בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שיידעו כולם מי אני

למן הרגע שבו נחשפו המעשים המגונים שביצע בתלמידיו הצעירים, דרך המשפט שבו הורשע ונשפט לארבע שנות מאסר ועד היום, שנתיים אחרי צאתו מהכלא, לא הסכים יובל זמיר, לשעבר שחקן ובמאי נערץ, לקחת אחריות על פשעיו, להביע חרטה ולהסביר איך העז לנצל את האמון שנתנו בו הנערים לטובת סיפוק תשוקתו המודחקת לגברים. עכשיו הוא עושה זאת לראשונה, ללא כחל ושרק. "אם מישהו היה מבצע את הדברים האלו בבת שלי, הייתי יורה בו", הוא אומר

6תגובות

יובל זמיר חושב שרגע החופש הראשון בחייו נפתח בפניו כאשר נכנס לכלא צלמון. שם, במסגרת הסגורה שכפתה עליו הפסקה בחייו הכפולים, הוא יכול היה לבחון את עצמו, להתמודד עם זהותו המינית ולהבין מה הביא אותו, במאי, שחקן וזמר אופרה מצליח ומורה נערץ, לבצע אותם פשעים נוראים שעליהם נשפט ב-1999 לארבע שנות מאסר.

עד לאותו שלב התכחש זמיר, בן 42, להאשמות החמורות - ניצול מרותו כמורה לדרמה כדי לבצע מעשים מגונים בתלמידי החוג לתיאטרון בתיכון עירוני ה' בתל אביב. עורכי דינו טענו שזו עלילה שטוו נערים מתוסכלים בעלי כושר משחק, ושזמיר לא חצה שום קווים אדומים. שופט בית המשפט השלום בתל אביב, זכריה כספי, האמין לעדויות הנערים והרשיע את זמיר בעוון מעשים מגונים שביצע בארבעה מתלמידיו לשעבר, כולל מעשה סדום באחד מהם. לפי פסק הדין, נהג זמיר לזמן נערים מהחוג לדרמה לצורך "עבודות אישיות", ובמפגשים האישיים הללו, שהתקיימו בשעות הערב בביתו, בביתם של התלמידים ובחדר ההלבשה, נהג להתערטל עם חניכיו. לעתים נגמרו המפגשים באוננות הדדית ובמקרה אחד, כאמור, אף בבעילה.

הפרשה היכתה בתדהמה את עולם התיאטרון וחשפה את הפוטנציאל ההרסני המעוות של מורה אהוד. זמיר נחשב שחקן בולט ובעל נוכחות מרשימה, בין היתר בגלל ממדי גופו והקרחת הבוהקת. הוא זכה בפרס רובינא למשחק, השתתף בהצגות רבות בהבימה ובקאמרי ואף הופיע וביים בלונדון וכיכב בהצגה באוף ברודווי בניו יורק. במקביל הפך את כיתת המשחק בעירוני ה' לאחד החוגים הנחשקים בארץ. בעיני התלמידים הוא היה גורו, מורה רוחני ודמות אב. הפקות הסיום של החוג היו לשם דבר, ורבים מבוגריו השתלבו מאוחר יותר בעולם התיאטרון.

בראיון ראשון מאז שנחשפה הפרשה, שנתיים אחרי מאסרו ועם שובו לחיי התיאטרון, מקבל זמיר אחריות מלאה על פשעיו. הוא מודע לנזק העצום שגרם לנערים, מביע חרטה עמוקה ואינו מנסה לתלות את האשם במישהו אחר. "אם מישהו היה מבצע את הדברים האלו בבת שלי, הייתי יורה בו", הוא אומר.

לא בטוח שהחרטה של זמיר תשכנע את תלמידיו לשעבר ובני משפחותיהם, וכן רבים שעדויות התלמידים הקשות עדיין מהדהדות בראשם, לקבל את חזרתו לתיאטרון במחיאות כפיים. לפני כמה חודשים קיבל זמיר לידיו את המושכות להקים קבוצת שחקנים בתיאטרון "הסמטה" ביפו; בסוף השבוע הבא תערוך הקבוצה את הצגת הבכורה, עם המחזה שבחרה, "השמשים" מאת חנוך לוין. זהו מחזה לא מוכר של לוין, מלא יצרים, מיניות ואלימות, שעדיין לא הוצג על במה; הוא מספר כיצד זאזא, אשתו של המצביא נינו, הופכת את חדר המיטות לזירת קרב עקובה בדם כדי לספק את תאוותה הבלתי ניתנת לסיפוק.

עדויות מהמפעל הקסום

הכל מתחיל ונגמר בבמה. ב-1984 קיבל זמיר, אז סטודנט מוכשר למשחק בבית הספר ניסן נתיב, הצעה לנהל את חוג התיאטרון של תיכון עירוני ה'. בתוך כמה שנים נהפך החוג מוקד משיכה לכישרונות צעירים ונהנה מיחס של יחידת עילית בבית הספר. "באתי כמדריך דרמה לעשות הצגה ומצאתי את עצמי חונך לילדים", מספר זמיר. "העבודה שם היתה 20% תיאטרון ו-80% עבודה תראפויטית. הפנו אלי ילדים וילדות עם בעיות. יום אחד, למשל, הגיע אלי תלמיד עם מברשת שיניים בכיס. שאלתי אותו מה קרה והוא סיפר לי שהוא מסתובב שלושה ימים ברחוב וגונב אוכל כי הוריו זרקו אותו הבית. מיד אמרתי לו: 'סע לדירה שלי, קח מפתח ותתקלח'. נסעתי להורים שלו ודיברתי אתם, עד שהם הסכימו לקבל אותו חזרה".

עירוני ה' נחשב תיכון יוקרתי.

"זה היה תיכון צפוני מלא בעיות, אנורקסיה, סמים, סיפורים מדהימים. היום אני מבין שהתעסקתי בדברים שהיו גדולים עלי. זה היה מפעל קסום, רק שאני לא הייתי האיש לעשות את זה. הייתי לא אפוי. אדם מטפל אמור להיות בעל גבולות ברורים, שלם עם עצמו, בעל אוריינטציה עצמית גבוה".

לא נדלקו אצלך נורות אדומות כשהרגשת שאתה נמשך לנערים?

"שנה לאחר שנכנסתי לעבודה עזבתי כי הרגשתי שלא נכון לי לעבוד שם, אבל שיכנעו אותי לחזור. אז לא הבנתי למה רציתי לעזוב. אינטואטיווית הרגשתי שזה לא נכון. העבודה במחיצת התלמידים גרמה לאגו שלי להתנפח, הגבולות הלכו והיטשטשו".

איזה תחושות הציפו אותך בעבודה עם הנערים?

"היום אני מבין שמבחינה כרונולוגית הייתי בגילם, שהרגשתי כמותם. אנחנו נגד העולם. זה החמיא לי מאוד. לא היו לי חיים אמיתיים ושם היו החיים שלי. זה נהפך בשבילי למקום הכי חשוב בעולם. מקום של אהבה וחום. לא הרגשתי את עצמי כגורו, אבל זה מה שהיה. הייתי ילד דחוי ופתאום אני מוצף בילדים בגיל ההתבגרות שרואים בי חבר שלהם. לא בודד, מאוד נאהב, שייך, בעל ערך שאני תורם. זה תחושות שלא היו לי אותן בשום מקום. הילדים ראו בי הכל".

סימנים ראשונים למה שקרה ב"מפעל הקסום" יצאו החוצה רק כעבור כמה שנים, כשמשתתפי הסדנאות כבר התגייסו לצבא. ב-97' הגיש אחד התלמידים תלונה במשטרה שבה טען שנפל קורבן לניצול מיני של זמיר. לאחר מכן הוגשו עוד שתי תלונות והפרשה נחשפה ב"ידיעות אחרונות". על פי התלונות, במסווה של עבודות תיאטרון הובלו התלמידים למצבים שבהם התפשטו מכל בגדיהם והתגפפו אלה עם אלה. שלושה אף העידו כי התנשקו ואוננו עם זמיר. מחלק הנוער של מרחב ירקון פתח בחקירה והפרקליטות המליצה, ביוני 98', להעמיד לדין את זמיר על ביצוע מעשים מגונים. במשך המשפט אזר אומץ נער נוסף וסיפר במשטרה שקיים מין אנאלי עם המורה הנערץ.

חשיפת הפרשה בתקשורת לא הפתיעה את הנהלת בית הספר. שנתיים לפני כן החליט אחד הנערים לספר לחבריו את הסודות האפלים מחדר ההלבשה. הורה שבתו למדה בחוג שמע את העדות, הזדעזע ופנה להנהלה שפתחה בחקירה. זמיר זומן לבירור, וההנהלה החליטה להקפיא את פעילות החוג. למרות ההיבט הפלילי של הפרשה בחרה ההנהלה שלא לפנות למשטרה מאחר שחששה, לטענתה, כי אחד הנערים יתאבד אם ייחשף הסיפור. לשיחת הפרידה מתלמידיו הגיע זמיר מלווה באשתו ונפרד בדמעות בשל "לחץ של זמן". רוב התלמידים נדהמו להיווכח איך הגורו הגדול שלהם, המורה שכולם רצו והביאו לו שתייה, רבו מי יציג קטעים ביום הולדתו וניגשו אליו לקבל ייעוץ בכל צרה, נוטש אותם במפתיע. רק מעטים ידעו את הסיבה האמיתית לפרידה. ההנהלה, מצדה, ציידה את זמיר במכתב המלצה חם.

העדויות שעלו במהלך המשפט, ומתייחסות למקרים שהתרחשו בין השנים 94-'90', חושפות תמונה מצמררת. כך סיפר אחד הנערים: "כל החיים החברתיים הם מסביב החוג לדרמה. גם ביום שישי בלילה אתה עם החברים שלך מהחוג. הרגשתי שווה. הרגשתי בעולם אחר. בחלום מדהים, שבו יש לי מישהו שאני יכול לסמוך עליו ב-100%, וזה יובל זמיר. הוא אמר שנסמוך עליו ב-100%, אז סמכתי. לאט לאט הפכתי מחבר סתם בחוג לדרמה למעריץ של יובל. הוא התחיל לדבר אתנו על החיים. כל הזמן חיפשתי להיות לידו. הייתי גם טיפוס סגור ולאט לאט נפתחתי. פתאום אני מוצא בן אדם שנותן לי פידבקים, ופתאום מצאתי בית. הוא היה הגורו שלי.

"חשבתי שהולכים לעבוד על ההצגה", המשיך. "הוא הגיע בערב לדירה שלי. הייתי לבד. שאלתי משהו בסגנון 'יש לי את הטקסט של ההצגה', ואז הוא נתן לי משימה. הוא אמר לי: 'תביך את עצמך'. כרעתי על הרצפה והתחלתי לנבוח כמו כלב. הוא אמר לי: 'זה לא הכיוון'. אז פתחתי את החלון של הדירה והתחלתי לצעוק החוצה לרחוב כל מיני שטויות. ואז הוא אומר לי שוב שזה לא הכיוון. אז אני סוגר את החלון ואני מנסה לשבור את הראש בכיוון אחר. ואז אני מחליט להוריד חולצה. הוא לא אמר לי זאת, אבל הוא אמר לי: 'זה הכיוון'.

"זה עודד אותי, אז הורדתי את המכנסיים. מבחינתי זה היה תרגיל. היו חזרות במשך שנה וראיתי בנים שמורידים חולצות. אז הוא אומר לי: 'או-קיי, תתחיל לעשות תרגיל אגן'. עמדתי עם התחתונים ועשיתי תרגילי אגן והייתי מבסוט ומאושר עד השמים. הייתי מהופנט. הייתי לבד עם יובל, ואני משמח אותו. ואז הוא אמר לי: 'אני רוצה שתלך עד הסוף עם מה שאתה מרגיש'. הלכתי עד הסוף והורדתי את התחתונים. פתאום הרגשתי חזק ועצמאי. אז הוא אמר לי: 'תגיד לי מה לעשות'. אמרתי לו: 'תזיז את עצמך'. הוא קם, מוריד חולצה, מכנסיים ונעליים. הוא אומר לי לכבות את האור. עמדנו זה מול זה, ממש קרובים, ולאט לאט נתנו ידיים והוא חיבק אותי ואני חיבקתי אותו כמו אבא ובן.

"כעבור כמה ימים הוא אומר לי: 'בוא נמשיך מאותה נקודה שהפסקנו בפעם שעברה'. אז התפשטתי והוא התפשט גם. ישבנו על הספה. חיבקנו זה את זה כמו בפעם שעברה. הוא התחיל ללטף לי את הגוף ואז הוריד את היד שלו לאיבר המין שלי והתחיל לאונן. אני הגעתי לשפיכה. הוא לקח את היד שלי, שם אותה על איבר המין שלו, והיד שלו על איבר המין שלי, ואני מאונן לו עד שהוא מגיע לשפיכה. ישבנו על הספה והוא אמר לי: 'עכשיו אני מכיר אותך מצוין ואתה מכיר אותי. אתה אפילו יודע את ריח השפיך שלי'".

כמו פצצה מתקתקת

זמיר מתקשה לחזור אל הרגעים כשכיבה את האור. הוא גם אינו רוצה להתעמת עם העדויות במשפט. "אני חושב שכל מה שאגיד ישמע כניסיון לברוח מאחריות", הוא אומר, "ואני לוקח אחריות מלאה על המעשים שלי. גם פסק הדין לא נכנס לאירועים, למרות שהשופט אמר שהוא מאמין לרוח הדברים וטענות הנערים. היו דברים שלא היו צריכים לקרות והם קרו. זה דבר שאתמודד אתו כל החיים שלי, זה העונש שלי".

אתה יכול לחזור לרגעים עם הנערים, לתאר את האווירה ששררה אז בחוג שהובילה אותך למעשיך?

"ראיתי את עצמי בקבוצת הגיל שלהם. הם דיברו אתי על החברים שלהם, שיתפו אותי בכל דבר. חייתי את החיים שלי אתם. מסיבות, אירועים. הייתי חונך נער, והוא היה שואל אותי שאלות על מין. נשאבתי לזה. זה היה יותר חזק מהכל. אנשים בגיל הזה מבולבלים, בודקים דברים. ואני הייתי בגיל המנטאלי הזה. אבל בן אדם לא אמור לבדוק את הבעיות שלו על חשבון ודרך אחרים".

באותם רגעים הרגשת שאתה עושה משהו אסור?

"הרגשתי, אבל הייתי נתון בתוך מצב שנותן לך צידוקים, מספר לך סיפורים. אתה אומר: זה הדדי, אני נותן הרבה, אז מגיע לי גם לקבל. נעלם ממך כל עניין ניצול המרות שלך כמורה".

זה היה עניין של סיפוק מיני? הלא יכולת לברר את זהותך המינית מחוץ לבית הספר.

"זה לא היה רק סיפוק מיני. זה היה פירוש לא נכון של מושגים כמו אינטימיות, חברות ושיתוף. כל ניסיונות הבדיקה לגבי הזהות המינית שלי היו בתוך הקטע המקצועי. לא ניסיתי לבדוק דברים מעבר לזה. מים גנובים ימתקו. כשבא תלמיד, אומר 'אני אוהב אותך' ומנשק אותך - הייתי צריך לעצור את זה. אבל הדימוי העצמי שלי היה על הרצפה, פתאום אני שומע מלים כאלו, ואני מאוד מוחמא".

אבל לא הסתפקת במעשה אחד כדי ללטף את האגו. המשכת והמשכת לנצל את הנערים, מחזור אחרי מחזור.

"זו תקופה סמוכה ומרוכזת עם קבוצה נערים שהכירו אחד את השני. הדינמיקה היתה של קירבה. בשנים הראשונות הייתי מסוגר ומסויג. מקצועי פרופר. רק לאחר כמה שנים הגבולות היטשטשו. היו חברים שלא אהבו שאני מתרועע עם בני הנוער, אמרו: 'מה יש לך לחפש שם, הם לא בני גילך'. אבל אנשים בגיל שלי הפחידו אותי. שמה, עם הנערים והנערות, הרגשתי אני. היה לי מקום. מקום לא בריא, אבל עדיין מקום. בחתונה שלי (ב-92') החבר'ה האלו כיכבו".

מעשי הניצול התרחשו בין 90' ל-94'. המשכת ללמד גם לאחר מכן, אבל חדלת מהמעשים המגונים.

"כשהתחתנתי רציתי לעזוב את בית הספר, אבל שיכנעו אותי להישאר. היה לי קשה לבוא לשם. הגעתי למצב של דיכאון, שזה לא טוב שאני שם. המשכתי ללמד אבל הפסקתי להתעסק עם התלמידים. השלב השני היה ברגע שהפכתי להיות הורה. לא רציתי שילדי יחיו בשקר. התחלתי להעריך את עצמי, פתאום גיליתי שאני הורה נחמד. זה היה הדבר הראשון שאהבתי בעצמי שלא קשור לתיאטרון".

למה הכחשת עד עכשיו את מעשיך?

"באותה תקופה הייתי אטום, חי בבועה. פעלתי מתוך חרדות גדולות מאוד. פחדתי שהמשפחה שלי תתפורר, שהחיים שלי יתנפצו. כל מי שמכיר אותי כהורה יודע שהחיים שלי זה הילדים שלי, הם ציפור נפשי. לאחר שהם נולדו כל החיים שלי השתנו".

אבל גם לאחר שנעשית אבא, תקופה שאתה מסמן כתחילת הפרספקטיווה לחייך ומעשיך, לא התמודדת עם הסיפור. לא פנית לבית הספר או הלכת למשטרה. העדפת להשאיר את הדברים מתחת לשטיח בתקווה שהפשעים לעולם לא יתגלו.

"ידעתי כל הזמן שזה יתפוצץ. שזה סיפור עם דינמיקה קשה. זה היה כמו פצצה מתקתקת, ידעתי שאני חי על זמן שאול. שזו אשליה אחת גדולה. האבסורד הוא שאני בן אדם שלא יודע לשקר. כאשר לא רציתי לומר דברים, פשוט שתקתי. לכן החיים שלי היו סיוט. היום, כשאני חי בצניעות ובאמת, יש לי חופש. לחיות בשקר ובזיוף זה גיהנום".

לפי דבריך משתמע שהיית מאושר מכך שהפרשה התפוצצה.

"כשכל הסיפור יצא היתה לי איזושהי הקלה כי זה היה סיוט לחיות כך. הייתי בשיא הקריירה שלי בארה"ב, תפקיד ראשי באוף ברודווי (בהצגה 'נייט סקיי'). הייתי בביקור בארץ ואז הזמינו אותי לחקירה בעקבות הגשת התלונה הראשונה. עזבתי שם הכל והגעתי לפה. רציתי לפתור את הדבר הזה. הרגשתי שאני לא רוצה להמשיך לחיות בשקר".

ובכל זאת, גם במהלך המשפט לא הודית בפשעים במלואם.

"בתקופת המשפט המשפחה שלי גדלה, פתאום לא היתה עבודה, היו חובות כספיים. אתה מנסה לשרוד את היום-יום. אתה חי מרגע לרגע, לא יכול לראות את התמונה הכללית. המשכתי לצאת החוצה, לקנות בסופר, לקחת את הילדים, התגובות היו קשות מאוד".

מה הרגשת במהלך המשפט כשהנערים עלו בזה אחר זה והעידו את העדויות הקשות?

"היה לי קשה לעמוד ולשמוע את עדויות הנערים. הרגשתי כאב גדול מאוד. החיים שלי נהפכו להצגה. הייתי צריך להגיד ולעשות דברים שאני לא רוצה. היו לי חרדות איומות. חששתי לאבד את הילדים והמשפחה שלי. פתאום אתה מפלצת, אנשים יורקים עליך ברחוב, החרמה מוחלטת, אפילו ניסו לדרוס אותי".

איך הגיבה הסביבה הקרובה אליך?

"חברים נעלמו. אני לא מאשים אף אחד, זה סיפור קשה מאוד. האנשים שנשארו אתי לא נכנסו לקטע שיפוטי. רק מאז שחרורי אני מקיים שיחות עם האנשים מהעבר, שהן מאוד טעונות וקשות. היום אני לא בן אדם שמסתיר. לא רוצה להסתיר. שיידעו כולם מי אני, ומה אני".

סיפרת לילדיך את העובדות?

"הקשה מכל עוד לפני. הם יצטרכו ללמוד לחיות עם זה. אני אהיה צריך לספר להם ברחל בתך הקטנה. זה הדבר הכי קשה בשבילי. רציתי כבר לספר להם בשלב מוקדם, אבל יעצו לי לא לשתף אותם בינתיים. אני מתאר לעצמי שזה יקרה, יגלוש באופן אינטגרלי מהקשר בינינו. אני צריך להכין את עצמי לכל תגובה שלהם".

אני אדם דפוק

בנובמבר 99' הורשע זמיר, וכעבור כשנה, באוקטובר 2000, החל לרצות את מאסרו בכלא צלמון בצפון. הכניסה לכלא, כאמור, שינתה את חייו. "באופן פרדוקסלי רק הכלא נתן לי את החופש המלא. האפשרות להסתכל בעצמי עם המון פחד ואומץ. בשנה הראשונה עדיין לא אמרתי את כל האמת. יצאתי לחופשה ראשונה אחרי שנה, וכשחזרתי אמרתי למטפלים: 'אני רוצה לומר את כל האמת'. הם אמרו לי: 'למה לך לסבך אותנו?' אני התעקשתי לחפור, לבכות את כל הבכי שלא בכיתי בילדות, מטענים קשים מאוד. בכל פעם שיצאתי לחופש חזרתי עם רצון יותר עז להגיע לאמת".

מתי החלטת לצאת מהארון?

"בכלא קיבלתי החלטה שאני מפסיק לשקר לעצמי ואומר את כל האמת. הנטיות המיניות שלי, הפחדים, הכעסים, הכל. אני זוכר שבאחת החופשות שלי ישבתי עם גיסתי ואחי לאחר ליל הסדר וסיפרתי להם במשך כמה שעות שאני הומו. ההומואיות שלי לא הרתיעה אותם. הם שאלו אותי: 'למה לא סיפרת לנו את זה לפני שנים?' היציאה מהארון והפתיחות קירבה אותנו כפי שלא היינו מעולם".

אסירים שהורשעו בעבירות מין בבני נוער הם יעד להתקפות הכלא. האם הותקפת פיזית או מינית במהלך המאסר?

"היו שם הרבה ניסיונות לפגוע בי, הייתי ידוע. עבירות מהסוג שלי לא מתקבלות בברכה. במהלך השהות שלי פורסמה כתבה עם תמונה שלי בעיתון, זה ממש היה כמו מודעת 'וונטד'. אסירים קוראים עיתונים ומגיבים. לא האמנתי שאני אשרוד שם. הכל שם כל כך קשה. בדימוי של כלא יש המון אקזוטיקה ורומנטיקה, בפועל זו פלנטה אחרת. ג'ונגל. למדתי להיות אסרטיווי, להגן על עצמי. שבוע בכלא עובר בשנייה, ויום לוקח לו שנה. אתה הולך לעבודה, מקבל דקירה והחיים שלך משתנים ברגע. אותי ניסו לדקור כמה פעמים. הגעתי למצב שלא חלמתי שיהיו לי עוד חברים, התפללתי שיאפשרו לי לחזור למשפחת האדם".

קיבלת הגנה מאסירים אחרים?

"בכלא עבדתי בחינוך, נתנו לי ביטוי להשתמש בכישורים שלי כדי לתרום לאסירים. הייתי מורה, ופיתחתי שיטה ללמד אנאלפבתים לכתוב וללמוד, בעיקר במגזר הערבי. עשיתי הרבה יוזמות, הקמתי קבוצת תיאטרון, העברתי שיעורי פילוסופיה, נתתי סדנאות לאמנות לאסירים במחלקות סגורות, לימדתי נרקומנים. הם היו אסירי תודה וגוננו עלי".

מי סימן אותך כיעד?

"דווקא אנשים ממגזר הצווארון הלבן הביטו עלי בעוינות, הציקו לי והקניטו אותי. פעם אמר לי המטפל שלי שאם מישהו נטפל עלי ואין לו קשר אישי לסיפור, כנראה שהוא לא פתר משהו בעצמו".

המסע הפנימי שערך בעת ישיבתו בכלא הוביל אותו למסקנות חותכות על אודות עצמו. כיום הוא מודה ללא היסוס שהנערים המנוצלים מעירוני ה' הם אלה ששילמו את מחיר ההדחקה שלו. "גדלתי בגבעתיים בבית של אנשים קשיי יום. אבא שלי עבד במפעל לנעליים בפלורנטין ואמא היתה עקרת בית. הם לא התעסקו באמנות. כשאבא שלי פעם קיבל כוויה במפעל מברזל לוהט, הוא שם קרח והמשיך לעבוד. הוא היה חולה בסרטן שבע שנים, אבל גילו את זה רק בחודשים האחרונים לחייו, כשהוא ממש גסס. זה דור הפלמ"ח, אבא שלי ישב בשבי הירדני. בבית כזה לא האמנתי שאפשר לדבר על רגשות. חוויית היסוד שלי היא בדידות. הרגשתי חריג ואאוטסיידר. אף אחד לא הצליח להכיל אותי. גם שמן, גם הומו וגם חובב תיאטרון. בשביל אבא שלי הייתי תעלומה".

לפחות מצאת שפה משותפת עם חבריך לכיתה?

"היתה לי סבתא גדולה, היא קיבלה סקלורוזה, נהפכה למוזלמן בכיסא גלגלים. שמו אותי לשמור עליה. במקום לשחק עם הילדים אחרי בית ספר הייתי מגיע אליה, משחק אתה כל יום עד שמונה בערב, בבית שהיו בו ריחות של שתן. במקום לבעוט בכדור הייתי צריך להחליט אם היא צריכה לפיפי או לא. שם התחלתי להשמין. התקופה הזאת נמשכה שלוש שנים. אחרי זה חזרתי לחברת הילדים, אבל זה היה בשבילי מדע בדיוני. בועה מוחלטת".

ואז ברחת לבמה.

"מגיל 11 עשיתי תיאטרון, עוד לפני שידעתי מה זה. הייתי מסתובב במוניות בכל הארץ, מופיע בהצגות עם מבוגרים. היינו ילדים כאלו זקנים, דיברנו בטרמינולוגיה של תיאטרון, אבל באיזשהו מקום היינו מוחרמים בשכבת הגיל שלנו. תמיד הרגשתי על הבמה בבית. רק בכיתה ט' בתלמה ילין התחלתי לדבר על רגשות, וזה הכניס אותי לבלבלה איומה. אחד המורים שאל אותי למה אני אוכל כל כך הרבה. אמרתי לו שאני חוזר הביתה אחרי חזרות, ההורים ישנים, אין עם מי לשתף, אז אני אוכל. הוא אמר: 'לילה אחד אל תאכל'. הגעתי הביתה ולא אכלתי, אז בכיתי נורא וציירתי".

מרגע שעלה על הבמה הוא לא ירד ממנה. כילד הוא השתתף בשלל הצגות ב"תיאטרון מארץ עוץ", ולאחר גמר הלימודים בתלמה ילין הוא התגייס לצה"ל ושימש כסולן במקהלת צה"ל. כשהשתחרר הלך ללמוד פיתוח קול אצל הזמרת נתניה דברת וזכה במלגה של קרן שרת שאיפשרה לו ללמוד בכיתת האופרה של מירה זכאי באקדמיה למוסיקה. במקביל למד משחק אצל ניסן נתיב. כשהיה בן 24 התקבל להבימה, שם שיחק במשך שנתיים בכ-15 תפקידים. הוא שיחק גם בקאמרי ובבית ליסין והופיע בשורה של תפקידים באופרות ("חלום ליל קיץ"). בד בבד גם ביים ("פונדק הרוחות" ו"חתונת הדמים" בניסן נתיב, "המסע לפוליפוניה" באופרה הישראלית). ב-1989, בהיותו בן 26 בלבד, קיבל את פרס רובינא על מפעל חיים, פרס שקיבלו לפניו רק חמישה שחקנים, ביניהם גילה אלמגור ונסים עזיקרי.

גם ההצלחה לא הבריאה אותו. "היו שני אנשים, יובל של התיאטרון ויובל של הבית. יובל מחוץ לבמה היה איש מבוהל, סגור, מלא בשקרים וחצי אמיתות. הסתרתי את הזהות המינית שלי. פעם ביימתי את סי היימן לאחד הפסטיבלים. בערב היא הזמינה אותי לשתות על הבר. הייתי נבוך. לא ידעתי מה לעשות. האם בכלל אני ראוי לשתות אתה. לא היה איזון בין שני היובלים".

איך חיית עם הפערים הגדולים האלה?

"כשירדתי מהבמה ראיתי את עצמי כזה קטן. כשאנשים היו באים לדבר אתי, שאלתי מה יש בי. אני בן אדם דפוק. אף פעם לא חשבתי שהצלחתי. חושבים שעשיתי תפקידים ראשיים, אבל לא הייתי סטאר. עמדתי על הבמה בלונדון ושרתי ב'פאנטום האופרה' והרגשתי שלא הייתי שם. ההרגשה שלי היתה שאני מגרד את התחתית של התחתית".

העבודה בתיאטרון הייתה אמורה לחזק אותך, למלא את הריק הפנימי.

"ככל שאתה מבין יותר, אתה מרגיש שהתהום עמוקה יותר. לא יכולתי להתמלא. התמלאות באה מאהבה ושייכות. אני תמיד הרגשתי אאוטסיידר, אבל בתוכי הנפש צרחה".

למה במהלך השנים לא ניסית להתמודד עם הבעיות?

"האמת היתה מסובכת. ברז שלא זורמים בו מים יוצר ביצה של מים עכורים. אתה לא יודע מאיפה להתחיל, זה נראה בלתי פתיר ולכן אתה מניח את זה בצד. אתה רוצה להשתייך, להרגיש נורמלי, אבל אתה מפחד שאתה דפוק. לא הייתי אסרטיווי או בעל יכולת לשים גבולות. היתה בי תמימות, לא חיובית בהכרח. חייתי בפנטזיה".

התיאטרון לא ביגר אותך?

"התיאטרון מבוסס על תמימות הילד. אוי ואבוי לתיאטרון אם הוא יאבד את התמימות הזאת. זה הבעיה שלי. ביססתי הכל על התיאטרון. לא חשבתי שאני שווה משהו בלי המקצוע".

בלי סודות

ביוני 2003, לאחר 31 חודשי מאסר, הוא שוחרר לתקופת שיקום. הוא התגרש מאשתו ושכר בית ברחוב נחלת בנימין בתל אביב. "לא חלמתי שאחזור למקצוע, לא ידעתי איך לבנות את עצמי מחדש. שנה לפני השחרור פניתי לאנשים שעבדו אתי בעבר, אבל הם לא רצו אותי. לבסוף עבדתי כפקיד בסוכנות ביטוח. אחרי כשנה פנה אלי ניסן נתיב והציע לי ללמד בסטודיו שלו. היה עליו עליהום רציני. לאחר מכן ניקו ניתאי נתן לי הזדמנות לשחק ב'תיאטרון קרוב' בהצגה 'תה ונעליים'. החלק שהכי הפחיד אותי היה אם הקהל ימחא כפיים. כשזה קרה בכיתי כמו שלא בכיתי בחיים. כמה שבועות לאחר מכן נפגשתי עם עירית פרנק, מנהלת תיאטרון הסמטה, שהציעה לי עבודה".

פרנק עומדת מאחורי ההחלטה. "יובל התקשר אלי ושאל אם אני יכולה לראות הצגה שביים", היא מספרת. "אהבתי את ההצגה והתחלנו לתקשר בינינו. בהתחלה הוא עבד כיועץ, ואחר כך הצעתי לו לביים הצגות. במארס השנה החלטנו להקים להקת תיאטרון וערכנו בחינות ל-300 מועמדים, בוגרי בתי ספר למשחק. יש מישהו יותר מוכשר מיובל?"

לא חששת מהביקורת שתופנה נגדכם על העסקתו כמנהל הלהקה?

"לפי תפישת עולמי, אדם שילם את המחיר וזהו. החברה צדקנית. היא הרימה אותו על נס, הפכה אותו לכוכב על, עכשיו הם לא מסוגלים לעכל את הסיפור אז מורידים אותו. די, חליק. הוא לא בן אדם בריא, הוא חולה. הוא מבקש סליחה מהחברה. אז מה עוד? מה רוצים, שהוא ייזרק לרחוב? חברה שרוצה נקמה מתחילה כבר להפוך למגעילה. אני מגנה את מה שהוא עשה, ואם הוא ימעד שוב, אני אהיה הראשונה שתתן לו סטירה".

עם הגב של פרנק בנה זמיר רפרטואר ללהקה לחודשים הבאים. בתוכנית: "א סקוריאל" (כשם הטירה הספרדית), מחזה מאת המחזאי הצרפתי מישל דה גלגרוד, המספר על מלך וליצן המענים את עצמם בזמן שהמלכה גוססת בחדר הסמוך; "הקהל", מחזהו האוטוביוגרפי של לורקה, המשורר והמחזאי הספרדי הנודע (וההומו); "רקיע לילה" של המחזאית האמריקאית סוזן ינקוביץ', אותו מחזה שבו שיחק זמיר בניו יורק, המספר על אסטרונומית מבריקה שבעקבות תאונת דרכים לוקה בהפרעה ביכולת הדיבור; וכן קברט סאטירי מקורי ששמו "מדינת ישראל נגד לילה קרי", בכיכובו של אמן הדראג הישראלי הידוע.

בשבת נערכה בבניין העתיק של התיאטרון חזרה לקראת הצגת הבכורה של "השמשים". אם במשך השיחות בדירת החדר הקטנה שלו, שבה עומדים בפיזור פרטי תפאורה - שתי בובות ענק עם פרצופים עגומים, ארגזים על גבי ארגזים ורדיו עתיק - וקולות שוק הכרמל הסמוך חודרים פנימה, היה זמיר מכונס ומופנם ושקל את מלותיו, הרי שבסמטה הוא נראה כאדם אחר. הכריזמה נטפה ממנו, הוא היה בטוח בעצמו, מבודח, יודע לעקוץ ולפרגן לחלופין. השחקנים נראו קשורים אליו והתלבטו עמו אף בפרטי התלבושת הקטנים.

למה בחרת לפתוח את פעילות הלהקה דווקא במחזה מיני טעון וקשה?

"קראתי את כל המחזות של לוין שעדיין לא עלו על הבמה והתחברתי ל'השמשים'. זה מחזה מצוין המספר על הזוועה שיכולה להיווצר בין אנשים. סיפור גדול של אהבה ותשוקה שהופך לאיבה איומה ומסתיים בהשפלה עמוקה. המצביא נמצא במלחמה, ואשתו הופכת את חדר המיטות לשדה קרב והורסת אותו. אין הרבה מחזות שמאתגרים את הצופה. זו חוויה טוטאלית. תיאטרון זה לא החיים. זו גם שפת התיאטרון שלי: פיזיות, גוף מעורב, טוטאליות, תיאטרליות".

בשבת הבאה הצגת הבכורה. הרבה אנשים היו שמחים לו היית נעלם במצפה בגליל ולא חוזר למרכז העשייה בתל אביב.

"הם לא חייבים לבוא. זה אני, זה המקצוע שלי. בזה אני טוב. אנחנו חברה דמוקרטית שקבעה עונשים ומערכת חוק. אין מדורות שמעלים אנשים על המוקד ולא כורתים כאן ידיים. אין בחוק הוראה שאדם צריך להיות מוגלה לאי שדים. לפעמים אני חושב שיש אנשים שרוצים שאשמיד את עצמי ואעלם לעד".

אחרי ככלות הכל קשה למחוק את זיכרון מעשיך מהתודעה, הפרטית או הציבורית. הרסת לילדים האלה את הנעורים, אם לא את כל החיים.

"אם הייתי יודע מה שאני יודע היום, לא הייתי עושה את זה. זה אות הקין שלי, זה הגורל שאני צריך להתמודד אתו כל החיים. אבל אני חייב להמשיך את חיי".

עולם התיאטרון קטן. מה יקרה אם תפגוש את אחד הנערים במהלך עבודתך?

"אני אקום ואלך. אני לא אשאר במצב כזה".

אתה רוצה לדבר אתם?

"אני גרמתי להם לכל כך הרבה כאב. הייתי רוצה להתנצל בפניהם, אבל אני לא יודע אם יכולה להיות סליחה בינינו. קשה לי לדמיין שהם יסכימו לפגוש אותי. המקום שלי בחיים שלהם הוא רע מאוד".

כחוויה מתקנת היית חוזר היום ללמד בבית ספר?

"אני לא רוצה להתעסק בבני נוער מתוך בחירה. את הטיפול והתיקון שלי אעשה דרך קבוצות כמו נרקומנים. היום, מתוך הערכה עצמית, אני יכול לחלוק בידע שלי. אני מורה הרבה יותר טוב. בן אדם שחי בלי סודות, שמועות והסתרות". *



יובל זמיר. זה אות הקין שלי, זה הגורל שאני צריך להתמודד אתו כל החיים, אבל אני חייב להמשיך את חיי


זמיר בבית המשפט. הייתי אטום, חי בבועה. פעלתי מתוך חרדות גדולות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו