בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למי אכפת מה אמר טוחן טרחן לשכניו במאה ה-16? לכנסייה כולה

הגבינה והתולעים, עולמו של טוחן בן המאה השש-עשרה

תגובות

קרלו גינצבורג. תירגמה מאיטלקית: אורה אייל. הוצאת כרמל, 320 עמ', 89 שקלים

דומניקו סקנדלה היה דברן בלתי נלאה. יש פיתוי להגיד קשקשן. טוחן ונגן גיטרה, מורה ונגר, הוא התגורר עם אשתו ושבעת בניו בכפר קטן למרגלות הרי הדולומיטים שבצפון מזרח איטליה. כרוב בני האדם היה נשאר מן הסתם באלמוניותו לולא גילה אותו ההיסטוריון קרלו גינצבורג. אך גם בכך לא היה די, כי כרוב הדמויות ברוב ספרי ההיסטוריה, הוא עלול היה למצוא את עצמו רק באינדקס השמות של ספר כלשהו. למרבה המזל גינצבורג כותב היטב, וכך זכה הסיפור להגיע לרשימת רבי המכר.

"הגבינה והתולעים" נכתב לפני שלושים שנה ונחשב לספר קלאסי. לכן יש משהו מביך בכך שרק עכשיו הוא יוצא בעברית. זה ספר מקסים, הנוסח העברי רהוט. הנחת ההוצאה, שסיפורו של טוחן כלשהו בן המאה ה-16 יכול להיות רלוונטי בקיץ הישראלי, קצר הרוח הזה, הפתיעה אותי. אך טעיתי: "הגבינה והתולעים" ראוי מאוד לקריאה, כאן ובימים אלה.

מבעד לשפע רב של הערות מקור למדניות, ומובאות באיטלקית שאת מידת דיוקן אינני יודע לבדוק, עולה הסיפור הבא: "מנוקיו", כפי שכינוהו מיודעיו, הרגיז את אנשי הכנסייה; הוא אמר לבני כפרו שהעולם נוצר מגוש של ריקבון, ממש כשם שגבינה מתגבשת בחלב, ובתוך זה התהוו תולעים ואלה היו המלאכים.

מקצת הדברים שאמר שיקפו כנראה מחשבה תיאולוגית חתרנית: הוא הטיל ספק בכך שמרים אם ישוע היתה בתולה כשילדה אותו. עובדה: המון אמהות יש בעולם, אף אחת מהן אינה בתולה. הוא עירער על דוגמות נוספות ואף התיימר להגדיר מהו אלוהים. לא פעם, דומה, דיבר "מנוקיו" רק כדי להקניט את הכמרים, והרבה ממה שאמר היה מבולבל וחסר שחר. לבסוף הועמד לדין, ומשפטו מספק לגינצבורג את העלילה החיצונית.

יש לי פיתוי לתמצת כאן את הסיפור, אך משהו אומר לי שלא יהיה זה הוגן, שהרי אין מגלים את סופם של סיפורי מתח. די אם אגיד שאינני בטוח אם "מנוקיו" שלנו ראוי באמת להערכה הרבה שגינצבורג מרעיף עליו. במקרה הטוב היה אינטלקטואל טיפש, לא היחיד שאני מכיר, ונודניק. לא גיבור, וזה אנושי, אבל גם לא בעל חוש הומור, וזה חבל. לא ממש למדתי לחבב אותו.

"הגבינה והתולעים" כתוב שכבות שכבות, קצת כמו תופיני פררו-רושה איטלקיים: ככל שמעמיקים לנגוס בהן הם עשירים יותר. מתחת לשכבה הביוגרפית, לרבות תיאור היחסים בין "מנוקיו" לבניו, מונח תיאור מרתק של הווי הכפר שלו: קריאת חובה לכל המתכנן טיול בדולומיטים.מתחת לסוציולוגיה מונחת ההיסטוריוסופיה. גינצבורג מבקש להוכיח שהתרבות האנושית לא מתפשטת בהכרח מלמעלה למטה, מהאליטות אל השכבות הנמוכות של החברה. גם למטה יש תרבות, וקורה שהיא עולה מהשכבות הנמוכות אל האליטות, במקרה שלנו עד לאפיפיור בכבודו ובעצמו.

הממסד הקתולי היה יכול כמובן להתעלם מ"מנוקיו". למי אכפת מה אומר איזה טוחן טרחן לשכניו, אפילו הוא מדבר דברי כפירה ומינות איומים ונוראים. יכלו לטעון שהוא סתם משוגע. אבל הוא לא היה משוגע, זה כל העניין. מלים יכולות ליצור כוח, והכנסייה הקפידה לשמור על כוחה. אפשר היה לחסל אותו, אך "מנוקיו" לא איתגר רק את מעמדה הפוליטי של הכנסיה, כי אם גם את יסודות קיומה התיאולוגיים. והוא עשה זאת מבפנים, כי עמד כל העת על אדיקותו כנוצרי. ראשי הכנסייה התקשו על כן להתעלם ממנו: הם יצאו מגדרם כדי להוכיח שהוא שוגה, וחשוב מזה, הם רצו שהוא עצמו יודה ששגה. זה היה חשוב להם באמת: אין די במלים; כל אחד יכול להגיד סליחה טעיתי. צריך ראיה שהמלים משקפות הכרה פנימית. ככל שתישאלו אותו, כן גדל האגו שלו עוד ועוד; חלומו היה להסביר את עיקרי האמונה הקתולית לאפיפיור עצמו.

המשפט התנהל כל העת לפני "דעת קהל" כלשהי. טיבה לא ברור, אך לעתים אפשר לחשוב שיש שם מצלמות טלוויזיה באולם. בתוך כך מצאתי עניין בעובדה שמעמדו של "מנוקיו" לא נפגע בגלל משפטו; להיפך, הוא היה למעין סלבריטאי בכפרו. גינצבורג לא מספר הרבה על "ההיבט התקשורתי" של הפרשה וזה חבל. לעומת זאת הוא משתדל להתחקות על מקורות השקפתו של "מנוקיו". זו התעלומה העיקרית המעסיקה אותו.

הוא עובד כבלש חוקר, כפי שכתב יוסף קפלן במאמר מעניין המלווה את הספר. "מנוקיו" ידע קרוא וכתוב, וגינצבורג איתר את הספרים שקרא. אך בשלב מסוים מתברר ש"מנוקיו" גם קלט אי אלה מסורות שעברו מפה לאוזן וזה גילוי מדהים: הדברים התגלגלו לאיטליה מיבשות רחוקות, בימים אחרים, ולרגע העולם מצטייר כבר אז כעין "כפר גלובלי". הנה ראיה לכך שיש מקורות תרבותיים שמוצאם איננו באליטות.

אך בנקודה זו עלה על דעתי שגינצבורג, פרופסור ובן להורים שהיו אנשי תרבות וספר, מתקשה אולי להגן עד הסוף על התיזה שלו: במאמציו לגלות היכן "מנוקיו" מצא את רעיונותיו הוא ממעיט מהאפשרות שהטוחן הכפרי לא שאב את כל הנצרות שלו ממקורות זרים, ולפחות את מקצתה המציא בכוחות עצמו. גם הייתי רוצה לדעת יותר על יחסו של "מנוקיו" ליהודים.

גינצבורג עושה מאמץ ראוי לשבח כדי לקרב את קוראיו אל רזי התיאולוגיה הקתולית, ובכל זאת לא פעם צריך נשימה ארוכה כדי לרדת אל סופה, כמו למשל במשפט הזה שעניינו הבחנה בין "נשמה בת חלוף" ל"רוח בת אלמוות": "עלינו לחזור אחורה, לדיונים סביב שאלת נצחיותה של הנשמה, דיונים שהתנהלו בקרב החוגים של האיבנרשדים ובעיקר בין מורי האוניברסיטה של פדובה שהושפעו מהגותו של פומפונצי, במחצית הראשונה של המאה ה-16". יש שתי הערות הבהרה למשפט הזה, האחת על איבן רשד, פילוסוף מוסלמי בן קורדובה והאחרת על פייטרו פומפונצי, פילוסוף איטלקי. אף על פי כן משפט כזה מוליך אותי רחוק יותר ממה שאני יודע ללכת.

אני קורא את "הגבינה והתולעים" כספר מרתק על סרבנות רעיונית ועל מגבלות החופש והאומץ האינטלקטואליים, ובתור שכזה מצאתי בו ספר רלוונטי מאוד.

קרלו גינצבורג

ההיסטוריון האיטלקי (יליד טורינו, 1939) הוא מאבות הכתיבה ה"מיקרו-היסטורית". בעברית כבר ראה אור ספר המסות היפה שלו, "היסטוריה, רטוריקה, הוכחה"



האפיפיור ושני קרדינלים, ציור של רפאל מהמאה ה-16



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו