בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

79 שנים של בדידות

עליזה גרינברג היא המשוררת עין טור מלכא. את השם נתן לה בעלה השני, אורי צבי גרינברג, שאותו לא אהבה ובמחיצתו לא חשה נאהבת. בראיון לרגל צאת ספרה הרביעי, המכנס את כל שיריה, היא מספרת כיצד הצליחה לשרוד בצלו של המשורר המפורסם, שהיה מבוגר ממנה בשלושים שנה, גידלה חמישה ילדים ונענתה לכל דרישותיו, גם כשהתשישות שיתקה את שירתה. את הסודות האפלים באמת היא וילדיה לא יחשפו לעולם

תגובות

השיר "במשפט" כתוב כדרמה שירית ועוסק ביחסיהם של זוג משוררים. הוא מתרחש בבית המשפט ונפתח בטיעון נוקב של האשה: "הנני מאשימה את האיש כי פעולתו הביאה לזאת שיהו לי פנים מגודפים. פני פני אשה מגודפת!" האשה מטיחה בבעלה שמעולם לא הלבישה בצבע כחול - צבע אהבת התקווה שבו הלבישה אותו, ולא באדום - צבעה של "האהבה הנעגמת", ואף לא בארגמן. "הייתי לו כחלום. ובחלום לא נאצלו לי מעולם רחמים".

הגבר לא נשאר חייב. "הנני מאשים את האשה כי לא היתה כאם לי", הוא מגיב, ועל כך היא מתקוממת, "אחת היא האם לאדם. זו שילדתהו". בסופו של דבר, אחרי שהיא משלימה עם כך שמעמדה לא ישתנה במערכת היחסים הסבוכה הזאת, היא שמה את ידה בידו של הגבר והם צועדים יחד החוצה. בשירה כמו במציאות.

את "במשפט" כתבה המשוררת עין טור מלכא, שם העט של עליזה גרינברג, אלמנתו של המשורר אורי צבי גרינברג (אצ"ג), והוא מופיע בקובץ "שובי נפשי לתכלתך" המכנס את מכלול שירתה, שראה אור לפני כמה שבועות במוסד ביאליק. מן השיר הזה, ואחרים, מצטיירת אשה שחיה בצלו של בעלה, אבל גם מתריסה כנגדו.

הגבר בשיר דורש שבנוסף לתפקידייך כרעיה גם תהיי לו כאם. מכאן שאת ערה בוודאי לעול הכבד המוטל על נשים. כך הרי היה גם בחייך הפרטיים. אצ"ג היה המשורר הלאומי החשוב ואילו את, משוררת גם כן, נאלצת לשאת לבדך בנטל הטיפול בבית ובמשפחה.

"אסור למדוד. המחויבות היא לא עניין של גודל, אין לדברים האלה מידה. הרי לא מדובר רק בגידול הילדים ובניהול הבית. האם שכחת את ההריון, שהוא מצב קשה ביותר לאשה? במציאות קיבלתי את זה. אם את מקבלת, את מתמודדת. אני לא מהמתלוננים, למה הוטל עלי כך ולמה כך. אני עושה מה שאני עושה מתוך רצון. אני לא פוחדת מקושי ואני לא רודפת אחר קלות. בשיר אני טוענת באוזני השופט את טענותי, והוא לא מבין. אני אומרת שהגבר לא נתן לי צבע, כלומר שהייתי חסרה את ההתייחסות שלה ציפיתי. יש פה תלונה עמוקה. יש לביאליק שיר, 'הכניסיני תחת כנפך, והיי לי אם ואחות. יהי חיקך מקלט ראשי, קן תפילותי הנידחות'. אנשים, גם גברים, נולדו בודדים והם מחפשים את האחיזה שלהם. גם אני תמיד הרגשתי את עצמי בודדה.

"אי אפשר לטעון נגד בן אדם 'למה יש בך בדידות' ובעיקר כשמדובר באמן גדול כאורי צבי. אמנים כאורי הם בעלי נפש ועוברים בהם מיני סערות. עם אורי היה מתח תמיד. הוא היה יוצר את המתח, שהיה נורא חזק בגלל הכוחות שפעלו בו. לא רק הכוחות האינדיווידואליים אלא נושאים כמו העם היהודי. זה היה מתח רוחני נפשי איום שאי אפשר להביע".

אצ"ג היה כבן 56 כשנשא לאשה ב-1950 את המשוררת חברת לח"י עליזה גורביץ, שהיתה צעירה ממנו ב-30 שנה, וכבר גרושה. ילדיהם נולדו זה אחר זה, הבכור ב-1951 ובתוך שש שנים עוד ארבעה ילדים. תכנון ילודה לא היה נהוג אצלם, היא אומרת.

רצית עוד ילדים?

"זה לא הלך לפי מה שאני רציתי. לא תיכננתי. אחרי שנולד החמישי כבר לא היה לי כוח לכל עבודות הבית. אורי היה קורא לי כדי לומר משהו או לקרוא דבר מה מהעיתון, ובעיקר אהב לשוחח כשיש מי שיקשיב. היו לו פנים קשים ועיניים מלאות כאב ולפעמים כשנחה עליו הרוח פניו היו לובשים יופי".

החיים היו מלחמה

השיר "במשפט", אומרת טור מלכא, נולד באוטובוס כשהילדים היו עדיין קטנים. "תמיד מיהרתי הביתה כמו משוגעת פן יקרה משהו לאחד הילדים, ובדרך, באוטובוס, בא בראשי החלק הראשון של 'במשפט'. יש בשיר בקשת צדק בין האשה לאיש, והשופט לא מבין. הרי אי אפשר לשפוט את הזולת, מפני שתמיד יש כל מיני דברים שאת לא יכולה להביא בחשבון. עניין ילדותו של האדם, הטעויות שלו, הכוונות והזיקות לכל מיני דברים. אז השופט לא מבין מה האשה רוצה ויש בזה אירוניה, כי הוא רואה שפניה הם פנים מגודפים, ובכל זאת זה נגמר כמו שזה נגמר".

למה את מתכוונת?

"השיר היה מונח על שולחן מכונת הכתיבה הרבה זמן. אני מכניסה דברים לקופסת המוח והם נשארים שם. לפעמים בא הפתרון ולפעמים הדברים חוזרים אלי. צריך זמן. הסופר איסק באבל כתב כל סיפור מאות פעמים עד שהיה מלוטש כיהלום. אז עבר זמן ואמרתי לעצמי שצריך לעשות צדק גם עם הצד השני ועם טענותיו, וזה היה לי קשה אז הכנסתי טענות מילוליות. האשה אומרת והגבר עונה, וזה לא עובר את העניין המילולי ואז זה נגמר לא פתור.

"השיר היה מונח בצד, ואמרתי לעצמי שפה החיים מתערבים בתוך הספרות ואיך זה ייראה, שאחד הולך הנה ואחד הולך הנה. זה לא טוב מבחינת החיים עצמם ואין זה עניין פיסי בלבד. ואז כתבתי את החלק השלישי שהם הולכים יחד ושלחתי את השיר ל'מעריב'. אורי ראה את השיר ואמר: 'זה הדבר הכי טוב שכתבת'. התפלאתי מאוד ולא אמרתי מלה".

להיות אשתו ואם ילדיו של משורר כה חשוב ומשפיע הוא עניין שנוכח בשירים לא מעטים בספר. לאחר מותו ב-1981, כשהיה בן 84, היא כותבת שירי געגועים אליו. בשירים אחרים היא מתארת את יחסו האכזרי וחסר הרחמים. אדישותו עינתה אותה. "ככל שהעינוי היה דק,/ קשה היה מנשוא", כתבה. אצ"ג מצטייר בשירים כחשדן ורע, כאדם שלא אהב כמעט אף אחד מלבד אמו ואת אותה נערה, אהבת נעוריו, שממנה עשה אידיאליזציה בשיריו; אהבה שמעולם לא עמדה במבחן המציאות, בין השאר מאחר שאמו התנגדה לקשר.

השירים של טור מלכא מלמדים על תקופות בחייה עם אצ"ג שבהן שתקה, על כך שבהמשך לא היססה לחשוף בשירים את יחסו המתנכר ועל כך שהיו לה חיים די איומים לצדו. בשיר "בדד" היא פונה אל בעלה המשורר, "משום שרוך לא בקשת - רוך לא הענקת" ומוסיפה שהיא התחננה אל פתחי לבו והוא נותר חסום ואטום. בשיר "בקנה אחד" היא כותבת על "השנים הרעות" שבהן נדרשה למחות את נשמתה ולפיכך התאבנה והתכנסה פנימה.

אצ"ג, היא אומרת, היה תובעני "כמו חמישים ילדים", ו"היו לי חיים קשים, אני לא מכחישה", אבל את הסודות על הצדדים הרעים באמת של חייהם היא לא תחשוף לעולם. לא מכבר הציעו להפיק סרט על חייה והיא סירבה לשתף פעולה. "שיעשו את הסרט לאחר מותי", היא פוסקת. גם חמשת הילדים שלהם מסרבים לדבר על האב או על מה שהתרחש בין כותלי הבית. הבכור, הפרסומאי חיים גרינברג, הסביר השבוע שחשיפות אישיות מסוג זה אינן רלוונטיות לציבור, ולא יהיו, לעולם.

לשיטתה, מדברים בראיון רק על מה שבכתיבה. "כל השאר לא תופס אצלי מקום. יש לי סולם עדיפויות. אני אף פעם לא מדברת על דברים כאלה. עניין של אופי. החיים היו קשים מאוד. בסדר, יצאתי מזה. החיים היו מלחמה. זאת בחירה, ודאי, ויכולת התמודדות. אני לא מתלוננת ואני לא מטפסת על הכתפיים שלי ולא רואה את עצמי יותר או פחות. למה לי לדוש בזה?"

היא נחשפת, לדעתה, בקובץ השירים, "אלא שכל הזמן יש לי סייג. אומרים 'סייג לחוכמה שתיקה'. בכל השירים יש גילוי נפשי של התמודדות ושל חשיפה. במהלך חיינו אורי אף פעם לא אמר לי למה כתבת דבר זה או אחר. הוא לא העיר לי מעולם. אז אני חושפת את חיינו ויש לי כל הזמן שיקול דעת ובחינה עצמית של מה שייך-לא שייך לשירה. כך שאין פה שאלה של חשיפה פתאומית, אלא זו התפתחות נפשית של בן אדם".

למה את כותבת?

"זה כוח פנימי. אם לא בא לי, אני לא כותבת. זה לא תחביב אצלי. אני מתנגדת לשיטה כיום, שמלמדים כתיבה יצירתית. מביאים את האנשים להתייחס לכתיבה כאל תחביב. זה מצמיח הרבה שירה שהיא לא שירה, והקוראים כבר לא רוצים לקרוא שירה אמיתית. זה לא נכון שכל אדם שני יהיה משורר".

המלים באות מעצמן

היא מספרת שהתחילה לכתוב שירה לאחר שקראה את "ספר הקטרוג והאמונה" של אצ"ג, שיצא ב-1937. "השירים שכתבתי לא היו טובים", היא אומרת. "בהמשך כתבתי שירים ליריים שנשארו במגירה. כבר בכיתה א' התרשמתי משירתו של ביאליק. כבר אז היה לי רגש רע מאוד לשירים מחורזים בלי משמעות. זה נשמע כפטפוט ועורר בי התמרמרות. והנה, במקראות א' היה השיר 'פרח עציץ' של ביאליק: 'פרח עציץ, כל היום הג?ה יציץ, כל חבריו שם בגן, הוא לבדו עומד כאן'. זה כל כך ביטא אותי וגם חינך אותי מהי שירה, כי אני בתור ילדה הייתי אדם בודד - מעצמי, לא מתוך זה שנרדפתי על ידי החברה. ככה גדלתי ובטבע הייתי מוצאת לי את זיקת הגומלין, ולכן השיר של ביאליק היה חשוב כל כך".

היא לא אוהבת לשתף את הציבור במידע על איך השירה שלה צומחת, ואינה מכבירה מלים על סגנון הכתיבה שלה. "צריך לקרוא את השיר", היא ממליצה, "ולראות אם יש בו כוח". אחרי שאלה איך נולד אצלה שיר, סיפרה על אצ"ג דווקא: "הוא ישב יום אחד על ענף של עץ שהיה מונח ליד נחל קטן וטבל את רגליו במים. פתאום הוא הרגיש שאין לו אוויר לנשימה מרוב כוחות פנימיים והוא שם את הראש אחורנית. אצלי לא קיים דבר כזה. לעניין הכתיבה אין חוקים. זה כוח שפועל מעצמו. זה בא או שזה לא בא. המלים באות מעצמן".

ב-1972 הופיע ספר השירים השני שלה, "שירת הבארות", שלדעתה היה טוב יותר מהראשון. "שאלתי את אורי האם הספר טוב מהראשון, והוא אמר לא. הוא אמר דבר שהיה לי קשה לשמוע, שיש בספר שירים פיליגרניים (עדינים כסוג של רקמה) ואפשר לכתוב כך הרבה. נדהמתי וכמובן ניתחתי למה הוא אומר את זה. יכולים להיות גורמים אישיים ויכולים להיות גורמים של הבנה ספרותית. בכל הקשור לשירה הוא אף פעם לא טעה. ואז באו דברים בלבי. לא שאלתי יותר. אדם צריך להבין מתוך עצמו, ולהתמודד. אחרת אין לזה ערך. אמרתי לעצמי, 'עליזה, את צריכה להגיע לידי מצב שהמלים לא קופצות אלייך כמו אצל משוררים שעוסקים בשירה והם מוצפי מלים'.

"אמרתי לעצמי שאני צריכה להתייחס לנוף כמו שילד מתייחס, בלי מלים. לילד אין מלים, איך הוא חש את העומק? הוא חש. ילד מצייר עד גיל חמש אדם עם הילה על הראש. אמו חושבת שזה כובע או כתר, אבל הילד רואה הילה. אז אמרתי לעצמי, בלי מלים. יש לי משמעת עצמית והגעתי למצב שאני בתוך העולם בלי מלים וכמה שנים לא כתבתי. אני אדם שהמשמעת שלו היא מתוך חופש. אין לי כפייה לכלום".

לא כתבת בגלל מה שהוא אמר, או משום שהיית בעצם מטופלת בו ובילדים רכים?

"היו לי גם זמנים קשים שלא יכולתי לכתוב, כי ילדים זה מתח גדול והיו חמישה קטנים וצריך היה להספיק הכל, ובן אדם כמו אורי מעסיק ורוצה שיתעסקו רק בו, שיקשיבו לו בכל דבר. היו זמנים שרק רציתי לקרוא חצי שעה לפני השינה, אבל הייתי נופלת מעייפות".

ירח אדום בתלפיות

בחיי היום יום היא היתה ועודנה עליזה גרינברג, "ככל האדם". כשהדפיסה את שירה הראשון כנערה צעירה היא חתמה "בת עין". "יום אחד אורי אמר לי שהוא נותן לי את השם טור מלכא, שבו השתמש בין השאר כשהדפיס את שיריו ב-1925 ב'הפועל הצעיר'. טור מלכא היתה עיירה יהודית בימי חורבן בית שני על מורדות הר הצופים כלפי מדבר יהודה והיום זו א-טור. פעם הוא אמר לי, 'אני נותן לך את השם טור מלכא'. עבר בו רגש של טוב לב".

אחרי מותו היא החלה ללמוד באוניברסיטת תל אביב בחוג לפילוסופיה יהודית. "למדתי מדרשים ומתוך זה למדתי לתפוש תפישה כוללת את השירה. הרי שירה אף פעם לא למדתי, וגם ספרות לא. אין לי רצון בשביל זה, או כלים. למדתי מתוך עצמי ובמדרשים יש כוחות שיריים מופלאים שאותם חיפשתי. זה עזר לי להבין את שירתו של אורי ולהבין שירה בכלל. את עצמי אני לא צריכה להבין. אני בודקת אם הדבר אמיתי בשיר ואם הוא מדויק. היה לי שיר שבמשך ארבעים שנה לא הדפסתי והוא מודפס בקובץ (ב'שער חריסית') 'מדוע אין ציפורים על קרקע בית-קברות'. הרבה שנים הייתי עומדת בבית הקברות בנחלת יצחק באזכרות ל'יאיר' שטרן, ולא תופשת מדוע יש ציפורים רק על צמרות העצים הגבוהים. אחרי ארבעים שנה הבנתי: אין ציפורים בבתי הקברות".

היא זקופה אף על פי שחוליה בגבה נשברה בגיל 17 ועד היום היא סובלת מכאבים. בגיל 79 היא מלאת חיוניות ואופטימיות. פניה מאירים ומבטה מישיר, ונחישותה מזכירה פלדה ממש. "אני לא יודעת אם אני אשת פלדה, אבל אמרתי לך שאני מתמודדת. אני בושה בעצמי אם אני לא מתמודדת. נכון, לא הרשיתי לעצמי אף פעם להישבר. מה לעשות, זה תלוי ברצון וביכולת".

למה אסור להישבר?

"אדם צריך לחוש כבוד לעצמו, לא מפני שאת אשה או כי הזולת מכבדים אותך. רק את שופטת את עצמך ואת שצריכה להתגבר ולהתמודד. אם לא התגברת - מעדת. אהבה עצמית אינה שייכת לזה. באהבה עצמית את דואגת שיהיה לך נוח, שיחמיאו לך, שייתנו לך, שיהיה לך מקום. זה לא שייך כלל לאהבה עצמית, להיפך. דווקא היכולת שלי להתמודד נגד אורי היתה בגלל שאני לא כפותה בנרקיסיזם. אם הייתי כפותה בנרקיסיזם הייתי נהרסת".

להתמודד, כמו מנטרה חזרה המלה ונאמרה לפחות 30 פעם במשך הראיון. הכל אצלה מדוד וממושמע. הבית ברמת גן שמר על צביונו הישן והמסוגף, בשבילה זה מתאים: "יש חלונות ויש אוויר, יש ציפורים ויש חתול. הכל בסדר. אני לא מבלה עם אנשים ולא הולכת לבתי קולנוע. אני קוראת ארבעה עיתונים בסוף השבוע כי אני צריכה לדעת מה קורה. טלוויזיה אני פותחת רק כשאני עייפה מרוב קריאה".

את השורות המופיעות על הכריכה האחורית של הספר היא כתבה במשך כמה חודשים, "עד שלילה אחד זה נכתב לי". היא רצתה שהטקסט יהיה "מעגל שסוגר את הספר, גם מעמיק וגם מעביר את ההיקף בצמצום וגם מכניס הכל למסגרת רוחנית נכונה". היא גאה בכך שאף פעם לא מיהרה לפרסם את שיריה, וגם כשכתבה בימי הגימנסיה בירושלים, לא הזדרזה להראות למורים את פרי עטה. "אני לא אוהבת חשיפה מיותרת לשירים. מספיק שהמלים בשיר חושפות את המעמקים שלך".

האם את משוררת מיסטית?

"רק בחלק מהשירים. זה הרי תלוי במבנה של הנפש. בתור ילדה, כשהייתי רואה את הירח עולה בתלפיות אדום כולו, כמעט שהבנתי מה זה עבודת אלילים. נשיות היא יסוד נפשי וזה מתחבר כמובן עם תפישה רוחנית. מיסטית בלבד זה לא מדויק. השירה שלי גם נוגעת הרבה לחיים. אני מתמודדת עם דברים שנשים לא מתמודדות. אשה זה לא רק עניין ביולוגי או של מבנה המוח. אני לא מוצאת סיבה לפמיניזם או לאנטי פמיניזם. נשיות זו הוויה. זה לא רק אקזיסטנציאליזם אלא ממשות יותר עמוקה, גם רוחנית. מעסיק אותי מאוד גם עניין הנשמה וזה בניגוד לתפישתו של אריסטו, שטען שאמנות היא מימזיס, כלומר חיקוי. אני מתנגדת כל כולי להגדרה הזאת. האמנות אינה חיקוי".

שושנת חורף נפתחת לאט

בקובץ "שובי נפשי לתכלתך", המביא את מכלול שירתה, יש רק שיר אחד על אמה, רוזה גורביץ. עליזה היתה ילדתו של אבא ועל האב, אליו היתה קשורה יותר, כתבה כמה שירים. במלאת 30 יום למותו כתבה: "מאז נאספת, אבי,/ איש-נפש-כנוסה וברה,/ נבצרה מ?י ידידות גבר". בשיר על האם כתבה: "לחיה אדומה, שחורה צמתה,/ יופיה כפרי בעלווה./ אבי אהבה".

אמה, רוזה תוניס, נולדה במוסקווה. היה לה כשרון לשפות והיא עבדה בין השאר כפקידה בעיר הנמל האיטלקית טרייסטה, שם הכירה בתחילת שנות העשרים את דוד גורביץ, יליד ליטא. אביו, שלמה נח מרגלית, הועבר בגיל שש מליטא אל משפחת גורביץ בעיירה לוצ'ין שבלטוויה, כי הוריו חששו שמא ייחטף לשירות בצבא הצאר. אחר כך לא זכה לפגוש עוד את הוריו הביולוגיים, וגדל כבן למשפחת גורביץ. הוא היה עורך דין בהכשרתו אך העדיף ללמוד תלמוד ואשתו דאגה לפרנסת המשפחה. אחד מששת ילדיהם, דוד גורביץ, נסע לארצות הברית בתום לימודיו בגימנסיה, למד בקליפורניה כלכלה מדינית וסטטיסטיקה והתפרנס מעבודה במכרות. בתום לימודיו החליט לעלות ארצה.

בדרכו הכיר בטרייסטה את רוזה, שהצטרפה אליו. הם התחתנו בירושלים. בתם הבכורה, רות, כיום בת 83, נישאה לשמואל תמיר, עורך דין ופוליטיקאי שהיה אף שר המשפטים. כשהיתה רות כבת ארבע, ב-1926, נולדה עליזה. "אבא עבד במחלקה לסטטיסטיקה בסוכנות היהודית מ-1927 עד מותו ב-47' בגיל 53 והיה אמון על המפקדים השונים בארץ והיה מי שקבע את אינדקס יוקר המחיה. אבל כשהייתי בת פחות משנה, כשהוא החל לעבוד בסוכנות היהודית, לא נתנו משכורות, וכשלא היה כסף לשלם במכולת אבא החליט שאני, אחותי ואמא ניסע ללטוויה אל משפחת אבי".

היא לא זוכרת דבר מהשהייה בלוצ'ין. "אחותי מספרת שהיו מושיטים יד מהחלון וקוטפים שזיפים והיה אוכל בשפע. כעבור שמונה חודשים אבא כתב שנחזור. הוא קנה את הבית בתלפיות, בית בן קומה אחת שממנו ראו את הנוף המזרחי המשגע, ואת מדבר יהודה. לא היו אז תלונות ודרישות 'מגיע לי', ואבא לקח הלוואה בבנק ושילם אותה עד שנת חייו האחרונה".

איזו ילדות היתה לך?

"לאחותי רות היה יותר קשה לגדול בבית. לי כבר נתנו יותר חופש. הייתי סובבת בהרים ומביטה על כל אבן וכל צמח. אספתי אבני צור, ניסיתי להדליק אש, ספרתי עלי תלתן, הייתי הולכת לבקר עץ בודד וכל מיני פנטזיות. העורבים היו קוראים 'קרע, קרע', ואני חשבתי שזה משפט. היה לי עולם משלי, אבל עולם פתוח שהמלה והטבע מילאו בו מקום".

אחותה, שאהבה עברית ותנ"ך, השפיעה עליה. בימי שישי כתבו חיבורים. רות והאב היו אוחזים ספר משני צדדיו וקוראים, אבל עליזה אהבה כבר אז לקרוא לבדה. האב טייל אתה בתלפיות וסיפר לה על אירועים היסטוריים לפני הספירה ולאחריה. "אבא לא היה איש שיחה", היא אומרת. "הוא היה אדם סגור, אבל הייתי קשורה אליו. אמא היתה מסורה וטובה ולא תבעה שום דבר. כתבתי בשיר שאמי היתה שושנת חורף. נפתחת לאט. אמא היתה טיפוס טבעי שלא ממהר. אבא התאים לי מבחינה אישיותית. הייתי הילדה של אבא שמתגברת על פחד ואמיצה. קושי לא היה הודף אותי והייתי מתמודדת".

בגיל שש החליטה הילדה להתחשל. בכיתה שלה היתה תלמידה שנהגה לצבוט אותה והיא ספגה את ההשפלה והכאב בשקט ואף נהגה לברוח ולהתחבא, עד שיום אחד החליטה לעמוד מולה. "זה היה החינוך של חיי", היא אומרת. "במקום להתנהג כמי שמעולם לא תפגע בזולת, החלטתי להילחם. הודעתי לאמא שאני רוצה לעבור ללמוד בגימנסיה והחלטתי להפסיק ולהתחבא, ולעמוד מול אותה ילדה. מאז אי אפשר היה אף פעם לתקוף אותי. אם התוקף רואה שמישהו עומד נגדו, הוא לא יפגע בך. מאז גם פיתחתי יחס של התמרדות נגד רודפים ומתעורר בי מיד רגש של לוחמנות".

לכודה בכוחות השמש

היא היתה ילדה "קצת יוצאת דופן", אבל היתה ספורטאית ולדבריה זכתה כנערה באליפות ארצית של הפועל, במרוץ האביב בירושלים. "הייתי יפה אבל לא אחת שמתבלטת". הבילוי האהוב עליה היה טיולים בארץ במסגרת "אגודת המשוטטים", שהיתה בלתי מפלגתית ובראשה עמד דוד בנבנשתי, מורה ומומחה גדול לירושלים ולסביבתה (ואביו של העיתונאי מירון בנבנשתי).

בגיל 15 וחצי היא שלחה שני שירים לתוכנית עברית בתחנת הרדיו המנדטורית בירושלים, וזכתה בפרס. השירים הודפסו בכתב עת מקומי שנקרא "ענות". ספרה הראשון, "קן של זרדים" (1963) מכיל בין השאר שירים משחר נעוריה. ספרה השני, "שירת הבארות" הופיע ב-1972 והשלישי, "אשמורה השלישית", כעבור 17 שנים. שלושתם כלולים בקובץ הנוכחי, לצד שירים שעוד לא פורסמו שכמה מהם כלולים ב"ספר חדש" ושמו "שער החריסית". חריסית, מסבירה טור מלכא, היא שמש. "בהרבה שירים אני פונה אל השמש כאילו אני לכודה בכוחותיה. זו משיכה לשמש מילדות המלווה גם בחרדה מפניה".

בילדותה אהבה לשבת על עץ השיטה בתלפיות דרום והרגישה שהיא נמשכת למרחב. המשיכה היתה כה חזקה, עד שנאלצה לרדת מהעץ כדי לא להיסחף. גם הצל לא נתן לה מנוח. "כתבתי הרבה שנים על הצל, גם בשנים שאורי היה חולה ולאחר מותו, עד שאמרתי לעצמי 'חדלי מכך'. לא יכולתי, כי אלה כוחות נפשיים חזקים ממני ובקובץ יש מחזורי שירים על הצל. בשירים יש הרבה דו שיח ביני לבין הטבע, או ביני לבין הבריות ויש זיקת גומלין עמוקה ביני לבין אורי. כשאורי היה בחיים התדברתי אתו בשירים. הוא אף פעם לא אמר לי על זה דבר. לא הייתי מראה לו את השירים, אבל זה הודפס והוא ראה. היה זמן שהוא ניקד לי, עד שיום אחד אמר שהוא לא רוצה יותר. לא שאלתי למה. התחלתי לרוץ למילונים ולספרי עזר".

כנערה, הספר שעיצב את השקפת עולמה ואת אישיותה היה "ספר הקטרוג והאמונה" של אצ"ג. לטענת חוקר הספרות חנן חבר, זהו "ספר השירים הפוליטי החשוב ביותר בשירה העברית": היתה בו התקפה חזיתית על השמאל הציוני, וראיית האלימות כהמשך רצוף ולגיטימי של הוויכוח הפוליטי.

היא זוכרת איך פינו את המשפחה מביתה כשפרצו מאורעות 1929. הם פונו שוב בימי המרד הערבי ב-1936; ערבים תקפו את בן דודו של אביה ליד שער יפו. "היה לנו צילום של ראשו עטוף בתחבושת לבנה. בכל פעם שאמא הלכה לחנות, הייתי מוציאה את התמונה, שאותה החבאתי בספר על טרומפלדור. הייתי מביטה בצילום ושואלת את עצמי: למה? ב-47' שוב פינו אותנו מהבית. אלה אירועים שנחרתו בי".

בשנות הגימנסיה התיידדה עליזה עם מרדכי שלו, שהיה בן גילה וגר בשכונת רחביה. שניהם אהבו ספרות והיו חברים ב"אגודת המשוטטים". באחד הטיולים למבצר הורקניה במדבר יהודה ישנו המטיילים במערה ובבוקר קרס קיר אבנים על עליזה. חוליה בגבה נשברה, לסתה זזה ממקומה והכתף נפרקה, וכך נאלצה לצעוד בדרך חזרה, בייסורים גדולים. היא אומרת שכל הדרך עד יריחו קפצה את שפתיה ולא השמיעה אנחה. משם נסעה במונית לירושלים. הרופאים בהדסה לא איבחנו בתחילה את השבר בגב, ורק כעבור שבועיים שבהם סבלה מכאבים חזקים, אובחנה כראוי, אבל כבר לא היה הרבה מה לעשות. היא נאלצה לוותר על ספורט וטיולים, כי כל השנים היו לה "סכינים בגב", ואת הגרביים של הילדים "הייתי מתקנת בשכיבה".

נישואים בלי אהבה

מרדכי שלו היה בעלה הראשון, פרק בעברה שהיא אינה אוהבת לדבר עליו. "למה אני צריכה להודיע על כך? ודאי שאני לא מתביישת, לא היה עולה בדעתי שאני צריכה להתבייש. לא אומר מלה על האיש".

שלו הוא אביהם של הסופרת צרויה שלו ושל ענר שלו, פרופסור למתמטיקה באוניברסיטה העברית וסופר אף הוא. אחיו הוא המשורר והסופר יצחק שלו, אביו של הסופר מאיר שלו. מרדכי שלו היה גם מורה נערץ וחוקר ספרות שהגותו פזורה בעשרות מאמרים, מאחר שמעולם לא הסכים לכנסם בספר. הוא גם לא מסכים להתראיין.

ב-1945, כששלו הצטרף ללח"י, הוא ועליזה כבר היו זוג. שניהם למדו באוניברסיטה, הוא בחוג לפילוסופיה והיא בחוג למדעי הרוח וגם השתלמה בעבודת מתכת בבצלאל. בהשראתו הצטרפה גם היא ללח"י, אבל בגלל בעיות הגב לא יכלה לצאת לפעולות מבצעיות והתרכזה בעבודה עם בני נוער.

כמי שכבר עסק בכתיבה, די מהר ביסס שלו את מעמדו במחתרת, ובמיוחד לאחר שכתב את "המשורר ושירו" - שבו תקף קשות את נתן אלתרמן בשפתו של אלתרמן, אך בלי להזכיר את שמו. הוא היה חביבם של חברי הנהגת לח"י, ישראל (שייב) אלדד ונתן פרידמן ילין (ילין מור), והתבקש לנסח את שידורי הרדיו של המחתרת. בשלב כלשהו החליטה הנהגת לח"י שעליו לעבור לגור ולפעול בתל אביב. כעבור זמן מה התבקש לבקר אצל המשורר אצ"ג, שהתגורר ברחוב יהודה הלוי 131, כדי לשדלו לכתוב בשביל הלח"י, ולו בעילום שם. אצ"ג לא התרצה מיד ובינתיים התקרבו השניים.

המרחק מחברתו העיק על שלו, והוא ביקש מהנהגת המחתרת לאפשר לו לשוב לירושלים, אבל בלח"י החליטו שהוא מועיל יותר בתל אביב ושלחו אותה אליו. הזוג התגורר בחדר שכור ברחוב המלך ג'ורג', וחייהם המשותפים היוו לדעת המחתרת מסווה טוב למחסן נשק. באחד הביקורים של שלו אצל אצ"ג היא הצטרפה אליו, וכך זכתה לממש חלום ולפגוש את המשורר הנערץ עליה.

בשלהי 48' נישאו שלו וגורביץ ועברו להתגורר בדירה שכורה בצפון תל אביב. כעבור זמן לא רב הוא חזר לירושלים בגלל בעיות בריאות. היא נשארה בתל אביב, והיכרותה עם אצ"ג התפתחה לקשר רומנטי. בתום שנת נישואים הם התגרשו בהסכמה, וכעבור חודשים אחדים היא נישאה לאצ"ג.

תמיד חוזר ונשמע הסיפור שאצ"ג ראה אותך בפעם הראשונה ודי מהר יצא בהצהרה ש"זאת היא האשה".

"אומרים שאחרי שאני הלכתי, זה מה שהוא אמר. לא הייתי נוכחת וגם לא עלה בדעתי דבר כזה ובפגישתנו הראשונה לא הייתי נתונה למצוא חן. לאורי היתה עין, כמו שאומרים. לי לא. אבל אני כבר לא זוכרת בדיוק איך התגלגלו הדברים".

האם התאהבת בו?

"במשך השנים התקרבתי אליו יותר. קשה היה להתקרב אליו. הוא לא היה נתון לקירבה של ידידות. אני לא יודעת למי הוא היה קרוב. הוא היה כל הזמן במין ריכוז עצמי שאי אפשר לתאר. אבל אני לא דרשתי תשומת לב. יש לי עניין גדול באנשים לפי נפשותיהם. אנשים שהם בעלי נפש, אני רואה בהם משהו שקרוב אלי. לאורי היו כוחות נפשיים עצומים. היתה לי משיכה אליו, אבל אני לא יכולה להגיד בדיוק שהיתה אהבה, אבל זה היה מורכב מאוד".

אם לא אהבה, מה כן?

"לא התאהבתי בו, ולא הייתי בהיפעמות. גם לא ידעתי למה אני נכנסת. ידעתי שהוא נרדף כמשורר ושעשו לו את המוות ביישוב. זה כבר מקרב אותך, כאשר את רואה שבן אדם בעל כוחות אמנותיים גדולים נרדף בצורה מכוערת כזאת. לא יכולתי להציל אותו, אבל רציתי להיטיב".

הוא היה רווק בן 56 ובעל ניסיון עשיר עם נשים. זה לא הפריע לך?

"תמיד רציתי להיפגש עם אדם חזק ממני בכוח רוחני ובאישיות. באמן ובבעל נשמה. אורי אמר לי כשבאתי אליו, 'את בעלת נפש', והוא בזה קנה את כולי. ידעתי מה אני רוצה, אבל לא כמו אנשים תכליתיים שיודעים איך יקרו דברים. לא ידעתי איך הוא יהיה בתור איש משפחה ואיך יהיה כאב. יש שמביאים דברים כאלה בחשבון, ובצדק. אני לא הייתי בעלת ניסיון, אבל אין לי טענות".

מה חשבה אמך חשבה על נישואים לגבר כה מבוגר ושנוי במחלוקת?

"אורי לא רצה שאמא תתערב וגם לא הייתי נותנת לה להתערב. מה פתאום שיחליטו בשבילי? אורי לא רצה להתחתן, בגלל אהבתו הראשונה שמלווה אותו בשירים עד הסוף. הוא חשב שאחרי שהוריו ואחיותיו נרצחו הוא יקרא לילדים בשמותיהם".

השירים לא הגנו עלי

בהתחלה הם גרו בתל אביב, שם נולד בכורם חיים. אחר כך עברו לקטמון בירושלים, שם נולדה ב-1952 ילדתם בת שבע, שחיה כיום בקיבוץ נאות סמדר שבערבה. ב-1954, כשנולדה רבקה, הם כבר התגוררו ברמת גן, בבית שבנו על מגרש שקיבלו מעיריית רמת גן (רבקה חיה עם משפחתה בקיבוץ חמדיה). ב-56' נולדה יוכבד, שמתה בארצות הברית לפני כחצי שנה. צעיר הילדים, דוד, נולד ב-1957 והוא עורך דין, רווק, המתגורר לא הרחק מבית הוריו ברמת גן ומסיע את אמו הפעלתנית - שלא תנוח ולא תשקוט עד שיסתיים המפעל העצום של הוצאת כל כתבי אצ"ג. השנה יראה אור הכרך ה-17, מפעל ששותפים לו פרופ' דן מירון ומוסד ביאליק.

אצ"ג לא היה אב מסור וסבלני אבל טור מלכא מגוננת ומייחסת הכל ל"רוח הסוערת של האמנים שלא ניתן לסבול אותם והם צריכים שיטפלו בהם, וכל דבר של הזולת מפריע להם בצורה פנימית עמוקה", כאילו היא עצמה לא היתה משוררת גם היא. "אז זה היה קשה כשהילדים היו קטנים. אני שמרתי עליהם כי לא רציתי שהם יקפחו את חייהם. חשבתי שצריך לעשות צדק לילדים ולאפשר להם מה שצריך, ולא לכפות עליהם שקט. הוא לא קיבל את זה וחשב שאני לא בסדר. אז צריך היה לפתור כל קושי מרגע לרגע".

בשנות החמישים מכות עוד היו אמצעי מקובל בחינוך ילדים. האם הוא היכה את הילדים?

"הוא לא היכה את הילדים והוא לא היכה אותי. אותי אי אפשר להכות. לעתים רחוקות מאוד הוא היכה את חיים. זה היה קשה בכל השטחים, אבל הילדים מכירים לי תודה ומסורים למרות שלא הייתי אמא טובה. היה זמן שטעיתי. אורי גרם סבל, אבל גם לו גרמו סבל. היתה לו אמא קשה. אדם נושא את גורלו ואת אופיים של הוריו. גרמתי סבל לילדי, אבל מי לא גורם סבל לילדיו? במשך הזמן למדתי לתקן".

את מתחרטת על דברים נוספים?

"לא. מבחינת השירה ברור לי שהחיים לצד אורי העמיקו את השירה שלי ולימדו אותי את הדבר הכי חשוב בשירה. בשנות השישים כתבו בנוסח של דברים לא ברורים בשירה, ואחר כך כתבו בנוסח של מהלך מאורעות כמו סיפור בתוך השיר, ואני הייתי ונשארתי נאמנה לעצמי. ההסתכלות שלי בשירתו לימדה אותי הרבה".

אבל לצד זה, היתה הדחקות הנוראה שבה חייתם.

"אורי היה עניו ולמרות שהוא ידע את מעמדו בשירה הוא נשאר עניו, כאדם שידע שיש לו תפקיד חשוב כמשורר. לא היו לו מאוויים ספרותיים והוא לא הסכים שיתרגמו את כתביו ויגישו אותו לפרס נובל. כסף לא היה נושא אצלו. היתה דחקות, בסדר. פעם רציתי לתת שיעורים בעברית למישהי ואורי אמר לה בנוכחותי שאני לא יודעת עברית. הוא לא רצה שאעבוד. אבל זה לא משנה לגבי השירה. השירים לא הגנו עלי. שירה, היא לא עולם שמגן. זה כוח לעצמו. השירה עומדת חרף הדברים הקשים שבחיי היומיום".

האם שמעת פעם על הביטוי "האשה היא השפחה של העולם"?

"לא מקובל עלי. אף פעם לא הרגשתי את עצמי כשפחה. אני מכירה הרבה נשים שעבדו קשה ולא הרגישו שיש עליהן אדון. אני כותבת באחד השירים 'עצמות מול עוצמה'. ידעתי שלאורי יש עוצמה ואני שאפתי להיות עצמות מול העוצמה שלו, ולא חשבתי שמשום כך אני בטלה ומבוטלת. יכול אדם לא לעבוד ותהיה לו נשמת עבד. במקום שפחה אני אומרת לך שיש לי נטייה לאנשים שהם בני חורין".

כתבת באחד השירים: "אשה קרקעית, ישותה בבן זוגה נספגת". האם היית נאהבת?

"לא בטוחה שהייתי נאהבת, ולא אסביר. בספר הראשון, 'קן של זרדים', אני מפללת לאהבה. בספר השני, 'שירת הבארות', אני מפללת לידידות. בספר השלישי, 'אשמורה השלישית', אני כבר לא יודעת מה להגיד. אני כותבת בשיר 'לנוכח אש הבדידות בעולם/ צוירה הבדידות שלי', ואני מסיימת אותו בשורות 'ומאין עין קרובה מבטת,/ עין עמוקה ביקשתי'. זו התשובה על שאלתך. לא היתה לי אוזן שומעת אז חיפשתי אוזן מקשבת, שזה דבר יותר עמוק ורוחני. זו הבדידות שלי ושל אדם כמוני. אני לא רואה את עצמי כדוגמה עולמית, אבל הגעתי להישג כזה של בדידות". *



עליזה גרינברג. בילדותה אהבה לשבת על עץ ובמשך שנים העסיק אותה הצל בצורה כפייתית והיא אף כתבה עליו מחזורי שירים. לא יכולתי לחדול, היא אומרת, כי אלה כוחות נפשיים חזקים ממני


משפחת גרינברג בהרכב מלא. מימין: חיים, אצ"ג, יוכבד, בת שבע, רבקה ומאחור דוד בידי אמו עליזה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו