מדובר בדאגות פרנסה או באימת המציאות הישראלית עצמה, מציאות של כיבוש ופיגועי טרור, שבתוכה בחרה שלו למקם את הרומן.

היעדרם של הללו מן הרומן מטריד אולי דווקא בשל עוצמתו הרגשית האדירה, העשויה לעכור את שלוותו של כל מי שהתנסה אי פעם בחיי זוגיות או בחיי משפחה, ובתנודה הקשה והמתסכלת שהם מספקים בין "מריבה לעלבון ומעלבון למריבה בציפייה לרגע של הפוגה שיעורר בכם זיכרונות אהבה רחוקים".

אלא שנדמה לי שאחת הדרכים להתמודד עם אותה תנודה נצחית, ששלו מתארת אותה ביד אמן, היא אולי דווקא היכולת, הן ב"חיים" והן בספרות, להפנות ממנה את המבט. להרים את העיניים, ולו לרגע, מהטקסט הקרוב והמוכר ומתכניו הטעונים, ולהביט דווקא בחלון, ובדרמה הנשקפת, תמיד, גם מחוץ לו.

תמר מרין מלמדת בחוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב

צרויה שלו "תרה" הוא ספרה השישי של צרויה שלו. קדמו לו ספר השירה "מטרה נוחה" (1989), הרומנים "רקדתי עמדתי" (1993), "חיי אהבה" (1997) ו"בעל ואשה" (2000), וספר הילדים "ילד של אמא" (2001)



צרויה שלו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו