בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה אתה, ספר הזוהר?

במלים "ונהר יוצא מעדן" מביע ספר הזוהר את היסוד החיוני, היצירתי והארוטי: נהר היצירתיות והארוס יוצא מן המוח הנקרא "עדן", מקום יצירת הזרע, והוא זורם דרך כל ההוויה, ובדרכו משקה, מחיה ומפרה כמו את הכוחות שבעולם האלוהות, כך גם את אברי האדם העשויים בצלמן. "נהר" הוא גם נהר של אור, של הזוהר המנהיר את בני חבורת הזוהר בשלל אורות עליונים, והוא מקורן של התנסויות מיסטיות שונות. על ספרה של מלילה הלנר-אשד, "ונהר יוצא מעדן"

תגובות

ונהר יוצא מעדן: על שפת החוויה המיסטית בזוהר
מאת מלילה הלנר-אשד, הוצאת עלמא / עם עובד, 2005, 462 עמודים

"הזוהר" אינו עוד ספר, גם לא עוד ספר קבלה. ספרי קבלה נכתבו כבר לפני הזוהר, אך מיום עלות הספרות הזוהרית על במת ההיסטוריה היהודית נוסף ליהדות ממד חדש, והיא חידשה את פניה, ומאז ועד היום מוסיפה היא ומתחדשת ממקור הזוהריות.

ספר הזוהר, על כל שכבותיו, מלא בתודעת ייחודו. ספר תיקוני זוהר, נציג השכבה המאוחרת, נפתח (אמנם רק לפי נוסח הדפוס) בלשון זו (בתרגום מארמית לעברית): "'והמשכילים יזהרו כזהר הרקיע' (דניאל יב, ג): "והמשכילים" - אלה רבי שמעון והחברים. "יזהירו" - כאשר התכנסו לעשות חיבור זה (הוא ספר הזוהר), רשות ניתנה להם, ולאליהו עמם ולכל הנשמות שבישיבות (של מעלה) לרדת ביניהם... והעילה העליונה על כל נתנה רשות לכל השמות הקדושים ולכל ההוויות ולכל הכינויים לגלות להם את הסודות הטמירים, כל שם לפי דרגתו. ורשות ניתנה לעשר הספירות לגלות להם רזים טמירים שלא ניתנה רשות לגלותם עד שיבוא המלך המשיח".

תודעת ייחודו של הזוהר נשמרה בחיוניותה גם במשך הדורות הבאים. גדולי המקובלים לא קיימו אמנם את דברי הזוהר, שלפיהם עם מות ר' שמעון בר יוחאי, כלומר אחרי כתיבת ספר הזוהר, נסתמו שערי החידוש והגילוי. אך חידושי הקבלה שלהם נעשו בדרך כלל מתוך הזדהות עם דמותו של רשב"י, ומתוך העמקה בזוהר. מעמדו של הזוהר מחייב גם את החוקר האקדמי. ואכן, מחקר רב הוקדש לספר הזוהר, ובמיוחד בחוגי תנועת התחייה הלאומית הציונית, שהכירו בכך שהזוהר הוא ספר של תחייה, תחייתם של רבדים ישנים בקיום האנושי והלאומי, שלא טופחו בשאר ענפי ספרות ישראל.

המרכז החדש של מחקר הזוהר והוראתו האקדמית, שנעשה מתוך תודעה ציונית (גם זו אינה מלה גסה), נתייסד באוניברסיטה העברית בירושלים, לפני כשמונים שנה, בידי גרשם שלום, ומאז ועד היום שומר הוא על מרכזיותו (אני מקווה שרשויות האוניברסיטה ידאגו לשמור על גחלת זו גם לעתיד). בעשרות השנים האחרונות הייתי אחראי על לימודי הזוהר באוניברסיטה. אני רואה את עצמי חוליית מעבר בין מורים מצוינים לתלמידים מצוינים לא פחות - כמלילה הלנר-אשד, שממשיכה שלשלת זו של הוראה ומחקר.

יש דמיון מסוים בין המסורת הקבלית עצמה לבין המחקר ההיסטורי-הפילולוגי של הזוהר. אמנם גם מחקר זה, ככל מחקר אקדמי שעניינו בתולדות רוח האדם, אינו מחויב להזדהות תוכנית ולא לקבלה מראש של סמכות בשר ודם, אך דומה שמחקר הזוהר באסכולה הירושלמית אינו מנוכר אלא חדור באהבה לטקסט הזוהרי ובהכרת גדולתו וחשיבותו, ודוגמה מובהקת לכך תימצא עתה בספרה של הלנר-אשד. גם מבחינה אחרת מידמה מחקר הזוהר אל הפעילות הקבלית. מחקר זה אינו מבצע חד-פעמי, אלא יצירה מתמשכת של דורות. כל דור מסתמך על הקודמים לו ומוסיף תובנה משלו. תובנה זו, מטבע הדברים, ניזונה גם מרוחו של הדור, וסוללת לו את דרכו המיוחדת להתקרבות אל התופעה הזוהרית, דרך המתאימה למי שהיניקה האורגנית משלשלת הקבלה אינה אפשרית לו מצד חינוכו, או שאיננה משורש נשמתו.

מחקר הזוהר בדורות האחרונים אכן עובר תמורות חשובות. עד הדור הקודם נסב המחקר בעיקר סביב שני נושאים: נסיבות הכתיבה של הזוהר, והתורה הכלולה בו, כלומר מי היה מחברו של הזוהר, ומה היה למחבר זה לומר בשאלות המנסרות בחללה של מחשבת ישראל. אלה אמנם שאלות חשובות, אך אין בהן תשובה מספקת לשאלה מהו הזוהר; מהו ייחודו הסגולי של ספר זה, שעושה אותו למה שהנו מאז ועד היום.

תורותיו של הזוהר מעניינות ומסעירות, ובחלקן אף חדשניות וייחודיות, אך אינן מצטיינות באחידות או בעקביות. מדובר בקשת רחבה ביותר של השקפות, או, אם לנקוט תמונה המשמשת בספרות הזוהרית עצמה, בזוהר שזורק ניצוצות לכל עבר. אפשר אמנם למצוא לאלה מכנה משותף, אך זה קשה להגדרה. דומה שהזוהריות העומדת בבסיס הדעות השונות קשורה יותר לשאלת ה"איך" מאשר לשאלת ה"מה". הזוהריות היא רוחו של הזוהר, החוויה האישית והחבורתית המתוארת בו. ההתעמקות ביסוד זה עשויה לקרב את החוקר גם להבנה שלמה יותר של תורות הזוהר, וגם לפתרון טוב יותר של השאלה ההיסטורית של דרך חיבור הספר, כי יש בה השלמה חשובה לעדויות החיצוניות, שדומה שכבר מוצו עד תום (ר' במאמרי "כיצד נתחבר ספר הזוהר", מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, כרך ח).

בדרך זו, שנקטתי אני במחקר ובהוראה, הולכים גם כמה חוקרים צעירים יותר, כל אחד בכיוונו וברוחו, וכבר מזומנים לנו בקרוב כבר ספרים חשובים, המגבשים ומסכמים אותם כיוונים, וראשון לאלה הוא ספרה הנוכחי של הלנר-אשד, על החוויה המיסטית בזוהר ועל תודעתו העצמית. הלנר-אשד ניגשת לזוהר מתוך הקשר רחב יותר מתחומי הדת היהודית, עסקה הרבה בתופעה המיסטית בכלל, והתעמקה מקרוב בהודו ובתרבותה עוד לפני שארץ זו נפרצה לפני גל התיירות הישראלית. עיסוקה מעמיק את תובנות הספר, אך אינו מקרב אותו לא להודו ולא לנצרות. המיסטיקה הכללית משמשת אותה בעיקר לחידוד ייחודיותה של הזוהריות.

את הזוהריות מחפשת מלילה הלנר-אשד אצל אנשי הזוהר, אלה שמתוארים בספר ודוברים בו. היא מקדישה להם את שני השערים הראשונים בספרה, המתארים את דרכם המיסטית ואת חוויותיהם הרוחניות, כגון חידושי תורה המתחדשים בדרך, תוך ההליכה בצוותא בליווי השכינה (עמ' 138-148), ובעיקר הטקס הלילי של תיקון חצות, שבו עולות נשמות בני החבורה לגן עדן, ושושביני השכינה או נערותיה, המלוות אותה לקראת פגישתה עם המלך, הוא הקדוש ברוך הוא (עמ' 149-176).

המחברת, המבקשת להגדיר את החוויה הזוהרית במונחי הזוהר עצמו, מבחינה ב"שלושה מצבי תודעה מיסטיים עיקריים בזוהר", ומגדירה אותם לפי תורת הספירות והפרצופים הזוהרית: חוויית המלכות או השכינה, חוויית תפארת שהוא הקב"ה, כלומר הבחינה האלוהית המרכזית והזכרית, וחוויית עתיקא, כלומר היישות העליונה שממנה נאצלו שני הראשונים (עמ' 399-411). עיקר החוויה הדתית של אנשי הזוהר קשורה לדעתה דווקא בשכינה, והיא מתארת חוויה זו ביד אמונה, בכמה מקומות בספרה (עמ' 200-203, 274-276), ומקימה לעיני הקורא את גן העדן בלילה, עם האורות המיוחדים לו, כפי שהם מתגלים לנשמות בני החבורה, שושביני השכינה, ועם המתח הארוטי הנקבי רב התהפוכות השורר בכל.

הלנר-אשד מתייחסת לחוויית החבורה הזוהרית המתוארת בזוהר כאל חוויה אמיתית, בלי לקבוע מסמרות בשאלת המציאות ההיסטורית של אותה חבורה, כלומר באיזו מידה משקפת החבורה הזוהרית מציאות היסטורית, ובאיזו מידה אין כאן אלא תיאור ספרותי, המעוצב בידי אמן מיסטיקאי מיסודות שנרקחו מספרות חז"ל. מהתבטאויות אגב בספרה אפשר ללמוד שהיא מכירה גם ביסודות ההיסטוריים וגם ביסודות הספרותיים של החבורה, ואין לה דעה מוחלטת על המינון המדויק שבין שני היסודות.

לחבורת הזוהר יש מציאות איתנה, מכל מקום, בתודעת עצמה. תודעה זו, המוסברת יפה בספר, הריהי, כמו כל דבר בזוהר, מורכבת ודיאלקטית. מצד אחד זאת חבורה סגורה ואליטיסטית המלוכדת סביב מנהיגה, ר' שמעון בר יוחאי, שרק לו בלבד נמסרו מפתחות סודות התורה, ועם מותו "נסתמו תהומות תהום רבה" (זוהר ח"א, דף רטז), וכל הפותח פיו אומרים לו, בלשון הפסוק, "אל תתן את פיך לחטיא את בשרך" (ח"ג, קה ע"ב). מצד שני, בימי חיי רשב"י היתה האפשרות המיסטית נחלת הדור כולו (עמ' 124-129). שוב ושוב מספר הזוהר על אנשים פשוטים המזדמנים לאנשי החבורה ההולכים בדרך, והזלזול בהם משים בסופו של דבר דווקא את תלמידי רשב"י ללעג ולקלס.

אפשר לסכם את התודעה הזוהרית במלה התעוררות. וגם לזאת יש שתי פנים: אמנם מדובר באליטה, באותם יחידים המתעוררים בחצות הלילה ללוות את השכינה בעוד שאר בני העולם סרוחים על ערשם וטועמים בשנתם טעם מיתה (זוהר ח"ג, קכא ע"ב), אך גם כלפיהם הזוהר אינו מתחמק מאחריות. הספרות הזוהרית, המלאה בתודעת הייחוד והחידוש של דרכה המיסטית, רואה שליחות לעצמה בהפיכת פנימיות התורה לעיקר בחוויה הדתית של הציבור בכללו, או, במלים אחרות, לעורר את העם ואת הדת מן השינה העמוקה שהם מצויים בה לפי הכרתה.

לשורש "עור" נוכחות רבה בספר הזוהר (עצם העיסוק בתורה מכונה בלשונו התעוררות), והוא נוקט שיטות מגוונות של "הערה", שזכו עתה למחקר מקיף בספרה של הלנר-אשד, המקדישה ל"שפת ההתעוררות בספר הזוהר" חלק יפה מספרה (עמ' 237-267). אחת משיטות ההערה מקבלת כאן מעמד מיוחד ואף משמשת כאמצעי בארגון החומר ובהגשתו. היא מזהה בזוהר פסוקי מקרא המכונים על ידה "פסוקי צופן". הכוונה לפסוקים אחדים שהזוהר מזכיר פעמים רבות, ועושה בהם שימוש אינטנסיווי החורג מן המשמעות הספציפית שהוא מעלה מתוכם. פסוקים אלה באים "לסמן ולהזכיר לקורא את המעבר לרמת קריאה ודרישה מיוחדת בפסוקי המקרא, ולעוררו למצב תודעתי מיסטי" (עמ' 268).

במחקרים אחרים נידון כבר תפקודו הזוהרי של הפסוק "והמשכילים יזהרו כזהר הרקיע". אך המחברת בחרה כתשתית לספרה וכמקור לשמו דווקא פסוק אחר, שמבחינה כמותית מצוי בזוהר הרבה יותר מפסוק "המשכילים", והוא נזכר או נרמז בו כמעט בכל דף. הכוונה לפסוק "ונהר יצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים" (בראשית ב, י). היא כותבת: "הפסוק פותח דרשות בעניינים מגוונים כל כך עד שדומה כי הוא פסוק הצופן העיקרי של ספרות הזוהר בכלל. זהו איתות לקורא להזכירו את המוטיווציה הפרשנית שביצירת הזוהר בכללותה, והוא כאילו אומר: 'ראה, אנו עתה במציאות של הזוהר, אנו מחפשים אחר הזרימה האלהית הקיימת מעבר ובתוך המציאות הקבועה!'" (עמ' 269-270).

הזרימה המתוארת בפסוק זה אינה תהליך האצילות שבו נוצרו העולמות לראשונה בבריאת העולם, לפי השקפתו העיונית של הזוהר. הנהר הזורם מייצג יותר את השפע שמחיה בזרימתו את העולמות בהווה, "במציאות הקבועה" מאז ועד היום, ובמיוחד את בני האדם, ויותר מכולם את חבורת הזוהר. יותר משמדובר בהשקפה תיאורטית על נושא עיוני, פסוק זה מביע חוויה קיומית, ומתאים לשמש כסמל לזוהריות, ובריח תיכון לספר המוקדש לה. בשורות הבאות אנסה לסכם אפוא את עניינו של הנהר בספר, בתוספת דגש משלי.

במלים "ונהר יוצא מעדן" מביע הזוהר את היסוד החיוני, היצירתי והארוטי. נהר היצירתיות והארוס יוצא מן המוח הנקרא "עדן", מקום יצירת הזרע לפי ההשקפה שהיתה מקובלת גם על הזוהר, והוא זורם דרך כל ההוויה, ובדרכו משקה, מחיה ומפרה כמו את הספירות (=הכוחות) שבעולם האלהות, כך גם את אברי האדם העשויים בצלמן. "נהר" הובן בזוהר גם מלשון אור ("נהורא" בארמית), ואכן זה גם נהר של אור, של הזוהר המנהיר את בני חבורת הזוהר בשלל אורות עליונים, והוא מקורן של התנסויות מיסטיות שונות, כפי שמתואר בספר, הדן בחוויית המים הזורמים והאור לסוגיו (עמ' 300-330).

כידוע, אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים, כי בזרימה מתרעננים ומתחדשים המים ומאירים תמיד באור חדש. ואכן אין כדרשות הזוהר לחידוש ולרעננות. הזוהר לא רק נוהג כך למעשה, אלא גם מפגין מודעות לדרכו, ומציג אותה כדרך הראויה. הלנר-אשד מראה זאת בבהירות בניתוח דרשת הזוהר (ח"ב רטו ע"א) על הפסוק משלי ד, יח: "וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום". לדבריה (עמ' 235) "ייחודו של אורח הצדיקים הוא בחידוש, בפתיחת אורחות חדשים לצד דרכי הפרשנות הכבושות והסלולות, בהערת פסוק במשמעות שטרם הוארה בו. חידוש הוא גם היכולת ללכת בדרכים ידועות ולחדש אותן כפי שלא היו מעולם".

במקום אחר (ח"א ד-ה, בדרשה על ישעיה נא, טז: "ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטע שמים וליסד ארץ"), מתנסח הזוהר אף בצורה רדיקלית יותר: הדרשה עשויה אף לברוא יש מאין שמים חדשים וארץ חדשה. עם זאת, בהמשך אותו מאמר מתגלה כאן גם מתח דיאלקטי בין מסורת לחידוש. הדרשן החדשן אינו חופשי לגמרי לעשות כראות עיניו; עליו גם להסתיר את עובדת החידוש שבדבריו "לבל יקנאו המלאכים ויקטרגו", וגם לדאוג לכך שבריאתו שלו תהיה על דרך בריאתו של הקב"ה, אחרת יבנה "רקיעים של שוא ושקר", ויחזק דווקא את עולמו של סטרא אחרא, הצד האחר והרע. החדשנות שעליה ממליץ הזוהר מוגבלת איפוא ל"דרכי התורה", אך גם אחרי הגבלה זו נותרו אפשרויות של חידוש עד אין סוף (ר' זוהר ח"ב צה ע"א). ההגבלה אינה מחלישה את כוח החידוש אלא דווקא מעצימה ומרבה אותו, בספקה לו נקודת משען, שהרי מאפס לא יצא אלא אפס, או לכל היותר, מליצות כלליות מרובות פאתוס ומעוטות בתוכן.

ההגבלה היא אכן יסוד חשוב של החוויה הזוהרית, המתוארת בשל כך כ"חוויה מוכלת" (עמ' 380 ואילך). הנהר היוצא מעדן אינו מפלי הניאגרה. אין מדובר לא באקסטזה ולא בשבירת כלים. היסוד החשוב ביותר בחוויה זו הוא היסוד הארוטי (המתואר כאן בעמ' 352-357), וזה מאופיין לא בהתפרצות בלי מרוסנת, אלא במשחק דיאלקטי של התחככות במסגרות נתונות, ובהרחבתן.

הצד הארוטי של חוויית החידוש בתורה מצוי כבר בספרות חז"ל (למשל עירובין נד ע"ב), אך המיתוס הזוהרי מעניק לכך מובהקות נוספת: החידוש בתורה הוא זיווג בשכינה, כלומר באלהות, בבחינתה האימננטית והנקבית. אפשר היה לצפות שארוס רוחני כזה יבוא על חשבון הקשר הרגיל שבין איש ואשה, כפי שמוצאים אנו בנצרות, שהכתיבה נזירות לאנשי הרוח שלה; ואפילו לפי הרבה ממקורות היהדות, הגם שזו מתייחסת בחיוב לחיי הנישואים, הארוס האמיתי לא בהם נמצא אלא בלימוד תורה, והנישואים משמשים בהקשר זה (כלומר מחוץ למצוות פרייה ורבייה) אך כסגולה כנגד יצר הרע (ראה למשל רמב"ם, הלכות תלמוד תורה א, ה; הלכות איסורי ביאה כב, כא). לא כן בזוהר. כאן הזיווג הרוחני תלוי בזיווג הגופני, והוא נחשב כשיא החיים הדתיים (ראה מאמרי "זוהר וארוס", אלפיים 9). העלאת הזיווג למעלת ערך עליון אין בה שמץ של פריצת גבולות "מיסטית". אין מדובר אלא באשת החיק החוקית בלבד, שאיננה סובלת כל מתחרה זולת השכינה. כפי שאין כמו הזוהר לארוטיקה ולקידוש הזיווג, כך אין כמוהו מי שמחמיר בדיני אישות ומיניות (עד שהוצאת זרע לבטלה הופכת כאן לחטא שאין חמור ממנו). הארוס הזוהרי הוא מונוגמי. משפחה גרעינית, שיש בה אב ואם בן ובת, היא שנושאת את שם ה' בעולם (ח"א רי"א ע"א; ח"ג רצא ע"א).

אך אידיאל משפחתי זה רחוק מלהיות בעל-ביתי, רפה או בטוח. ההולך ב"אורח צדיקים" דלעיל, אותה דרך חדשנית ואירוטית, מעמיד עצמו ביודעין בניסיונות קשים. כך אפשר ללמוד למשל מיעקב אבינו, שבדרכו לשאת אשה צריך היה קודם ללכת "חרנה" (בראשית כח, י), אל נקבת סטרא אחרא המתוארת בזוהר בצבעי פיתוי מיני חזקים במיוחד (ח"א קמח ע"א). אך יעקב, כמו שאר האבות, עמד בניסיון זה והגיע אל המיועדת לו, אל רחל, שהיא גם סמל מובהק לשכינה.

בדומה למושג החידוש, גם מושג הסוד הזוהרי מצטיין בארוס ובדיאלקטיקה, כפי שמראה הלנר-אשד בעמקות (עמ' 187-221). הסוד והארוס הם שניהם יסוד העולם, שאינו עומד אלא על הרז (ח"ג קכח ע"א), אלא שטיבם של סוד ושל ארוס שהם נהרסים בעצם חשיפתם. גילוי הסודות הוא אמנם האידאל הזוהרי והמציאות הטבעית בחבורת רשב"י, אך הוא גם גילוי עריות. הזוהר מפרש "גילוי עריות" דווקא לפי המשמעות המילולית: חשיפת ערוות הנקבה, כאשר הזיווג הוא דווקא הפך הגילוי. במשפחה הגרעינית האלוהית בימים כתיקונם מכוסה הערווה הן על ידי הבעל בשעת הזיווג, והן על ידי הבן בשעת הלידה, והנקבה מוסתרת משני צדדיה על ידי הגברים שבמשפחה (ח"א ריט ע"א; ח"ג רצ-רצא).

גילוי עריות במשפחה אידיאלית זו היא כגירוש מגן עדן, או כגלות (גלות וגילוי נגזרו מאותו שורש), ויש לדבר, אכן, גם השלכות ברובד ההיסטורי. הזיווג הנכון מאפיין את עידן השלום, כשישראל יושבים לבטח על אדמתם. זמן גילוי עריות, לעומת זאת, הוא תקופת הגלות, ודווקא הוא נחשב גם לזמן גילוי הסודות. עניין זה מוצא את ביטויו המפתיע, כפי שמראה הלנר-אשד (עמ' 391-398), בפירוש הזוהרי למרכבת יחזקאל, כלומר ל"מעשה מרכבה", אף שהוא כידוע יסוד המיסטיקה היהודית. בפסוק הראשון שבספרו מודיע הנביא יחזקאל שבהיותו "בתוך הגולה נפתחו השמים" והוא ראה "מראות אלהים". איך חלה התגלות זו דווקא בגולה, שאלה מפורסמת היא במחשבה היהודית, אך תשובתו של הזוהר בולטת בייחודה: ראיית "מראות אלהים" מתאימה דווקא לגלות, שכן היא עניין שלילי בעיקרו, בהיותה גילוי עריות של מעלה (כך רומז הזוהר בראשית פירוש המרכבה שלו, והדבר מפורש עוד יותר בפירוש המרכבה לר' משה די ליאון). נמצא שהזוהר מתייחס דווקא בשלילה לגילויים שעיקרם בהתבוננות חזותית ואינטלקטואלית. הגילוי הנאות כרוך בחוויה עמוקה מזאת, וכאמור הוא בבחינת זיווג השכינה.

השכינה היא הספירה האחרונה, הגן המושקה במי אותו נהר היוצא מעדן. היא מתוארת ככלי קיבול ואף כפרסוניפיקציה של כנסת ישראל. תארים אלה אחראיים לקוטב השני של החוויה הזוהרית, שעניינו דווקא בבניית כלים וגבולות. ספרה של הלנר-אשד מדגיש אולי קצת יותר את חלקו הראשון של הפסוק, "ונהר יוצא מעדן", שמופיע גם בכותרת הספר; אך החלק השני חשוב לא פחות: נהר היצירתיות אינו זורם סתם, כזרע לבטלה, אלא תמיד משקה את הגן, את אותה יישות נקבית, שהיא גם סמל לארציות ופרטיקולאריות.

בהשקיית הגן, הספירה התחתונה, נסגר המעגל שנפתח עם יצירת הזרע במוח, והכוחות האלוהיים הופכים אחד, ממש כפי שקורה גם במישור האנושי, בשעת הזיווג, שכן האדם במציאותו השלמה הוא אחדות של זכר ונקבה. כך הופך פסוק הצופן "ונהר יוצא מעדן" גם למקבילו של פסוק הייחוד "שמע ישראל". מ"עדן" ועד "גן" הוא עולם הייחוד, "ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים", הם העולמות שמתחת, עולמות המלאכים הנקראים "נפרדים" (כך גם בלשון הפילוסופים, אף שבמשמעות שונה), ואף עולמנו התחתון. אמנם גם אותם המצויים ב"עולם הפירוד" מושקים מהסתעפויותיו של אותו נהר, אך אינם שרויים עוד באותה אחדות אמיתית המציינת את הספירות (זוהר ח"א לה ע"ב, ועוד).

בהפקעת עולמנו מעולם הייחוד יש יסוד של מתינות, גם מבחינה תיאולוגית ואונטולוגית, וגם מבחינה מיסטית. לכאורה חוזר כאן האל להווייתו הטרנסצנדנטית האורתודוקסית, והאדם אינו נכלל בתוכו. אך מתינות זו אינה כל האמת הזוהרית. לעתים משתנה המציאות, והעולמות התחתונים נכללים בעליונים, ונקלטים גם הם לתוך הייחוד. שינוי זה כרוך בשינוי תודעה ובאקסטאזה מיסטית (זאת אכן "אקסטזה רכה", לפי הגדרתה של הלנר-אשד, עמ' 377), אך אין הוא מסור כולו למצבי רוחו הפרטיים של המיסטיקאי. תמורה זו קשורה בקשר הדוק לקצב זרימת הריטואל היהודי. אם בימות החול נמצאים אנו בעולם הפירוד, בשבת עולים העולמות כולם ומתאחדים בשכינה, לקראת זיווגה בקב"ה, ואף נשמות ישראל מסתופפים בצלה ומקבלים ממנה נשמות חדשות. כפי שמתאר הזוהר בקטע מפורסם שנוהגים חסידים לאומרו עם כניסת השבת, בעת ששינוי כזה קורה במציאות (ח"ב קלה ע"א). שינוי אונטולוגי דומה מתחולל גם בעת אמירת "קדושה": כל חלקי המציאות, העליון התחתון והאמצעי, הופכים כולם ל"גוף אחד" בקריאה "קדוש קדוש קדוש" (ח"ג קמג ע"ב).

הזוהר אינו עונה איפוא על הציפיות המקובלות ממיסטיקאי, שנתפש בדרך כלל כמי שניצב מעל ההבדלים הפרטיקולריים שבין הדתות, וכמי שמזלזל במנהגים ובטקסים החיצוניים של הדת הממסדית. המיסטיקה הזוהרית דרכה שונה. היא דווקא דבקה בריטואל היהודי, במחזור התפילות והחגים, ובמצוות עשה ולא תעשה, ומתפעלת מיופיים ומכוחם. היא אינה שוברת את הריטואל ואת ההלכה אלא מעצימה אותם בהוספת נימים חדשות למשמעותם, והיא אף נבנית ומתעצמת על ידם, כשהם מספקים לה נקודות אחיזה בדרך ההתעלות הרוחנית.

אפשר אמנם גם להצביע על הסכנה הנשקפת לחוקי ההלכה בשעה שמפתח משמעותם נמסר לידי המקובלים, לעשות בהם ככל העולה על רוחם, בהתאם להבנת המציאות המיסטית שלהם. סכנה כזאת אכן קיימת, והיא יצאה מן הכוח אל הפועל בימי שבתי צבי, כ-400 שנה אחרי הזוהר. אך בימי הזוהר נראה שההלכה נתונה היתה בסכנה דווקא מהצד האחר, כשאנשים רבים החלו לקוץ בקיומה חסר הפשר, כמצוות אנשים מלומדה.

השכינה, הגן המושקה במי נהר העדן, מזוהה כאמור עם כנסת ישראל, כלומר עם העם היהודי במובנו המיתי. לפי התיאור המקראי (בראשית ב, טו) הנהר בלבד אינו מספיק לגן עדן, הזקוקה גם לאדם "לעובדה ולשומרה", כלומר, לפי הפירוש המופיע בספרות חז"ל ומפותח בספרות הזוהרית, לטיפוח בתורה ובמצוות. אנשי הזוהר אינם עוסקים רק בנשמתם שלהם, אלא הם מגויסים לשמירת העם ולעילויו הרוחני, ולקירוב הגאולה ובניית הארץ וירושלים (גם באלה מתבטאת השכינה).

הקבלה המסורתית היא יותר יהדות מיסטית מאשר מיסטיקה יהודית. אין זו חלופה יהודית למיסטיקה נוצרית, מוסלמית או הודית, אלא אינטרפרטציה מיסטית של הדת היהודית, שעם ישראל בראש מעייניה, גם אם צמחו בשוליה גידולים אחרים, כגון הקבלה הנוצרית בימי הרנסנס ובימינו חבורת מדונה. כדי להדגיש כראוי גם את הכיוון הפרטיקולרי והלאומי, מציע אני "פסוק צופן" זוהרי נוסף, שנוכחותו בזוהר אינה פחותה מזו של "נהר יוצא מעדן": "ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ" (ישעיה ס, כא). אמנם גם לפסוק זה נודעות כאן זוהר של בחינות, ובצד המשמעות העיקרית המעניקה לכל העם את מדרגת הצדיקים (לכל מי ששומר על ברית המילה), מבצבצת לעתים גם כאן נימה אליטיסטית וכמעט כיתתית - אין "עמך" אלא הצדיקים, כלומר החבורה הזוהרית שזורם בתוכה אותו נהר המחולל אותה מיסטיקה מוכלת המתוארת כה יפה בספר שלפנינו.



יאן ברויגל, גן עדן, 1612


ספר הזוהר, מנטובה, 1558



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו