בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יום רביעי אחר הצהריים, תל אביב: פייטריות (2)

תגובות

ב-1996 עמד עודד ידעיה כל שבוע בצומת ארלוזורוב בתל אביב עם שלט "ביבי תעשה את הפעימה השנייה". בימי אוסלו הוא פירסם ב"מעריב" מודעה נגד ביבי ושילם עליה 11 אלף שקל, מכיסו. "ביבי היה אתי באותו צוות בסיירת, עבד אתי יום בבננות בחניתה", הוא מעיד, "אבל הוא הרס את התהליך עם הפלשתינאים".

בשבוע שעבר פרש ידעיה, אמן ומורה לאמנות ואנרכיסט פעיל, מניהול בית ספר "קמרה אובסקורה", אחרי שמונה לתפקיד רק חודש וחצי קודם לכן. אחרי 27 שנות פעילות נסגר בית הספר. ידעיה לימד בו צילום מ-81' ותחת מייסדי בית הספר, אריה המר ומיכל רובנר, היה מנהלו האקדמי. "אני הבאתי את רוח בית הספר. זה היה מרכז תרבות חשוב בתל אביב, כמטרופולין. סגירתו היא אירוע קשה, לכן התגייסתי להציל אותו".

אמנות ואנרכיזם לא היו הייעוד שנכתב לו על המצח כשנולד בקיבוץ חניתה, ב-1949, והתגייס, 18 שנה אחר כך, לסיירת מטכ"ל, ממנה השתחרר בדרגת רב-סרן. "הייתי אחראי מאוד ועשיתי כל מה שהייתי צריך לעשות", הוא אומר. כיום הוא מגויס לשורות "אנרכיסטים נגד הגדר" וגם עושה מה שצריך לעשות. "אני לא אנרכיסט, אני אוכל בשר, אבל הצטרפתי למאבק".

הדיסוננס בין העבר להווה מתחדד כשהוא נתקל בקציני צה"ל. "אמרתי לו: 'תשמע'", הוא מספר על מפגש עם קצין בבילעין, "'אני לא רוצה להשוויץ, אבל אני עשיתי פעולות מעבר לגבול ואני יודע מה זה ביטחון, אתה לא תגיד לי שרק אתה יודע איך להגן על מדינת ישראל'. אני מעצבן אותם כי אין לי בלורית ירוקה. אבל גם אשה לא קרבית ואמן בן 20 מבינים בביטחון יותר מאנשי צבא ואלופים".

מסלול חייו הבוגרים, כפייטר שעבר צד, החל אחרי הצבא, כשהתחתן עם הסופרת והאמנית רונית ידעיה, בת 53, ויחד נסעו ללמוד בבית הספר לאמנות חזותית בניו יורק. "לדודים של רונית היתה מלטשת יהלומים בניו יורק וכך יכולתי לעבוד בלילות ולפרנס את רונית ואת הילדה (קרן). זה היה קריעת תחת לא נורמלית". באוקטובר 73' הוא כמובן עזב הכל ומיהר להצטרף לקרבות בחרמון, אבל אחר כך חזר לניו יורק ושב ארצה ב-76', "יום אחרי סוף הלימודים".

שנתיים גרו בשכירות ברמת גן. "ניסיתי להיות צלם פרסומות. עשיתי עטיפה לתקליט של אריאל זילבר, 'רוצי שמוליק', ופרסומת למרק, אבל אחרי חצי שנה ראיתי שזה לא בשבילי. אבא של רונית הכניס אותי כחבר לבורסה ליהלומים, אז לא קיבלו שם נשים. הוא לימד אותי את אמנות המשא ומתן. ב-81' הבורסה ליהלומים קצת נפלה והלכתי ללמד קורס א' בצילום ב'קמרה'. הרווחתי 650 דולר בחודש. שנה אחר כך פתחנו בית ספר של ארבע שנים".

המודל הגיע מניו יורק. "בית ספר שהוא חלק ממרקם החיים בעיר גדולה, שמקבל כל אחד. לדעתי, אין שום מבחנים שיכולים לקבוע מי יהיה אמן טוב. אמנות זו תקשורת חזותית שבנויה על שפה וידע, לימודים, אבל כל אמן מחוייב בראש וראשונה כלפי עצמו. כל דור מחוייב לערך המהפכה".

האמנות שלו עצמו מחוברת ישירות לחייו. 12 שנות צילום משפחתי - שלו, של אשתו, של הילדות, קרן ואלה ושל כלבות הרוח הרוסיות, מותק ולביבה, נתלו על קירות מוזיאון ישראל ב-82' כחלק מהתערוכה הקבוצתית "כאן ועכשיו" ואחר כך גם ב"קמרה". "אצלנו כולן נשים, מלבד הכלב, וקטור. הוא כלב הומו. הוא לא רכרוכי, הוא גבר גבר, אבל מעדיף זכרים". התערוכה "ענף של גיבורים", על גבורה וגבריות, שהציג בגלריה בוגרשוב ובמוזיאון ישראל, נולדה בעקבות חזרתם, ב-88', לחניתה. "הסיפור שלי עם הקיבוץ נותר לא סגור, וגם רציתי חופש עשייה אמנותית, שלושה ימים עבודה והשאר אמנות. חזרתי לבננות. עובדים עם מצ'טות, צריך לסחוב שתילים של 60-50 ק"ג על הגב, להקים מערכות כבלים".

פוליטית הוא לא תמיד היה שמאלן לוחם. ב-77' הצביע בגין, "הוא החזיר את כל סיני, הכי שמאלן", ועד האינתיפאדה הראשונה התמקד בפרנסה ואמנות. "ב-88' החלטתי שאני רוצה לראות מה קורה בשטח. לקחתי קיטבג והתייצבתי אצל מפקד האוגדה בעזה, צבי פולג, מגולני. בסוף המילואים הגעתי למסקנה נחרצת שאנחנו לא כובש נאור. הבנתי שסיר לחץ כזה יתפוצץ, ומאבנים יעברו לטרור". הנבואה ניתנה, אבל המעורבות עוד חיכתה. "בקיץ 94' עזבנו את הקיבוץ, הייתי בן 45 עם שני ילדים וחזרתי לבורסה ליהלומים. קניתי יהלום בדולר ומכרתי בדולר וחצי ובסוף גם יצא פרוייקט אמנות שהוצג ב-2003 במוזיאון הרצליה". לתערוכה קראו "יומרות אפורות": על שמונה מסכים הוא הקרין סרטים שעסקו ביהלומן המחפש איש מכירות. "זאת היתה פואמה של חיפוש עצמי של בן אדם בן 50 שלא יודע מה לעשות עם עצמו. אחרי התערוכה הזאת התבשל שאני חייב לחזור למעורבות פוליטית של ממש".

ב-2003 הצטרף ל"תעאיוש". "התבגרתי. רוב הציבור בישראל עדיין מגלגל עיניים לשמים ולא מוכן להודות שישראל היא הטועה פה. מי שלא חוקי בשטחים זה הבג"ץ והצבא. יו"ש לא סופחה מעולם לישראל. שום יישוב אינו חוקי שם, ושום גדר שמקיפה יישוב לא יכולה להיות חוקית, וזה על פי חוקי מדינת ישראל". הוא מאמין שלהפגנות נודעת השפעה. "סולידריות עם הפלשתינאים זה הגשר לשלום, אנחנו מצילים חיים גם של ערבים וגם של יהודים". במשפחת ידעיה "שישי סרט" פירושו צילומי ההפגנות מבילעין. "פעילות פוליטית זו לא פריווילגיה. כל אחד יכול פעם בחודש, ביום שישי, לעשות משהו. לתרום. המצב קיצוני".

את החלל של "קמרה" הוא מתכוון למלא בקרוב בפתיחת בית ספר חדש, פתוח לכולם כקודמו. שכר הלימוד יהיה כמו ב"קמרה", 18 אלף שקל, ומתוכננים הסדרים למי שכבר שילם ל"קמרה". "הכל בא ממני, אני המנהל, ואני הנחתי כאן שני מיליון שקל. אמנות אמיתית זו תרומה לחברה. היא מחנכת לטוב, טוענת טענות ביקורתיות כלפי רוע, כלפי האנושות". למרכז כבר יש שם: "מנשר לאמנות".



אמנות ואנרכיזם לא היו הייעוד של עודד ידעיה כשהתגייס לסיירת מטכ"ל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו