בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היה או לא היה

"דמיונות" הוא סרט בתוך סרט, או אולי עולם מציאותי בתוך עולם דמיוני. אבל מה דמיון ומה מציאות? גם הבמאים שלו, סער לחמי ונמרוד עציון-קורן, נשמעים קצת כמו סוג של בדיה, לפחות בעולם הקולנוע הישראלי

תגובות

אם צריך להגדיר בקצרה את הגיבורה הראשית של "דמיונות", המוצג בימים אלה בסינמטק תל אביב, אפשר להשתמש בציטוט מתוך הסרט עצמו: "כזאת דפוקה התמי הזאת". תמי (אסנת חכים) היא צעירה מעורערת בנפשה (או שכולם סביבה מעורערים חוץ ממנה), שחולקת דירה עם בת דודתה (שלעתים מגלמת אותה עינת ויצמן ולעתים ריקי בליך).

דליה שימקו מגלמת את אמה, אבל אולי, בעצם, היא מגלמת את הבמאית הראשית בסרט שבו תמי מככבת? ליאון רוזנברג מגלם כוכב רוק יהיר: האם הוא בעלה של השחקנית המגלמת את הגיבורה או דמות פיקטיווית בסרט? ובמי הגיבורה מאוהבת, בכוכב הרוק או אולי בבת דודתה? האם מישהו בכלל מצלם פה סרט?

לא הבנתם כלום? זו גם התחושה בזמן הצפייה בסרט, ולמרות זאת כדאי לראות אותו. "דמיונות" הוא סרט בתוך סרט, או אולי עולם מציאותי בתוך עולם דמיוני. אבל מהו העולם האמיתי ומהו הדמיון? התשובה נתונה בידי כל אחד מהצופים, שבסופו ירגישו אולי כך: "לא הבנתי על מה הסרט. רק כשהוא יצא, והיה באז סביבו, אמרתי ואללה, זה סרט טוב", כדברי הגיבורה בראיון טלוויזיוני בסרט.

סכיזופרניה פואטית

אם למרות הכל מנסים לעשות סדר בבלגן אפשר לומר כי "דמיונות" הוא סרט שבמרכזו צעירה המדמיינת שהיא כוכבת קולנוע. הפסיכיאטר שלה מגדיר זאת כ"סכיזופרניה פואטית". היא עצמה טוענת שאינה מחפשת להיות מאושרת, על פי ההגדרות המקובלות: "טוב לי כשלא טוב לי, ולא טוב לי כשטוב לי", היא אומרת. דמויות שונות מתערפלות לתוך חייה של הצעירה בכוריאוגרפיה של אמת ובדיה, ובסופו של תהליך מתגלה, אולי, שלאו דווקא הגיבורה חיה בתוך הזיה אלא אנחנו.

את הסרט ביימו סער לחמי ונמרוד עציון-קורן, ומי שמכיר ויודע כיצד תעשיית הקולנוע הישראלית מתקיימת ועל פי אילו כללים יתקשה להאמין שגם הם עצמם קיימים. שניהם גדלו יחד בחדרה, שניהם לא מחזיקים בתואר אקדמי בקולנוע: לחמי הוא רופא-עתודאי ועציון-קורן למד כשנה וחצי בלבד בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. אבל מה שמפתיע יותר מכל, הם החלו להפיק את הסרט ללא כל תמיכה ציבורית.

במציאות שבה קרנות הקולנוע מנהלות את התעשייה החליטו השניים, בעצת הבמאי המנוח רפי בוקאי, לעשות סרט עצמאי אמיתי. רק בשלב הרבה יותר מאוחר, לפני צילומי ההשלמה, נכנסה לתמונה חברת הכבלים שהשקיעה בסרט 100 אלף דולר.

"התחלנו לכתוב את התסריט בשנת 2001", מספר לחמי, "ושנה אחר כך התחלנו לחפש מפיק, אבל אף אחד לא רצה לשמוע עלינו. בדיעבד אני יודע שזה היה תהליך אבוד מראש, מכיוון שלחברות ההפקה מגיעים המון תסריטים ורק מעטים מהם יוצאים לפועל. היחיד שנתן בנו אמון היה רפי בוקאי. הוא אפילו לא רצה לקרוא את התסריט שלנו. הוא אמר לנו, 'לא מעניין אותי על מה התסריט, מבחינתי זה סרט מצוין'. הוא הציע שלא ניגש לקרנות הקולנוע, כי הוא לא האמין שמישהו ייתן לנו כסף, ואמר שפשוט נעשה אותו לבד".

"רפי היה קאובוי", מוסיף עציון-קורן, "הוא היה believer. הוא ראה משהו בנכונות וברצון שלנו והאמין בזה. הוא חשב שאנחנו מסוגלים לעשות את הסרט, כמו שהוא עשה את 'אוונטי פופולו', בצורה עצמאית לחלוטין. היינו צעירים והוא היה הגורם הממסדי היחיד שהבין ללב שרוצה ליצור. הוא אף פעם לא זילזל או התנשא אף על פי שכל הסיפור על שני צעירים שרוצים לביים בלי תמיכה נשמע מופרך".

קרנות הקולנוע הישראליות מפיקות בכל שנה כ-12 סרטים בתקציב ראוי. אבל חודש אחרי פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בירושלים, שבו התחרו רק ארבעה סרטים עלילתיים שכולם נתמכו על ידי קרן הקולנוע הישראלי, אפשר לומר ש"דמיונות" מעניין מהם, מקורי וחדשני יותר.

חיים בשקר

זה אינו סרט מושלם, וקרוב לוודאי שהצלחה במקרה הזה תהיה אם ייהפך לסרט קאלט לצעירים. בצוות השחקנים כוכבים צעירים, המוכרים מהטלוויזיה המסחרית, כמו אסנת חכים, איתי ברנע, אוהד קנולר וריקי בליך. עיצוב הבתים בכתום ואדום ועם רצועות של טאפט מודרני, נראה כמו סט של אלמודובר. אתרי הצילום - מכיכר המדינה דרך שדרות בן ציון - מובהקים מדי, ואפילו המוטיב הלסבי נראה מתוכנן מדי. אם מוסיפים לזה את בתי הקפה, הפסיכיאטרים, כתבת הרכילות, העריכה הקופצנית

וסגנון הדיבור, מקבלים סרט מתחכם מדי, תל-אביבי מדי.

"זה באמת סרט שמיועד לתל-אביבים", מאשר עציון-קורן, "הוא מיועד לקהל ספציפי שאני לא יכול להגדיר אותו, אבל אני יכול לחוש אותו. עם זאת, תל אביב קיימת גם מחוץ לתל אביב. כולם יכולים להבין אותו - את השפה, הדמויות הקריקטוריסטיות, הגימיקים".

למרות ההצהרה, נראה כי הבמאים לא תיכננו שכך יהיו פני הדברים, ואולי מכאן נובע קסמו של הסרט. "הוא לא היה אמור להיות תל-אביבי", אומר לחמי, "רצינו סרט עירוני ומודרני, ותל אביב זה המקום היחיד בארץ שמקיים חיים צעירים, עירוניים, מודרניים. גם הצילומים בכיכר המדינה מייצגים איזו אשליה ואסקפיזם שיש רק לתושבים תל-אביבים, שרבים מהם אינם הולכים לעבודה ב-8:00 וחוזרים ב-18:00. אז מבחינה רעיונית זה התאים לנו, אבל מלבד זאת זה גם אתר צילום מצוין".

הסרט רווי שטיקים מבלבלים. לרגעים נדמה שהגיבורה באמת סובלת מכך שבת דודתה יוצאת עם מי שהיא מפנטזת עליו, אבל רגע אחר כך מופיע פתאום צוות צילום, שמוחא לה כפיים על הסצינה. לרגע נראים ריקי בליך וליאון רוזנברג עירומים במיטה, אבל אז מציץ אל הפריים מיקרופון-מוט (בום), ומיד אחר כך השחקנית צועקת, מבקשת סיגריה, ולא מבינה איך אפשר ליצור אשליה של אינטימיות כשבכל פעם מפריעים לה בסצינה.

בתוך חוסר הבהירות הזה יש נושא אחד ברור וקוהרנטי לכל אורכו של הסרט - הזיוף או האשליה. לא רק הגיבורה הראשית חיה בתוך שקר, כולם סביבה חיים חיים מזויפים. שני הגיבורים, ליאון רוזנברג שמגלם כוכב רוק נבוב ואיתי ברנע שמגלם שדרן רדיו יומרני, מלאי קלישאות ואמירות כמו "אני לא פוליטי, אני אינדיווידואליסט". "רצינו לדבר על האשליה", אומר לחמי, "על אנשים שלא יודעים מה הם ומה הם רוצים. רצינו לחשוף את האמת ואת הכוונות האמיתיות של הדמויות. הגיבורה היא היחידה שהולכת עם השקר שלה עד הסוף, היא מפנטזת עולם שלם שכלל לא קיים, אבל גם היא לא חיה את החיים שלה, דווקא בגלל זה".



סער לחמי (משמאל) ונמרוד עציון-קורן. "זה סרט שמיועד לתל-אביבים", אומר עציון-קורן, "עם זאת, תל אביב קיימת גם מחוץ לתל אביב, ולכן כולם יכולים להבין את השפה, הדמויות, הגימיקים"


ריקי בליך (מימין) ודליה שימקו, "דמיונות". המוטיב הלסבי נראה מתוכנן מדי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו