בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"היהודי הנסבל" שהיה לנביא הנאורות בגרמניה

משה מנדלסון

תגובות

שמואל פיינר. סדרת גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי הוצאת מרכז זלמן שזר, 176 עמ', 49.14 שקלים

בהוצאת מרכז זלמן שזר הירושלמית החלה להופיע סדרת ספרים חדשה על "גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי", בעריכת פרופ' אביעזר רביצקי. ספר הביכורים שלה הוקדש למשה מנדלסזון (עדיף בעיני תעתיק זה, לפי הצעתו של שמואל הוגו ברגמן), מי שהיה, לצד גוטהולד אפרים לסינג, האיש המפורסם ביותר בתנועת הנאורות בגרמניה במאה ה-18. לא היתה עוד אישיות בתולדות ישראל בעת החדשה שזכתה למוניטין כאלה בחיי הרוח של התקופה, אף על פי שלפי הרגלמנטציה המפלה של המלך פרידריך השני, נחשב מנדלסזון ל"יהודי נסבל", חסר זכויות אזרח.

העלם הצעיר מדסאו במזרח פרוסיה, הגיע לברלין חסר כל בגיל 14 כדי ללמוד בישיבה של הרב דוד פרנקל; אך במקום להיות לתלמיד-חכם, כמקובל, נעשה לאחד הפילוסופים הגרמניים החשובים ביותר של עידן הנאורות ולדמות הנערצת ביותר על יהודי גרמניה במאות ה-18 וה-19.

עלייתו המסחררת של מנדלסזון היתה חיזיון יוצא דופן בימים ההם. היה רק עוד יהודי אחד שעשה באותו זמן קפיצה נחשונית דומה, ואולי אף קיצונית יותר - מכפר ליטאי נידח אל השורה הראשונה של הפילוסופים הגרמניים באותה תקופה. היה זה שלמה מימון, שהפך לפילוסוף החשוב ביותר בתקופת המעבר מקאנט לאידיאליזם הגרמני הקלאסי. ואולם מימון, שאורח חייו המופקר גרם צער רב למנדלסזון שתמך בו, התרחק מן היהדות מבלי להתכחש לה ועבר (כפי שכתב באוטוביוגרפיה שלו דווקא בהקשר של דברים לזכר מנדלסזון) מה"מדינה" היהודית אל "מדינת הפילוסופיה".

מתמיה שבשעה שעל שלמה מימון נכתבה בעברית מונוגרפיה מקיפה בידי פרופ' הוגו ברגמן, ושניים מספריו הפילוסופיים החשובים ביותר הופיעו בעברית (בעריכת ברגמן ונתן רוטנשטרייך), נוסף על תרגום האוטוביוגרפיה המפורסמת "חיי שלמה מימון", הספר שלפנינו הוא הראשון בעברית שהוקדש כולו לחיי מנדלסזון והגותו (מלבד ספר קטן של יצחק אייכל משנת 1789). בשעה שבלועזית קיימים לא מעט ספרים חשובים על מנדלסזון, ובראשם ספרו המונומנטלי של פרופ' אלכסנדר אלטמן מ-1973 (בעל 900 עמודים גדולים), נכתב על מנדלסזון בעברית בעיקר בפרקים שונים של ספרים על תולדות הפילוסופיה היהודית או בספרי היסטוריה.

דבר זה הוא שמקנה לספרו של פרופ' שמואל פיינר את חשיבותו. המחבר איננו פילוסוף אלא חוקר ההיסטוריה היהודית בעת החדשה, והתיאורים ההיסטוריים והביוגרפיים בספרו מאפילים על הניתוחים הפילוסופיים. בהתאם לקו המנחה את הסדרה, הספר פונה לציבור רחב יותר, ואיננו מוגבל לקהל אקדמי. זו בהחלט כוונה רצויה, אך נשאלת השאלה אם היא מצדיקה את ההשמטה הטוטלית של כל מראי המקומות, לרבות של דברי מנדלסזון עצמו (הרי ספרו החשוב ביותר, "ירושלים", וחלק מכתביו היהודיים, ראו אור בעברית, וכמותם גם שניים מספריו הפילוסופיים הכלליים, ואפשר היה להפנות את הקורא גם אליהם).

חיי מנדלסזון התנהלו בשני מישורים, הפילוסופיה וחיי הרוח מכאן, ומעורבותו בחיים היהודיים מכאן; ואולם הם התאפיינו גם בכמה פרשות, שכל אחת מהן הטביעה בו את רישומה והזכירה לו בצורה בוטה כי עם כל השתלבותו באליטה הרוחנית של זמנו, שייכותו היהודית גוררת עמה גם את "אחרותו" הבלתי נמנעת.

למרות תהילתו הרבה (הוא זכה, בין השאר, בפרס ראשון על כתיבת חיבור מטעם האקדמיה הפרוסית למדעים בשעה שקאנט קיבל רק פרס שני וספרו "פיידון או האלמוות של הנפש" עורר התפעלות כללית, הופיע במהדורות רבות ואף תורגם ללשונות אחרות, כולל עברית, ועוד), לא נמנעו ממנו כמה עימותים מרים ומכאיבים שאילצוהו לנמק בפומבי את טעמי דבקותו ביהדות. נכתב על כך רבות, ואזכירם להלן רק בקצרה.

מעריציו היהודים והנוצרים ראו בו את מורה הדרך של היהודים מהגטו הרוחני המסוגר אל השתלבות תרבותית וחברתית. אבל היו גם כאלה, בעיקר רבנים אורתודוקסיים, שראו בו מדיח של בני עמו מדרך המסורת. היחס אליו נשאר אמביוולנטי. מצד אחד, ראשי הקהילות השתבחו במוניטין שלו והסתייעו לא פעם בשתדלנותו; קהילת ברלין אף מינתה אותו ל"פרנס" ופטרה אותו ממסים. ואולם מהצד האחר נשאר, בעיקר בעיני הרבנים, כעין "חשוד תמידי", כפי שמציין פיינר (עמ' 17). עיקר קצפם יצא על התרגום לגרמנית של התורה ושל כמה ספרים נוספים מהתנ"ך, וכן על ה"ביאור" (שנכתב בעברית), ובייחוד על הכרזתו כי זה נועד להיות צעד ראשון של היהודים אל התרבות.

מנדלסזון גם התבלט בכך שלא חשש להפר את החרם שאסר על קריאה ועיון בספרי שפינוזה, וכבר בחיבורו הפילוסופי הראשון, "דיאלוגים פילוסופיים", מ-1755, התמודד בצורה מאוזנת ובלא משפט קדום עם מחשבתו. הוא הסתייג אמנם מהפאנתאיזם, ביתר דיוק "פאן-אנתאיזם" ("הכל בתוך אלוהים", כלומר הטבע), אבל העיר כי בלי שפינוזה לא היה אפשרי המעבר מדקארט ללייבניץ (שמנדלסזון היה חסידו המושבע), ועל כך "היה ראוי לעטרת פרחים". הוא גם ציין ביחס אליו ואל הובס: "כמה יגיעות יגעו בני-האדם עד שיישרו את הדרך בערבה" ("ירושלים", עמ' 38). בסוף חייו, כאשר פרץ "ריב הפאנתאיזם" על השפינוזיזם של לסינג, אף הכריז כי "שפינוזיזם מזוכך" יכול לדור בכפיפה אחת עם המסורת הדתית של היהדות.

הסוגיות הפילוסופיות העיקריות שהעסיקו את מנדלסזון הצעיר היו האלמוות של הנפש (בעקבות זאת כלל קאנט ב"ביקורת התבונה הטהורה" סעיף מיוחד על "סתירת הוכחתו של מנדלסזון על התמדת הנפש"); התחושות, בעיקר מזווית ראייה אסתטית; ובעיית ההתאבדות.

האירוע הראשון שהוציא את מנדלסזון משלוותו הפילוסופית מוכר בתור "פרשת לפאטר". לפאטר היה כומר מציריך, מעריץ של מנדלסזון, שראה עצמו מיועד לקרב את ממלכת אלף השנים של ישו. התנאי המוקדם היה המרת היהודים לנצרות. הוא סבר, שאם יצליח להניע את מנדלסזון, היהודי הדגול ביותר בימיו, לקבל את הנצרות, יילכו כל יתר היהודים בעקבותיו וחזונו יתגשם.

הוא שלח איפוא למנדלסזון ספר מאת מלומד שווייצי, שארל בונה, על אמיתות הנצרות, וצירף אליו מכתב פומבי, שבו קרא למנדלסזון לסתור את הכתוב בספר ולא - לקבל את המסקנה, שסוקראטס היה מקבל, ולהמיר את דתו לנצרות. בלי להיכנס לפרטי חליפת המכתבים (הכלולה בכתביו היהודיים של מנדלסזון בעברית), שהעמידה אותו בפני הצורך העדין להתווכח בגלוי עם הנצרות, ראוי לציין שאהדת הקהל האינטלקטואלי היתה נתונה למנדלסזון, אך הפרשה השאירה בו צלקת, שלא הגלידה ולא נתנה לו מנוח.

האירוע השני, המפורסם ביותר, בא בעקבות חוברת אנונימית, "החיפוש אחר האור והצדק", שנשלחה אליו גם היא בפומבי, וגם היא עם הבקשה להמיר את דתו לנצרות, אבל הפעם למטרה אחרת: חיזוק מחנה הדאיזם והדת הטבעית, שמנדלסזון נטה אליו מבחינה פילוסופית. חוברת זו הניעה אותו לכתיבת "ירושלים", ספרו החשוב ביותר, שבניגוד לשאר ספריו, שיני הזמן כמעט ולא כירסמו בו. מנדלסזון סבר בתחילה שאת החוברת חיבר יוסף פון זוננפלז, בנו של יהודי מומר, פרופסור ופקיד אוסטרי גבוה שמנדלסזון רחש לו הערכה רבה ולכן ראה עצמו מחויב להשיב עליה בצורה יסודית; ואולם תוך כדי כתיבה עלו בו ספקות לגבי זהות המחבר ("ירושלים", עמ' 53). בינתיים התברר כי המחבר האמיתי היה פרוסי, אוגוסט פרידריך קראנץ, שניסה בכוונה ליצור רושם כאילו החוברת הגיעה מזוננפלז, כי הניח שמנדלסזון לא יטרח להגיב על דבריו של אדם כמעט לא מוכר. את הנקודה הזאת לא האיר פיינר בצורה מספקת.

ב"ירושלים" ניסח מנדלסזון את מה שמוכר בתור "תורת היהדות" שלו: המדינה היא המוסד המטפל ביחסים בין אדם לאדם, ומותר לה להפעיל כפייה, ואילו הדת ("הכנסייה" כלשונו) היא המוסד המטפל ביחסים בין אדם לאלוהים; היא עוסקת בהוראה ובחינוך, אך אסורה עליה כפייה. הוא הדגיש מפורשות כי אין היהדות כופה אמונות, כי "על האמונה אין אנו מצווים, כי זו אינה סובלת אלא את הציווי הבא לה בדרך ההכרה". משום כך, אחת הבעיות שהטרידה את מנדלסזון, כמו את הפילוסוף ג'ון לוק לפניו, היתה היחס לאתיאיזם: כיצד ליישב את איסורו עם העיקרון של חופש דעות וסובלנות? בסוף הסתפק בניסוח פשרני: אמנם שומה על המדינה למנוע "תורות כגון כפירה ואפיקורסות", אבל לא בצורה בוטה, אלא "רק מרחוק צריכה המדינה להשגיח על כך" ("ירושלים", עמ' 65).

לפי מנדלסזון, בתור דת מחזיקה היהדות באותן אמיתות נצחיות והיסטוריות שכל אדם יכול להגיע להכרתן באמצעות תבונתו. ייחודה של היהדות מתגלם ב"חוקה" (כלומר התורה), שהוטלה בהתגלות אלוהית חד פעמית על הנוכחים במעמד הר סיני, ומחייבת אותם ואת צאצאיהם. הוא קיבל באופן כזה את השקפת שפינוזה, כי במדינה העברית הקדומה מצוות התורה היוו את חוקי המדינה, שהפרתם גררה ענישה.

ואולם בשעה ששפינוזה קבע כי עם חורבן המדינה פקע התוקף של חוקיה, טען מנדלסזון כי הם המשיכו לשמור על משמעות דתית כתמריץ לחתור אל האמיתות הנצחיות. מדוע תמריץ זה נוגע רק ליהודים - על כך אין למנדלסזון תשובה, ואולם עד אשר המחוקק האלוהי לא יבטל את החוקים במעשה התגלותי שווה-ערך למעשה נתינתם, שומה על היהודים להמשיך ולשומרם. זו תורת היהדות של מנדלסזון על רגל אחת, אם כי כמעט אף אחד מהמשכילים היהודים לא קיבל אותה, ולכן העיר שמואל פיינר בצדק, כי אין זה מדויק לאפיינם כ"'תלמידי' מנדלסזון" (עמ' 145).

הביוגרפיה הזאת על מנדלסזון סוקרת נאמנה את כל האירועים החשובים בחייו, אם כי לא את כולם באותה יסודיות. כך, למשל, לא הזכיר פיינר את קשרי הידידות בין מנדלסזון לפילוסוף התמהוני-משהו, יוהן גיאורג האמאן, ורק ציין, כי הספר "גלגתא ושבלימיני" (שהופיע אחרי מות מנדלסזון) והיה ההתמודדות הביקורתית הראשונה עם "ירושלים". גם בקשר לפולמוס של מנדלסזון עם הסופר והפולמוסן יוהן יאקובי, שבעקיפין קירב את מותו, מן הדין היה להבהיר יותר את הרקע האידיאולוגי. על פי טענת יאקובי, תורת שפינוזה היא אכן הפילוסופיה האמיתית ביותר, אבל מכיוון שהיא מוליכה לאתיאיזם שומה לעשות "קפיצה נחשונית" (Salto mortale) מן הפילוסופיה לאמונה, ואילו לסינג דבק באופן כזה בפילוסופיה אתיאיסטית. לכן התאמץ מנדלסזון להראות, כאמור, שיש "שפינוזיזם מזוכך", ושכזה היה "השפינוזיזם" של לסינג, ולכן אין לחשוד בו באתיאיזם.

ספרו של פרופ' (אמריטוס) זאב לוי, "האחר והאחרות", ראה אור בהוצאת מאגנס



משה מנדלסון ועותק של הספר "השארת הנפש", משנת 1787



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו